הבלוג של הבלוג הסודי

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 144

עוקבים: 76

החל מאוקטובר 2013

Io_Sadness_wide

הם אינם. הילדים שלא יהיו לי. נשאבו אחר כבוד מגופי אחרי שהחליטו שדיי קצת לפני שבוע 8. הם כבר לא יהיו לי. לא אדע אם הם היו בנים או בנות, אולי אחד מכל אחת. לא אדע אם הם דומים לי או לבעלי, הם הם יצאו רגועים או עצבנים, הם הם יהיו דומים לאחיהם הגדול.

הכל מתחיל בחשד. תחושה פנימית כזאת שאי אפשר להתווכח איתה, אני בהריון. ואני רוצה להיות בהריון, רוצה מאוד. המתח גובר, אני כבר מחכה ליום ראשון של איחור, והבדיקה חיובית. וכולם סביבי שמחים, ואני מתרגשת, הנה, מתחיל מסע ההריון השני שלי. ואז מגיעה הרגשה אחרת. מין חוסר חיבור להריון, כאילו הגוף שלי מבין שמשהו לא בסדר קורה פה. והרי הייתי כבר בהריון אחד, וידעתי איך מרגישים מהרגע הראשון. אבל מצד שני, כל הריון זה אחרת וגם אז היית קצת במתח, ובכלל תחשבי חיובי, את צעירה, את בריאה, את פורייה, מה כבר יכול לקרות.

הזמן עובר והבחילות תוקפות. בחילות קשות, ארוכות, מתישות. ולא הרבה אחרי הבחילות מצטרפות הקאות אלימות, בלי שליטה – בסופר, באמצע הרחוב, בזמן נהיגה כשאני חייבת לעצור בצד ובקושי מצליחה לפתוח את הדלת. וכולם סביבי מעודדים, ‘זה מצוין, זה סימן טוב’, אבל אני בתוך תוכי יודעת שזה לא סימן טוב, אני יודעת שהגוף שלי נלחם, ומנסה בייאושו להוציא מתוכו משהו.

הבדיקה המיוחלת אצל הרופאה הגיעה. הנה אוטוטו אני הולכת לגלות שהכל בסדר, שאני סתם מדמיינת. המתמר בתוכי ועל המסך מופע כתמים שחורים ולבנים שאני לא מצליחה לזהות. הרופאה שותקת, היא מסובבת את המתמר, מסתכלת, זה כואב. ‘יש פה שק הריון אחד עם עובר’ היא עונה באיטיות, ‘ויש פה עוד שק אבל…אני חושבת שהוא ריק, או שזה עובר קטן, מתי אמרת הוסת?’ אני חוזרת שוב ושוב על התאריך, אבל הלב שלי כבר יודע. הרופאה סקפטית, כמוני. יש תאומים, אבל קטנים מהמצופה ואין דופק. כעונש היא גם מחשבת לי את גיל ההריון מחדש, מורידה לי שבוע. קיבלתי פרס, שבוע נוסף של הקאות ואי ודאות.

ההרגשה הרעה נמשכת ואני מנסה בכוח להיתלות בבדל תקווה מצ’וקמקת. אולי בכל זאת, יהיו תאומים. כמו הנבואה של הבאבא הזה בהודו שהתנדב לחזות את גורלי ערב אחד, גם הוא הבטיח תאומים. הנה, הוא צדק. עובר שבוע ואני חוזרת להיבדק. שוב מחכה בתור, שוב מורידה את התחתונים, שוב מתמר, שוב רופאה שותקת. אחד כבר הפסיק להתפתח, גם דופק אין לו. השני אמנם עדיין בלי דופק, אבל גדל ‘בואי נבדוק אותו שוב בעוד שבוע’, היא קובעת. עינוי סיני. בחיי.

עוד שבוע של מתח. הגוף יודע, זועק, הלב לא משקר – את הולכת לאבד את ההריון הזה. אבל אולי בכל זאת יש תקווה, אולי בכל זאת יהיה דופק, אולי בכל זאת. ועובר שבוע ואני שוב נבדקת והנה, יש דופק. וכאילו הכל הולך להסתדר. הנה, בכל זאת תיוולד לי תינוקת בקיץ.

הזמן עובר, הפעם ארוך יותר עד לביקורת הבאה. טרפת ההקאות והבחילות שוכחת קצת, ואני מרגישה מעודדת – אולי דברים מתחילים להסתדר. אבל חשש חדש נובע בי, הגוף שלי בכלל לא מגיב להריון. הציצים נשארים בגודלם הרגיל, אפילו לא כואבים. השיער ממשיך לנשור. אני מנסה להיאחז בכל סימן חריג, בכל תחושה מדומיינת, נלחמת בעצמי להמשיך להאמין בהריון שאף פעם לא הצליח לקנות את אמוני. באמצע אני עוד מספיקה להעביר סופשבוע בחו”ל ללא סושי, ביצים טריות, יין, קנאביס וכל משפר מצב רוח אחר, מפאת ההריון הזה.

הבדיקה הגיעה. הפעם בעלי מצטרף אליי. התור ארוך במיוחד, למעלה משעה עיכוב, איך אלוהים מוצא את כל השיטות הכי אכזריות לדחות את הקץ.

שוב אני נבדקת, וכבר מהרגע הראשון אני יודעת. זהו. זה נגמר. בשבוע שבו אני נמצאת, זכרתי, כבר ראיתי את הבכור משתולל במרץ. אבל על המסך המרצד הופיעו שני כתמים לבנים, דוממים. ‘אין דופק’. הסבירה לי הרופאה ברוך, ומאחוריה אני רואה איך בעלי מצטמק בכיסא. עכשיו, זה נגמר. עכשיו הם באמת כבר לא יהיו לנו.

ומעתה יש תהליך מייגע של תיאום תור לגרידה, שאין מילה יותר מצמררת ממנה בעברית. ועצב גדול. הוא תופס ברגעים מפתיעים, פתאום באמצע הגן כשאמא בחודש שמיני נכנסת בכבדות לאסוף את הילד שלה, הדמעות מתפרצות ממני. בכלל, כולם מסביב בהריון פתאום.

ומה עכשיו? אני בהריון עדיין? מותר לי איזה כוס יין או איזה ג’וינט? אחרי הכל, אני בעוד יומיים הולכת לשכב על הגב בהרדמה מלאה ולתת לשואב אבק קטן להוציא ממני את כל שאריות הילדים שלי ממני. בסוף אכלתי סושי, והדמעות שלי היו יותר מלוחות מהסויה.

ועכשיו זה נגמר באמת. חצי שעה שאני לא זוכרת והסתיימה לה. ואז עוד שעתיים של התאוששות ויאללה.

בערב, כשאני אלטף את התינוק שלי, זה שהצליח לצלוח את שבוע 7,  כשאני אשמע את נשימותיו הרכות, ואריח את ריח השינה המתוק שלו אני אגיד לעצמי שבוודאי עוד יהיו לי כמה כמוהו. בגופי, ברחמי שכבר הביאה חיים לעולם עוד יצמחו חיים חדשים. ואז אני אחבק אותו חזק חזק.

עוד מהבלוג של הבלוג הסודי

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 3 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה