הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 156

עוקבים: 77

החל מאוקטובר 2013

כבר תקופה ארוכה מאוד אני מרגישה שמשתלט עליי מעין מעגל לא ברור של בדידות- כעס- עצב וחוסר סיפוק. נדמה לי שהכל קשה והכל סובב במעגלים, בלי שום אפשרות לפרוץ קדימה ובעיקר, בלי אף אחד אמיתי שאפשר לשתף אותו בכל מיני דברים.

מצחיק איך החשש הזה מ”מה יגידו”, “איך אני אצטייר”, “מה יחשבו” וכו’ נטמע בי לאורך השנים. פעם, כשהייתי צעירה יותר זה משהו שבכלל לא היה קיים בי. הייתי האדם הכי “אמיץ” בעולם- ניסיתי הכל, שיניתי כיוונים ברגע, אמרתי הכל ושום דבר לא עצר אותי. אבל משהו השתנה וזה מבאס!

model-984216_1920

לפני כמה שנים יצא לי לנהל שיחה עמוקה עם חבר הומוסקסואל, על כל הקטע של היציאה מהארון- על ההודאה בפני עצמך, על הרגע שבו מחליטים לספר את זה למישהו (מה שאומר להודות בזה בקול רם), על הקטע של לספר את זה לאנשים שהכי קרובים אליך ועל התחושה הקשה הזו שמלווה אותך בכל פעם שאתה מסתכל להורים שלך בעיניים, גם אחרי שהם כבר קיבלו והשלימו עם זה, ולדעת בתוך תוכך שבמקום כלשהו בלב הם תמיד יקוו שתקום בבוקר “נורמלי”. כשהוא אמר לי את הדברים האלו בכיתי. גם כי אני בוכה די בקלות, אבל בעיקר כי פתאום נפלה בי ההכרה שאם אני הייתי לסבית- לי לעולם (כנראה) לא היה אומץ לצאת מהארון. אפילו לא פעם, כשהייתי חסרת גבולות.

ההורים שלי, שהם מקסימים וטובי לב, הם אנשים דתיים עם דעות, איך לומר, קצת מיושנות ובחיים, אבל בחיים לא היו מבינים ובטח לא מקבלים את זה. אפילו עכשיו, כשאני כבר “גדולה”, גרושה עם ילד וחילונית לחלוטין, קשה לי לספר להם (ולעולם) שאני רוצה להביא ילד נוסף בהורות משותפת. לפני כשנה, כשזה היה קצת יותר רלוונטי, סיפרתי לאמא שלי והתגובה הדי צפויה שלה לא איחרה לבוא. כן, היא אמרה שתכבד כל החלטה, אבל גם אמרה מאוד בבירור שהיא מאוכזבת מאוד, שזה שובר לה את הלב שאני לא מחליטה להביא ילד נוסף מנישואים שניים ובעיקר אמרה שהיא לא זו שמתכוונת לספר לאבא שלי ושאני זו שאצטרך להתמודד עם זה בעצמי, כולל הסיכוי שהוא יחטוף בגלל זה התקף לב (במילים האלו!). ומה אתם חושבים שקרה? לא סיפרתי לו, ההזדמנות ההיא לא יצאה לפועל ואני אפילו לא יכולה לחפש בגלוי, כי הוא עדיין לא יודע. ואיך בכלל מספרים את זה? איך יוצאים מהארון?

וזה לא הכל- גם בעבודה אני מרגישה שהכל סוגר עליי יותר ויותר. אני עצמאית ובצניעות יכולה להגיד שאני די מוכשרת ויודעת שהלקוחות שלי מקבלים 200%. ועדיין- כשזה נוגע לשיווק של עצמי, או אפילו לכתיבת פוסטים חשופים בפייסבוק, אני משתתקת. לא מסוגלת. משהו פשוט לא זורם. המתג יורד ויש חושך! בכל פעם שאני באה לפרסם פוסט עסקי מסוים, אני ישר בודקת אם הקבוצה ציבורית (כי כולם יראו) ומתחילה לחשב בראש אינספור חישובים על כמה רע זה יעשה לתדמית שלי (עלק תדמית). ואני משוטטת לי בין הקבוצות, רואה את הפעילויות השונות ויש לי כל כך הרבה מה להציע וכל כך הרבה רעיונות. אבל מה אם אפתח קבוצה ואף אחד לא יבוא (חרדת הקיץ של אביה, זו בכלל חרדה שהתגברה אצלי בזמן האחרון)? אפילו לעמוד העסקי שלי אני לא מצליחה לגייס חברים (ועבור לקוחות שלי אני עושה עבודה מופלאה). מה יש בי שגורם לאנשים לא להעריך אותי נכון? לראות אותי כמשהו בינוני, כסוג של “ברירת מחדל”, אבל לא כמובילה באמת? ואולי אני באמת כזו? אפילו את הפוסט הזה אני לא מסוגלת לכתוב בבלוג שלי, אלא רק כאן (וגם זה אחרי התלבטויות רבות).

הבנתי לאחרונה שכל הקשיים האלו, לרבות קשיים כלכליים, הרחיקו אותי גם מהחברים שלי. כבר אין לי זמן/ כוח/ כסף לצאת איתם ובעיקר- אין לי יכולת להתמודד עם השאלה “מה איתך? איך הולך? איך בעבודה” ולדעת שאני אענה “בסדר” כשזה שקר מוחלט וכלום לא כיף וכלום לא שמח. גם לא בא לי לראות אף אחד- אני מרגישה שמנה, לא מטופחת, מוזנחת ואפרורית ואף אחד לא אוהב אנרגיות כאלו בסביבתו (מעגל, כבר אמרתי…).

ואתם יודעים מה הכי גרוע? שזה מגיע גם לבן שלי- הרבה פעמים אני נמנעת מללכת איתו למקומות הומי אדם, להיפגש עם חברים וכו’. כאן בשכונה אני מעודדת אותו, אבל הוא מעדיף להישאר בבית ולשחק לבד עם הלגו ושאר הדברים שהוא אוהב. שזה טוב, אבל הייתי רוצה שהוא יהיה כמו שאני הייתי בגילו- חופשיה וחסרת פחד. אז איך יוצאים מהארון (יותר דומה לארון קבורה) הזה? ואל תמליצו לי ללכת לפסיכולוג- הלוואי, אבל אין תקציב.

תודה שהקשבתם :-)

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 4 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה