הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 158

החל מאוקטובר 2013

לימדת אותי שיעורים חשובים. הצתת מהפכים בחיי, לימדת אותי לאבד שליטה, לאהוב את עצמי קצת יותר, ויותר מכל נתת לי זמן יקר שבו הרגשתי מאוהבת ושמחה בחיים

11/02/2016

shutterstock_318719786

איור: Shutterstock

הגעת אלי במקרה, או אולי לא במקרה, יש שיאמרו שהגעתך אל חיי היתה בלתי נמנעת.

שראיתי אותך לראשונה היית רחוק, שקט מאוד, צנוע ויותר מכל נשגב מעם…

חכמתך צעקה מתוך השקט, כישרונותיך, יכולותיך ומדי פעם גם רגעים של חוש הומור שהסתתר שם מתחת לכל השקט הזה.

לימים התקרבנו מכורח המציאות, המסגרת בה הכרנו דרשה שנשתף פעולה.

היית נעים הליכות ומקסים כהרגלך ואני עדיין לא הרגשתי דבר מלבד ניצנים של משיכה לאש חכמתך וצניעותך.

לאט לאט התקרבנו, נפתחנו, סיפרתי לך מה קורה בחיי, שיתפתי אותך בלבטי. ואתה, אתה עמדת לצידי, תמכת ויותר מכל לא שפטת ולא ביקרת, להיפך, ידעת להעצים, לתמוך,לחזק, להחזיק לי את היד ולנגב לי את הדמעות.

הרגשתי שיש לי אוזן קשבת ויד מלטפת ולא הבנתי שהרגש שלי הולך ונפתח כלפייך, רציתי יותר ויותר להיות בחברתך, רציתי לשמוע מה קורה איתך, מה עובר עלייך.

ידעתי לאורך כל הדרך שאתה איש מיוחד שדרים בו בכפיפה אחת חוזק ועוצמה, מסתורין ואי וודאות ומנגד רגישות, חום, חוש הומור, ורוך אין סופי.

בלי ששמתי לב התחלת גם אתה להתקרב. כתבת לי שירים, חיזרת אחרי במילותייך, עטפת אותי בחום ואהבה ואיפשרת לי להיות אני. הוצאת ממני את כל הטוב שבי, הלב שלי התחיל לפרפר, מצאתי את עצמי חושבת עלייך ובטני התכווצה מרוב אושר, ערגה ותשוקה, החיים שלי פתאום נראו כמי שראויים לחיות אותם.

ככל שהתקרבנו יותר ויותר משיכתי אלייך הלכה והתעצמה, יסורי הגוף והנפש לא נתנו לי מנוח. הייתי חצוייה.הולכת לישון עם הגבר איתו התחתנתי ובו זמנית חושבת עלייך.

שהייתי לצדך הרגשתי חשופה, עירומה ממש, יכולת להבחין בכל נים שזע בפני, בכל הסמקה, בכל כאב בבטן. מגעך היה נעים וכואב בו זמנית, גופינו היו מתואמים בקצב משלהם ושהיינו ביחד הרגשתי שכל העולם מסביבנו לא קיים. חיי איבדו שליטה ולא הצלחתי לעצור ולרדת מרכבת ההרים.

ובכל התקופה הזו עדיין מסרבת להאמין לך, מתקשה להאמין שאיש כמוך רוצה בי.

רבות היו השיחות על חוסר אמוני בך, על כך שלא משתף אותי עד הסוף, על כך שחייב להשאיר את הכל בחדרי המסתורין. חלקם כי מציאות חייך מחייבת וחלקם כי החלטת לקבור עמוק עמוק במגירות ליבך.

ואז, באחת, ביום שהחלטתי לשחרר ולהאמין לך שאוהב, זה היום בו הבנתי שמאוהבת בך.

גם אתה הצהרת לא פעם שאוהב ורוצה, משתוקק ומתגעגע וגיבית כל זאת במילות אהבה, במפגשים חטופים, במבט, בעצה ובעצם היותך.

לאורך כל הדרך כאמור ידעתי גם על המורכבויות בחייך ובאישיותך.

הכורח להיעלם לפעמים הוא חלק בלתי נפרד מחייך, עבודך, יעודך ושליחותך בחיים האלה, בארץ הזו.

הערכתי אלייך היא אין סופית, מצדיעה לאנשים כמוך ויודעת שבלעדיהם לא אוכל לישון בשקט ולגדל את ילדי בנחת.

אבל, עם הזמן ההתנתקוית שלך הפכו יותר ויותר תכופות, מילותייך העוטפות, המנחמות והאוהבות החלו להצטמצטם, אי הגעתך לפגישותינו החטופות הקצרות שדרשו לוגיסטיקה מורכבת גובו תמיד בתירוצים של  חוסר זמן, עומס, דיונים, לימודים, חולי וקושי כללי.

ניסיתי להבין, להיות רגישה וסבלנית אבל ידעתי בתוך תוכי שהריחוק מתחיל לכרסם ביחיסינו…

ידעתי שאיש כמוך, “ג’ימס בונד שלי” כפי שאוהבת לכנות אותך, יכול גם להצמיח כנפיים ולעוף עד אלי אם רק רוצה.

ואז הגיעה ההכרה הכואבת שכנראה אינך רוצה עוד.

הגוף כואב לי מרוב געגוע, הלב נשבר לי לחלקים קטנים קטנים..

אינני כועסת, אני יותר מאוכזבת. מאוכזבת מעצמי על כך שלא שמעתי לרחשי הלב, לאינסטינקטים הבריאים שלי ונתתי לעצמי להאמין לך ולהתאהב בך. מאוכזבת ממי שראיתי כ”מלח הארץ” והתברר כאחרון המאהבים הפחדנים.

ובכל זאת, בתקופה הקצרה שהיינו יחד נתת לי הרבה ולימדת אותי שיעורים חשובים. הצתת מהפכים בחיי, לימדת אותי לאבד שליטה, לאהוב את עצמי קצת יותר, לנסות להתאמץ קצת יותר עבור הדברים שחשובים לי ויותר מכל נתת לי זמן יקר שבו הרגשתי מאוהבת ושמחה בחיים.

מאמינה שיש לי עוד הרבה מאוד שיעורים להעניק לך, אבל בגלל שאוהבת את עצמי קצת יותר, לא יכולה יותר לשאת את כאב ההמתנה לך.

אוהב אותך תמיד, משחררת אותך ויודעת שביום שתתגעגע באמת תדע היכן למצוא אותי.

הייה שלום יקר…

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 5 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה