הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 154

עוקבים: 77

החל מאוקטובר 2013

את יום ההולדת שלי חגגתי לבד. 

גם אם היה מציע לא הייתי רוצה. מלמל “מזל טוב” בבוקר, עניתי “תודה”.

וחגגתי לבד.

כבר שבועות לפני חיפשתי לי דיל טוב למסאג’ עם א. בוקר ולא סיפרתי. דווקא. לא צריכה אותו. למדתי לחיות לבד.

כבר הרבה זמן, שזה הולך ודועך עד לנקודה היום, שאני לא יודעת בכלל אם יש מה להציל, אם אני אוהבת או פשוט מאוכזבת עד כאב, שמעוור את האהבה הגדולה, שהיתה.

אהבתי אותו מאוד. סמכתי עליו בעיניים עצומות. היום כבר לא.

אני לא מחכה שיעשה, לא מחכה שיתקן, לא מחכה שיתייחס. ממשיכה ובונה הלאה את החיים.

המצב רחוק מלהיות קל ופשוט רחוק שנות אור מסיטואציה של “קומי ולכי”.

שנים אמרו לי כמה חשוב לאישה להיות עצמאית כלכלית, לא לסמוך על אף גבר / בעל ש”הכל יכול לקרות”. הייתי יהירה מידי.

אבל זאת רק סיבה אחת שבגללה אני לא קמה והולכת.

lonelywoman1910_sec

אני לא עצלנית. אולי כן. יש הרבה נשים במצב שלי, שעובדות משרה מלאה ומצליחות גם להיות אמהות טובות. אני לא הצלחתי.

זה לא שמעולם לא עבדתי. עבדתי בהרבה עבודות אבל מיציתי מהר, היה לי קשה מידי, רציתי להיות יותר עם הילדים, למצוא קצת זמן לעצמי בשקט. בעבודה האחרונה הכל התמוטט, היא הלכה ונסגרה איבדה את עצמה ואני הייתי עסוקה בלג’נגל בין הבית לעבודה עד שהבנתי מה קורה.

מעבר לכל הקושי היומיומי הכסף, גידול הילדים, ארגון הבית, מעבר לכל, ואחרי הכל, העזרה היחידה שאני הייתי צריכה זה הבנה, הכלה, חיבוק, הידיעה הפשוטה, שהוא שם בשבילירואה אותי ומוכן ללכת איתי באש ובמים, מאהבה. לא. זה לא קרה.  האשמות הולכות וגדלות

 גם אם נאמרו והתחרט, גם אם לא נאמרו, הן שם. קיימות כמו שולחן ענק באמצע החדר שצריך לעקוף כדי לעבור לצד השני.

כל החלטה שלי היא שגויה, לא מספיק טובה, לא מקובלת… ולי? לי נמאס לוותר, עומדת על שלי. נחושה שבדרך המקובלת הגענו לאן שהגענו ועכשיו חייבת לשנות. לצאת מהקופסה וללכת בדרך שאני מאמינה בה.

החיים ממשיכים להתנהל והסדק ממשיך ונפער לכדי תהום.

אני מוותרת, הוא כועס. אין מקום לדבר, אלו שתי שפות שונות ואף אחד לא מצליח לדבר את השפה של האחר.

ובאמצע הילדים. שבויים בתוך מציאות בלתי אפשרית שמצד אחד הכל כרגיל, בית ספר, חוגים, חברים ומנגד אחות חולה, נמצאת ונעלמת בנוף של הבית, ממלאת את הבית במחלה ובטיפול והדאגה סביבה ואנחנו. אני והוא ביחד אבל ממש לא ביחד, מנסים לצייר תמונה יפה של בית, על מי בדיוק אנחנו עובדים אני לא יודעת.

העולם ממשיך להתנהל, אין ריבים, רק השלמה וייאוש.

הוא בשלו, אני בשלי. הוא מתבצר,  בורח.

אני נחושה, מתרוצצת לעשות הכל לבד. מיואשת.

האם פעם אהבתי? מה ראיתי בו אז שאני לא רואה היום?

כל החיים שמעתי שאומרים שעדיף לקום ולעזוב ושהילדים הם לא תירוץ להישאר אבל האם הם יכולים לעבור עוד טלטלה? הקושי של החיים האלו ניכר בהם כל כך, עם כל מה שהם עוברים האם נכון לשמוט את הקרקע היחידה שעוד איכשהו יציבה ושהם מכירים מתחת רגליהם?

אני לא עצלנית. ואולי כן.

איך אצליח לקיים שלושה ילדים בלי יכולת לעבוד במשרה מלאה ועם ריצות אינסופיות לבית החולים לטיפולים בשביל שלושה ילדים? מי ישמור ויגן עליהם כשאני לא בבית עובדת?

איזה מן דוגמת אמא אני, שחיה בזוגיות שלא מספקת אותי? שלא מגיעה לי? שמוכנה להתפשר על חיים שאני לא אוהבת ולא מסבים לי אושר?

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 4 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה