הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 156

עוקבים: 77

החל מאוקטובר 2013

אין דופק! הוא אומר לנו לחזור ביום ראשון לגרידה…למה בראשון? יש לי משהו שמת בבטן משהו מת בתוך נשמתי! “כי עושים גרידות בימי ראשון ורביעי”. מה?! מה?! ימי קבלה לגרידה?! אם זה לא חירום אז מה כן?! ומה עם הנפש שלי?!

08/05/2018

מכירים את המצבים האלה שאתה אומר לעצמך: לא יכול להיות שזה קורה, לי זה לא יקרה עד ש…זה קורה לך! הדס שהתראיינה לכתבה  בעיתון הארץ העירה את הגוש בגרון, שהדחקתי כבר כמעט 10 שנים, כי לא האמנתי שזה קרה גם לי. אמנם התמזל מזלי שהיו לי את הקשרים הנכונים שמנעו ממני עוגמת נפש הרבה יותר גדולה, אבל זה קרה לי ולא למישהי אחרת.

היריון הוא דבר כל כך מורכב ורגיש, בדיקות, דאגות, הורמונים, המתנה מותחת של כל הסביבה, עד שלא רואים את האדם הקטן הזה שיוצא מהבריאה המופלאה הזו אין נשימה סדירה באמת. וזה בלי תופעות שנלוות לכל התקופה הלא ממש קצרה הזו. אז מה קורה כשכל זה נגמר בהודעה ש”אין דופק” וברגע אחד הכל נגמר – ויש אדם מת בתוכי וחלק מנשמתי מת איתו.

כבר הייתי אחרי שתי לידות שנגמרו בשלום, מי חשב שהמושג הפלה יפגוש אותנו ועוד שבן זוגי עובד בחו”ל באותו זמן. ההיריון מתנהל כרגיל. אני מתזמנת סקירה ראשונה כשהוא בחופשה בארץ בחמישי כשביום ראשון הוא כבר חוזר חזרה. מתאפרת, יוצאים בתכנון לקפה וארוחת בוקר, זמן איכות.

בבדיקה הרופא מומחה מתמהמה ואנחנו משום מה לא שמים לב לעובדה שאין שום פעימות על המסך, למרות שעד היום חיפשנו תמיד את הדופק דבר ראשון בכל בדיקה. הוא אומר חלש: אני מצטער. ואנחנו עדיין לא מבינים. מה? אין דופק. אנחנו שואלים כמעט ביחד: מה זאת אומרת? כאילו איבדנו את חוט המחשבה ההגיונית בכלל. עדיין לא מבינים שזה בלתי הפיך. מסתכלים אחד על השניה ולא יודעים מה להגיד. אז מה עושים? אני מפנה אתכם מיד לבית חולים. היום כיף שתוכנן התרסק ואנחנו שותקים ובדרך אל הלא נודע.

בבית החולים אנחנו עדיין מקווים בלב שלם, בלי להפעיל את הראש, שמישהו ימצא את הדופק בחזרה, כאילו שהלך רק לאיבוד. לפני יוצאת מישהי עם בטן ענקית יותר ועם אותה בשורה ונשלחת הביתה. בינתיים, בזמן שאנחנו מחכים, מנסים לחשוב מה נגיד לילדים שבבית ממתינים לאח/ות שבדרך.

הרופא בודק ואומר לנו לחזור ביום ראשון לגרידה. למה בראשון? יש לי בבטן משהו שמת! כי עושים גרידות בימי ראשון ורביעי. מה?! מה?! ימי קבלה לגרידה?! אם זה לא חירום אז מה כן?! ומה עם הנפש שלי?! יחד עם העובר, משהו ממני מת ברגעים אלו.

פתאום אני מבינה. זהו. זה נגמר.

התמונה נלקחה מכאן: www.gratisography.com

התמונה נלקחה מכאן: www.gratisography.com

אבל אני רק חושבת כרגע איך אעבור את זה לבד? הוא חוזר ביום ראשון לעבודה בחו”ל. אי אפשר אחרת. איך אסתובב עם משהו מת בתוכי? משהו מת בתוכי! האכזבה הזו שלא הצלחתי לייצר חיים. ואז הכל מתפרץ בבכי. כאן נכנס המזל הענקי שלנו, שלצערי הגדול אין אותו לכל אחד. אני מחליטה שהיום אני עוברת את זה וזהו!

מתקשרת לרופא נשים שלי שהוא רופא פרטי, כי מגיע הכי טוב לילדים שלנו ולגוף שלי שנושא אותם, בבכי אני ממלמלת את סדר האירועים כשאני מחוץ לבית החולים. חושבת שאולי זה יעבוד כמו בסרטים: “תגיד לי באיזו מרפאה אתה, אני משלמת לך כל סכום שתגיד רק תוציא את זה ממני”. הרופא מרגיע אותי ומסביר שזה לא עובד ככה. ״איפה אתם?״ אני עונה שמחוץ למחלקה. “חכי אני כבר חוזר אלייך”.

אחרי כמה רגעים יוצא אלינו הרופא שבדק אותי קודם. שואל אם אנחנו המטופלים של…”בואו נעשה את זה בשקט”. מגניבים אותנו פנימה. פתאום אין ימים לזה. מגייסים אחות, רופא, מרדים  – כולם מגיעים ברגע. מכניסים אותי לחדר. מישהו שומר בחוץ, אנחנו מתבקשים לשמור על סודיות, כי יש נשים שממתינות לימי הקבלה.

אחרי 7 דקות, 7 דקות! לא שלושה ימים או חודש, לא שבוע, אחרי 7 דקות! אני אחרי זה. יוצאת מדממת מהלב בעיקר, ולמרות שהרחם התרוקן מהדבר שהכי ציפינו לו, תחושת הקלה ענקית ממלאת אותי. התמזל מזלי, לא עברתי לילות עם משהו מת בתוכי. החלומות הגיעו בכל מקרה. העיקר שלא עברתי את זה לבד.

תמונה נלקחה מכאן: www.gratisography.com

תמונה נלקחה מכאן:
www.gratisography.com

ועוד נזכיר שאחרי ההפלה, מלבד העובדה הקשה שצריך לבשר לכל מי שידע כולל ילדים צעירים שבבית, התופעות שמתרחשות הן לא רחוקות מלידה, חוץ מזה שאין קטנטן/ית לחבק ואת זה אף אחד לא טורח להזכיר, לשאול, לבדוק, להנחות. פשוט תתמודדי. היה ונגמר. כי זה מפעל כאן, עלית על פס הייצור וממשיכים הלאה. למה? למה זה ככה?! מי רואה את הנשים שמאחורי? המשפחות שחיכו? הילדים שהמתינו לאחים שבדרך? וכמובן לא נשכח את הפחדים החדשים שמתלווים לחיים  אולי זה יקרה לי שוב?

אז למה אני כותבת למרות המזל? כי יש כאלה שלא זכו במזל הזה, וחייבים להפסיק לשתוק בשבילן! חייבים להעלות את זה למודעות, לשנות את הגישה, כי דווקא במקרה שלנו הוכיחו שכשרוצים יכולים.

 

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 4 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה