הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 154

עוקבים: 77

החל מאוקטובר 2013

ואני שואלת את עצמי, היה או לא היה, אולי דמיינתי הכל? אולי חלום רע? איך זה יתכן במדינה שלנו, שהרפואה בה כל כך מתקדמת, שאישה תישא ברחמה עובר מת ותמתין לחדר ניתוח פנוי?

08/05/2018

תשע בערב. אני מפנטזת על המיטה ועל הספר שממתין לי, אבל שיחת הטלפון לוקחת אותי לסיפור אחר.
“אמא, יש לי משהו שנראה כמו דימום, מה את אומרת – ללכת למוקד?”
הלב מחסיר פעימה. זה נשמע לא טוב.
כבר שכחתי את הימים בהם הדימום החודשי היה חלק בלתי נפרד כמעט מחיינו.
“יקרה שלי, את זוכרת שגם בתחילת ההיריון האחרון היו כל מיני ממצאים כאלו ובסוף היה בסדר?” על מי אני עובדת בעצם? אני הרי מבינה שזה סימן לא מבשר טובות.

shutterstock By VGstockstudio

גם הילדה שלי כנראה רוצה לדחות את הקץ.
“אמא, התקלחתי והכל בסדר, זה פסק, אני הולכת לישון ובטוחה שבבוקר הכל יהיה בסדר”.
ליבי נושא תפילה. אלוהים אתה שומע אותי?

בשש בבוקר אני מתבשרת שהלילה עבר בסדר גמור. בשמונה וחצי אני כבר מבינה שהיא בדרך למיון, בעלה בדרך. אני כבר מבינה מבין השורות שהמצב אבוד, אבל הקטנה שלי כנראה נמצאת עדיין בהכחשה מלאה, היא ממש לא חושבת כך.

על כסא רופאת הנשים, היא מתיישבת בניחותא, מספרת מה הביאה עד הלום. מכשיר ה-US עובר על הבטן שעדיין לא שמנה דיה, פרצופה של הרופאה נראה כבר לא משהו, והיא מחליטה לערוך בדיקה וגינלית.
“בשלב הזה אני הבנתי שאיבדנו את הילד” סיפר לי חתני מאוחר יותר, אבל הבת שלי עדיין לא הבינה. רק אחרי הבדיקה הפולשנית, הרופאה נאלצת לבשר לה שלעובר אין דופק.

הטלפון שלי מצלצל ושוב היא על הקו, הפעם היא מייבבת וצועקת ואני מבינה. ״אמא אין לי בשורות טובות״.
ילדה אהובה שלי הלב שלי מדבר איתי בלחש, הבנתי כבר אתמול.
“אבל אמא, למה? ואיך זה יכול להיות? רק בשבוע שעבר היה לו דופק”!
והבכי קורע אותי. מה עושים עכשיו?
אנחנו בהמתנה, צריך לעשות גרידה.
“אל דאגה ממוש אנחנו נוציא את הילדה מהמעון, הכל יהיה בסדר, העיקר שאת בטוב”.

יש רגעים שאת לא רוצה לעבור לפעמים, וזה אחד מהם. התקשרתי לבעלי והאכזבה בקולו היתה כואבת, במיוחד על הסבל שהבת שלנו עוברת – קושי להיכנס להיריון, טיפולי הפריה שכשלו, והנה עוד דף בספר הסבל הנשי. ואם חשבתם שכאן מסתיים פרק עצוב וכואב, הצחקתם אותי, כך אומרים החבר’ה הצעירים נכון?

באותו ערב בתי נשלחה הביתה, עם מכתב שחרור ובו נכתב כי היא נזקקת לגרידה, העובר ללא דופק ויש להזמין תור ולבצע את ההליך בהקדם. אני לא מאחלת לאף אישה בעולם להסתובב עם עובר חסר חיים ברחמה, לעכל את מצבה החדש ולהבין שסוף טוב כבר לא יהיה בסיפור הזה. איך מפסיקים לחשוב על הנושא? המוח הופך להיות עיסה – למה זה קרה? זה יקרה שוב? יש סיכוי שאכנס שנית להיריון? עשיתי משהו לא בסדר? למה זה מגיע לי? אנחנו מומחיות בשאלות נוקבות לעצמנו.

הניתוח לניתוק העובר מהרחם נקבע לשבוע לאחר מכן. אבסורד בפני עצמו, אבל מה עושים? איך מקדמים את התור. ניסינו בכל הפרוטקציות האפשריות ושום דבר לא עזר. אין מקום בחדרי הניתוח.
שבת בבוקר יום יפה, הילדה שלי מתרגלת לעובדה שההיריון הנוכחי נכשל, עדיף שזה קרה בשבוע 10 ולא מאוחר יותר. ״טוב שלא ידעתי את מין העובר״ היא אומרת לי, ״אמא יהיה בסדר, נמשיך עם הפנים קדימה״.

ושוב תפנית בסיפור, החלו צירי לידה, כואבים מאד, ודימום כל כך חזק, מה עושים? רצים למיון ומבינים שזהו, היום הסיפור יגמר. ושוב מיון נשים, ושוב פלישה לאיזור האינטימי, ושוב שואלים שאלות ומצפים לתשובות שאת כבר לא רוצה לזכור ותייקת אותם בארכיון ההיסטורי של המוח, ושוב שעות של המתנה, ואת כואבת ומיוסרת, ורוצה שהכל ייגמר ותחזרי הביתה למיטה לבכות בשקט בכרית. וראו זה פלא, שוב שולחים אותה הביתה עם כאבים ודימום, כי זה לא מקרה חירום.

ואני שואלת את עצמי, היה או לא היה, אולי דמיינתי הכל? אולי חלום רע? איך זה יתכן במדינה שלנו, שהרפואה בה כל כך מתקדמת, שאישה תישא ברחמה עובר מת ותמתין לחדר ניתוח פנוי?

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 4 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה