הבלוג של שאקטי מאי

shaktimhi

שאקטי מאי מנהלת את פראנה יוגה קולג' וייסדה מרכז רוחני מקסים בתל אביב, בית לתלמידי הקולג' ולמוריו. במשך 3 עשורים של לימוד יוגה וניהול מרכזי יוגה ברחבי העולם, חילקה שאקטי את זמנה בין הוראת יוגה והכשרת מורים. בסופו של... +עוד

שאקטי מאי מנהלת את פראנה יוגה קולג' וייסדה מרכז רוחני מקסים בתל אביב, בית לתלמידי הקולג' ולמוריו. במשך 3 עשורים של לימוד יוגה וניהול מרכזי יוגה ברחבי העולם, חילקה שאקטי את זמנה בין הוראת יוגה והכשרת מורים. בסופו של דבר החליטה להקדיש את כל זמנה ומרצה להכשרת מורי יוגה, כדי שהפצת דרכה הרוחנית של היוגה תימשך, והיא לא תיעלם בין הטרנדים החולפים המרכיבים את עולם היוגה במערב. שאקטי הקימה את פראנה יוגה קולג' כבית ספר בינלאומי ליוגה, להכשרת מורים ברחבי העולם. פראנה יוגה קולג' ממוקם בתל אביב (ישראל), ומושך סטודנטים מכל העולם. . במשך שנים פיתחה שאקטי סגנון לימוד ייחודי וכאן טמון מקור כוחם של הקורסים אותם היא מעבירה – הסגנון נקרא האתה יוגה קלאסית, תוך שימת דגש רב על בטיחות בשיעור, נשימה נכונה וזרימה אינטואיטיבית של אסאנות, שאקטי מלמדת את הסטודנטים איך ליצור ולשמר את הפראנה – כח החיים, כל זאת תוך הבאת החשיבה למצב רוגע והנאה מדיטטיבית מרגע ההווה. במהלך הלימוד, שאקטי משלבת בין מדע היוגה למדע המודרני, שתומך במה שחוו היוגים העתיקים. בין לימוד הקורסים השונים, מקדישה שאקטי את זמנה לתמיכה בתלמידים בוגרים ויוגים אחרים, שזקוקים לעזרה בהתגברות על מכשולים הניצבים בדרכם הרוחנית. הספרים, המאמרים והפוסטים ששאקטי מפרסמת, באים כדי לסייע לאנשים להפוך לחזקים ולבעלי רצון חופשי והכח לממש אותו. היא מאפשרת לכל הסטודנטים שלה גישה חופשית בכל נושא, וכך משמרת את הקשר המסורתי בין מורה ותלמיד, גם לאחר סיומם של הלימודים הפורמליים. לאחר שעברה לגור באשראם יוגה בהודו, שהתה שנה במדבר והתנסתה בתירגול יוגה מתקדם במספר מרכזים המתמחים בהאטה יוגה, הידע של שאקטי הוא בלתי רגיל והיא מעבירה אותו הלאה בצורת הלימוד המסורתית הבנויה מקשר מורה-תלמיד, כמו גם פורומים אינטרנטים וספרות מודפסת שהיא מוציאה בנושא.

עדכונים:

פוסטים: 61

עוקבים: 21

החל מיולי 2013

בשנת 2008 חוויתי אירוע שהוכיח לי יותר מכל את עוצמת הדרך הרוחנית בה בחרתי לחיות מאז נעוריי. אחרי שנים ארוכות של תרגול יוגה וזן אינטנסיביים, במהלך קורס מורים שהעברתי בקופנגן, אי קטן בתאילנד, נפלתי מצוק גבוה, שברתי את עמוד השדרה וכף ידי נותקה מהזרוע.

הנפילה

הגוף שלי היה בתנועה, תוך שהוא צונח מגובה 13 מטרים. בשניות שנפלתי, הזמן לא האט; הוא פשוט עמד מלכת. אולי זה בגלל שנפלתי במהירות האור, או אולי כשאנו “נופלים” מהמסלול הטבעי שלנו, חוקי הטבע פשוט חדלים מלהתקיים.

בזמן שהייתי באוויר, הייתי צלולה ורגועה לגמרי. ולא, לא ראיתי את חיי עוברים לנגד עיניי. שתי מחשבות העסיקו את מוחי:

הראשונה: האם זה הסוף?

השנייה: לא מתאים לי כרגע למות, כי נותר לי עוד שבוע לסיום קורס מורים.

לא התנגדתי לנפילה עם גופי; נתתי לגוף ליפול כמו כרית כבדה, ונחתי על סלע. רגע ההתנגשות עם הקרקע היה בלתי ייאמן – עצמות ובשר פוגעים באדמה במהירות שמיועדת רק לציפורים. נשמתי נעתקה, אך לא איבדתי הכרה. הבטתי בגופי הדומם. האוויר לא נכנס ולא יצא ממנו. הבנתי שאני נכנסת לעידן חדש בקיומי, אך לא הייתי בטוחה אם הדבר יתבטא בצורה של מוות, או בצורת חיים חדשה.

בעודי מוטלת על הקרקע תהיתי אם הסיבה שאני לא נושמת היא מפני שאחת מצלעותיי חוררה את הריאה שלי, או שאולי מההדף של החבטה באדמה האוויר יצא החוצה וריאותיי קרסו . ידעתי שאם זו הסיבה הראשונה, אז זה הסוף, כי לא היה לידי אף אחד לסתום את הקרע בריאה. אבל עדיין היה סיכוי שזו הסיבה השנייה.

החלטתי לאסוף את כל האנרגיה שנותרה בגופי השבור והמדמם, להשתמש בכל הידע שהיה בגופי שקשור לפרניאמה (נשימות יוגיות מתקדמות), כדי לכפות שאיפה חזקה לעומק ריאותיי ההלומות. אני זוכרת שבמוחי דיברתי לעצמי ואמרתי: “שאקטי, זה הסיכוי היחיד שיש לך”, ואז ספרתי בדומיה: “אחת, שתיים שלוש”, וושאפתי בעוצמה הכי חזקה בחיי. חשתי אושר אדיר ברגע שריאותיי התחילו לנוע, ושאבו פנימה את האוויר הנפלא של הג’ונגל.

הרגע שאחרי

ידעתי שעמוד השדרה שלי שבור, והמחשבה הבאה שלי הייתה: “האם אני משותקת?”. חיפשתי את הבהונות שלי, אבל לא היה לי קל למפות אותן במוח שלי. הייתי נחושה למצוא את קבוצת השרירים שאחראית על הזזת הבהונות שלי. לקח לי קצת זמן, אך הצלחתי לאתר את אותם שרירים, וכשהבהונות נעו, חשתי שוב גל גואה של אושר עילאי. בדקתי את רגליי, והייתי נרגשת להרגיש תזוזה גם בהן. ידי השמאלית הייתה מונחת לצדי, אך היא הייתה חסרת חיים. עצמות שבורות היו חשופות לאוויר, ומכוסות בבוץ הכהה של הג’ונגל. כף ידי התנתקה ממפרק היד.

חשבתי על הדרך הארוכה שעומדת לפני. הייתי באמצע הג’ונגל על אי קטן, מול החוף המרכזי של תאילנד. לא היה בו כל מתקן רפואי, והדרך היחידה חזרה הייתה בסירה קטנטנה, שחוצה ים סוער. מתוך תודעה חדה של שנים ארוכות של תרגולי יוגה וזן, הבנתי שהדרך היחידה שלי לעבור את הניסיון הקשה הזה, היא להתמקד ברגע בלבד.

שכבתי על הקרקע וחיכיתי לעזרה. הייתי חייבת לרסן את המחשבות שלי מלנטוש את הרגע, ומדהרה פרועה אל עבר המדבריות חסרות הגבולות של פחדים, ספקות, חששות ושידור חוזר של הנפילה שכבר הייתה שייכת לעבר. הייתי חייבת להיות מפוקסת במאת אחוזים, קשובה וצלולה לחלוטין. לא יכולתי להרשות לעצמי את אובדן האנרגיה הכרוך בנדידת המחשבות אל מחוץ לרגע, ואל השאלה הבנאלית “למה זה קורה לי?”

המסע אל הלא נודע

אנשים נפלאים נשאו אותי מהג’ונגל לחוף, והכאב היה בלתי נסבל. ידעתי שאם אזדהה עם הכאב, הוא יטרוף אותי חיה ואז אאבד את הכרה, ואסור לי לעשות זאת. אם אצליח להגיע חיה לבית החולים באי השכן, אני חייבת להיות מעורבת בהחלטות של סוג הטיפול שיינתן לי. התחלתי להגיד בקול רם: “אני לא הגוף הזה, והכאב הזה הוא לא אני”. אמרתי את זה שוב ושוב, כמו מנטרה, עד שייסדתי מצב שבו הייתי מסוגלת להביט בכאב עם הידיעה שהוא נמצא בגוף שלי, אבל הוא לא אני. חוסר ההזדהות עם הכאב עזר לי לנהל את הכאב כהוויה נפרדת מעצמי.

כשהודיעו לי שייקח זמן מה עד שסירת האמבולנס תגיע, התחלתי לשיר מנטרות, שהשתרשו בי בצעירותי, כשחייתי באשרמים שונים בעולם. שרתי בקול חזק ובטרנס עמוק בעודי תוהה איך ייתכן שהקול העצום הזה מופק מתוך גופי השבור והמדמם. השירה העוצמתית של המנטרות הביאה חיים לגופי הפצוע ואף עוררה את הפראנה, אנרגיית החיים, והניעה אותה במחזוריות בתוך הגוף הפיזי והאנרגטי שלי.

מאותו רגע החל מסע מופלא של רגעים בלתי פוסקים של מודעות ואושר עילאי שהאיצו תהליך ריפוי שנמשך כ-90 יום. מה שהפך את חוויית הפציעה לכה חזקה ורוחנית, הייתה העובדה שנאלצתי באופן מלא להיות ברגע ולהתעלות מעבר לזמן ולמרחב, מעבר לכל מושגי הכאב והעונג, הטוב והרע. חוויתי כל רגע בדיוק כפי שהוא היה בלי לתת למיינד את הכוח לפרש לי את החוויה כחיובית או שלילית. כפי שאומרים בזן:  ”It is what it is”.

כעבור כמה שעות, כשהגעתי לבית החולים, הודיעו לי שמצבי מאוד קשה ולכן מטיסים מנתח מיוחד מבנגקוק לנתח אותי, ויעברו שש שעות עד שיגיע. רצו לחבר אותי למורפיום כדי להקל על הכאבים החזקים, אך אני סירבתי, כי ידעתי שתחת השפעת המורפיום לא אוכל להיות מעורבת בהחלטות על סוג הטיפול בי.

שש שעות הן זמן מאוד ארוך כשהגוף מתמודד עם כאבי תופת, לכן ביקשתי מהאחות שתסיר את השעון הגדול מן הקיר שמול מיטתי. הייתי חייבת ל”כופף” את הזמן על מנת לשרוד את ההמתנה הארוכה. עצמתי עיניים למה שהרגיש כ-20 דקות, אך בעצם היה יותר משש שעות והדבר הבא ששמעתי היה את קולו של המנתח שמסביר לי כמה חמורה הפציעה שלי.

הוא הראה לי צילומים של היד שהייתה מרוסקת ושל הגב השבור והסביר לי שאני צריכה לעבור שני ניתוחים: האחד לחיבור כף היד חזרה לזרוע והשני לגב. בתצלום הרנטגן הוא הראה לי שחוליות הגב L1 ו-2 Lהתנפצו לרסיסים, ושני הדיסקים שבין החוליות פשוט לא קיימים יותר. הוא גם הסביר לי שכשדיסק נהרס זה סופי, ולכן יהיה צורך לחבר את החוליות עם ברגים.

ביקשתי ממנו כמה דקות לחשוב והוא יצא מהחדר להתכונן לניתוח. בעודי מעבדת את כל הנתונים, עצמתי עיניים והתחברתי לשקט הפנימי שבי כדי “לדעת” ולא “לחשוב” מה הדבר הנכון לעשות. אחרי כמה דקות, כשחזר לחדר הודעתי לו שאני מבקשת רק לנתח את היד ובשום אופן לא לגעת בגב. אני לא אשכח את הבעת פניו הנדהמת. הוא הסביר לי שזו טעות חמורה, ששני הדיסקים בין החוליות לגמרי נהרסו והם אף פעם לא יתחדשו ואם הם לא יחברו לי את החוליות עם ברגים יש סיכוי גדול שאני אשב בכיסא גלגלים.

באותם רגעים של תשישות כבדה וכאבים אין סופיים ידעתי שאני סומכת על האינטואיציה וההדרכה שבאה מבפנים. ידעתי גם שאם אי פעם אני רוצה לחזור ולתרגל יוגה, אסור לי למסמר את חוליות הגב יחד. המנתח היקר שלי היה נסער. הוא לא האמין שאני לוקחת החלטה כזו, ולבסוף כשראה שאין סיכוי לשנות את דעתי, נתבקשתי, כצפוי, לחתום על מסמך שמשחרר את בית החולים מכל אחריות. אחרי חתימת המסמכים, יותר מעשר שעות אחרי הפציעה, בקשתי מהאחות לחבר אותי למורפיום וצללתי לתוך נירוונה נפלאה של כימיקלים.

IMG_5935

לאחר הנפילה 2008

כבר בבית החולים בתאילנד, מיד לאחר הניתוח בזרועי, התחלתי לתרגל יוגה בדמיוני. ידעתי שמבחינת המוח, אם אני מדמיינת את עצמי עושה את תנוחות היוגה זה כמעט כמו לעשות אותם פיזית. בעודי שוכבת במיטה, ללא תנועה, דמיינתי את עצמי עושה מערכי שיעור שכללו תרגילים שהייתי בטוחה שעקב מצבי הקשה לעולם לא אעשה יותר: כמו קוברה, עמידת נר וגמל. אבל לא ויתרתי והמשכתי לתרגל יוגה בדמיוני גם אחרי שחזרתי בכסא גלגלים לקנדה, מדינה בה גרתי באותו זמן, לניתוח שני ביד.

הייתי מודעת לנטייה שיש למיינד, כשהגוף נהיה חולה או נפצע קשה, להרגיש אכזבה כאילו הגוף בגד בנו, ולא נתתי לעצמי לשקוע ברחמים עצמיים. נהפוך הוא, לקחתי אחריות מרבית על מצב גופי והתייחסתי אליו באהבה רבה כאילו היה ילד קטן שנפגע. הייתי מנשקת ונוגעת ברכות בזרוע המרוסקת שלי כדי לרפא ולגונן על מערכת העצבים החשופה שכמעט נהרסה לגמרי.

עוד הבט מרתק של הפציעה היה ההתבוננות בכוחה של הידיעה הפנימית, בעודה מנחה אותי דרך אינטואיציה ומפיגה כל פחד ובלבול. הידיעה הפנימית שלי ואני החלטנו שלא לתת לאבחנות ולחדשות הרעות, שהמשיכו להגיע מהצוות הרפואי הנפלא שטיפל בי, למנוע מאתנו מלהיות יצירתיות בריקוד הריפוי שלנו. מדיטציה, ויזואליזציה והומור בכמויות היוו את אימוני היוגה והזן שלי, יום ולילה. דיברתי עם גופי, והנחתי אותו ברכות בזמן שהוא מצא את דרכו חזרה למקום של איזון ובריאות. סירבתי להמשיך את הטיפול במורפיום שהוצע לי, שהיה הפתרון היחיד לכאבים החזקים בגב ובזרוע, ובמקום זאת התאמנתי על החלפת תחושת הכאב בתחושה בלבד בלי לתייג אותה ככאב – בסופו של דבר, גם כאב פיזי הוא הגדרה שאפשר לשנות.

הקול הפנימי

נתבשרתי על ידי הרופאים שכנראה לעולם לא אוכל לשים משקל על מפרק היד (היה שלום, כלב מביט מטה); שכנראה לא אוכל לכופף את אצבעות כף היד; שאצפה לסיאטיקה כרונית; ושמעתה ועד עולם אסבול מכאבי גב קשים ואהיה זקוקה לטיפולי תמיכה. את כל זה אכן חוויתי באופן קשה במשך 30 ימים. מזרון היוגה שלי היה פרוס באופן קבוע בסלון בעודי ממשיכה לעשות תרגילי יוגה בדמיון מתוך המיטה. אני זוכרת את היום ששמעתי קול פנימי שאמר לי ללכת למזרון בסלון ולעשות פיתול בישיבה מזרחית. לא האמנתי למשמע אוזני, אך סמכתי על הקול הפנימי שלי ודידיתי לאט לעבר מזרון היוגה. לאט לאט התיישבתי בישיבה מזרחית עם כף יד אחת על הברך הנגדית והשנייה מאחוריי, על הרצפה. הפיתול בגב היה מזערי לעולם, אך צעד גדול לגופי. במקום להרגיש אכזבה, שאחרי שלושה עשורים של תרגולי יוגה גופי מתנהל כגוף זקן ודואב שאף פעם לא תרגל מאומה, אני הייתי בתחושת בליס. וכך התחילה ההולדת השנייה שלי כיוגיסטית, אך הפעם נקודת הפתיחה שלי הייתה רחוקה כשנות אור מהפעם הראשונה בה התחלתי לתרגל בגיל 14 – באמת התחלתי מאפס.

כל יום תרגלתי לאט ובעדינות מרבית, כשרוחי מתמוגגת מכל צעד קטן שגופי עושה לעבר הבראה. בתהליך הנפלא הזה, שהיה הוכחה גדולה שרוחניות היא כלי עצום לשינוי מציאות נתונה, זכורים לי שני רגעים נוספים בהם נפעמתי מהקול הפנימי.

הראשון קרה מאוחר בלילה. עבדתי על המחשב שלי, ופתאום שמעתי את הקול הפנימי אומר לי: “לכי למזרון ותרגלי את תנוחת כלב מביט למטה. אני זוכרת שעניתי בצעקה חלושה “מה???”. מאז הפציעה, אפילו שהתחלתי לתרגל יוגה מאוד קלה, אף פעם לא ניסיתי כלב מביט מטה. כף היד שלי חוברה למפרק עם ברגים, וחלק מעצם הזרועה ההרוסה החלף במתכת, כך שלא תיארתי לי שאי פעם אוכל לשים משקל על המפרק. בחוסר אמון מוחלט, מהול בביטחון שהיה לי לקול הפנימי שלי, צעדתי אל המזרון ועשיתי כלב מביט מטה. דמעות של שמחה התגלגלו מעיניי. ישבתי על מזרון היוגה ובכיתי כמו ילדה קטנה. ההתרגשות הייתה עצומה. היום אני כבר מתרגלת שוב את תנוחת העורב, עוד תנוחה שלא חלמתי שאוכל לעשות אי פעם.

הרגע המרגש השני היה באחד מקורסי המורים שהעברתי בקנדה זמן קצר אחרי הפציעה. לימדתי את תנוחת הגמל ובקשתי מאחד התלמידים להדגים אותה, אחרי שהסברתי שעקב הפציעה בגב איני יכולה להקשית את הגב עמוק כל כך כפי שנדרש בגמל. ואז אחד מתלמידי הקורס שאל: “ניסית? את בטוחה שאת לא יכולה להקשית את הגב לגמל?” שקט השתרר בכיתה, ואני יכולתי לשמוע את הקול שבא עמוק מתוך הגוף שאמר: “את יכולה”. לאט לאט, בזהירות מרבית, התחלתי להקשית בהצלחה את הגב לתנוחת הגמל לקול צהלת תלמידי המופלאים. והשמחה הייתה רבה.

כנגד כל הסיכויים

לפי ספרי האנטומיה והרפואה, דיסק שנעלם לתוך הגוף לא מתחדש. אחרי 90 ימים של הבראה, צילום הרנטגן שלי הראה שני דיסקים בריאים ויפים שהתחדשו בין החוליות שלי, שגם הן לגמרי הבריאו אחרי שנשברו לחלוטין.

כנגד גל התחזיות, אני מתרגלת יוגה ללא הגבלה; הגב שלי חזק וגמיש; אין זכר לסיאטיקה (לא סבלתי מזה אחרי הפציעה אפילו יום אחד), אני משתמשת בכף היד שלי ללא מגבלה ואין זכר לכאבים המשתקים שהיו בגופי בחודש הראשון.

עוד עובדה מאוד מעניינת היא שכנגד כל הציפיות שלי ושל רופאי, לא חלמתי על הנפילה או כל מה שקשור אליה חוץ מחלום אחד בבית החולים. בחמשת הימים הראשונים לפציעה היה חשש שאם העצם בזרוע שלי, שהייתה חשופה לבוץ ולבקטריה של הג’ונגל, תהיה דלקתית, אז יצטרכו לקטוע אותה מהכתף כדי שהדלקת בעצם לא תתפשט לשאר העצמות. בחמשת הימים הראשונים בבית החולים הייתי מחוברת דרך הווריד לקוקטייל של אנטיביוטיקה, מהחזקות שיש, כאשר בכל 30 דקות האחות מודדת לי את החום שהוא אינדיקציה לדלקת. אז חלמתי שהרופא שלי בא אלי עם זרוע של בובה ואומר לי שיש סיכוי שהם יצטרכו לחבר אותה לגוף שלי במקרה של קטיעת הזרוע. בחלום אני עונה לו: “אבל זו זרוע מפלסטיק, איך אוכל להשתמש בה?” והוא ענה: “לפחות זה יהיה אסתטי”.

IMG_3406

בריאה ושלמה שנת 2014

מאז אותו חלום יחיד אף פעם לא חלמתי על הנפילה ועל כל מה שקשור אליה, וגם ברגע זה, בזמן כתיבת מילים אלה, אין לי שום רגש שקשור לסיפור. זה בא נגד כל העובדות הפסיכולוגיות, שדרך חלומות אנחנו משחררים טראומות שקורות לנו. אולי הסיבה לכך שהנפילה אף פעם לא רדפה אותי כסיוט, היא שמהרגע שנחתי שבורה ומרוסקת על הסלע, אף פעם לא התייחסתי לאירוע כאל דבר שלילי או טראומתי. זה פשוט היה מה שזה היה בכל רגע נתון, ואם כן הייתי רוצה לתת הערכה לחוויה עצמה כולל תהליך הריפוי, אז זו הייתה אחת החוויות המרתקות ומעצימות של חיי.

 

***************************************************************

שאקטי מאי היא מייסדת מרכז היוגה הבינלאומי פראנה יוגה קולג׳ 

למצטרפים חדשים חודש ניסיון חינם בפראנה יוגה: goo.gl/zvoThN

מחברת הספר ״Enigma of Self Realization״

למידע על הסדנאות היכנסו לאתר

לתגובות ושאלות אתם מוזמנים לשלוח מייל ל: [email protected]

 

עוד מהבלוג של שאקטי מאי

תצוגה מקדימה

משתן לשתן כוחנו עולה

שמי שאקטי מאי אני בת 54 ובמשך 30 שנה אני שותה שתן בכל בוקר לרוב האנשים שתן מעלה אסוציאציות של: משהו מלוכלך פסולת שהכליות מוציאות מהגוף פעילות שאחריה צריך לשטוף ידיים משהו רעיל ובטח מסוכן לשתיה תסכימו איתי שאם כל...

תצוגה מקדימה

ליפול מאהבה

בצורתו האנגלית, המונח 'להתאהב' מורכב משתי מילים בעלי מטען אנרגטי הפוך. "Falling in love" מורכב ממילה אחת מרוממת, וממילה אחת הפוגמת בתחושתנו. נפילה היא מילה המתארת פעולה בלתי-נעימה שעלולה לסכן את הישרדותנו הפיזית, מצב לא רצוי....

תצוגה מקדימה

כל האמת ורק האמת - באמת?

אם במהלך המסע הרוחני אתם נתקלים באנשים שמשקרים לכם, אל תאשימו אותם. להיפך, הביטו פנימה ותבדקו היטב מתי, איפה ואיך קרה שפתחתם פתח, שמאפשר לאדם הניצב מולכם שלא להיות כנה אתכם. שהרי במסע הזה, כל אחד ואחת מאתנו מהווה מרכז היקום...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה