מלב שבור אני לא אמות

כבר כמה חודשים שלא התראינו ולא היינו בקשר. לייקים מזדמנים מדי פעם בפייסבוק וזהו. היום צצה הזדמנות ונפגשנו, בספונטאניות מרַגשת, וכאילו לא עבר כל הזמן הזה, כל הטוב שהיה בינינו אז שב והופיע גם היום.

לכאורה, זה הסיפור המוכר, על אישה שרוצה קשר וזוגיות וגבר שמחפש להפיג לרגעים את בדידותו. מתחת לפני השטח זה מורכב הרבה יותר, כמו תמיד. במקרה שלנו, כבר אז יכולתי להרגיש את הלב שלו נסגר בבהלה בכל פעם שנוצרה קירבה. אפשר היה להרגיש את הפגיעוֹת שפגעו בו קודמותי, פצעו את ליבו באורח אנוש, עד שאינו מוכן להסתכן שוב ולתת לי ללטף אותו. זה נאמר ודובר בינינו לא מעט, ואני, שיודעת שכדי לבנות אמון נדרש זמן, ביקשתי אז לשמור על ליבי שלי, והתרחקתי, כי לא יכולתי לשאת את היד שהודפת אותי.

היום, כעבור שלוש שעות, שתי כוסות יין, כוס קפה ואינספור כוסות מים, החל העצב לטפס ולעלות בתוכי. התעצבתי על ההחמצה של הקשר בינינו, על הזדמנות אמיתית לנסות ליצור משהו אמיתי וטוב שירדה לטמיון, על הפחד להיפגע. נזכרתי בהרצאה שראיתי על כוחה של הפגיעות וחיפשתי בתוכי את האומץ להניח את חלקיי הפגיעים והעדינים בינינו, שיהיו לקרקע שעליה יוכל לצמוח אמון. חברה שלי, אישה חכמה ורגישה, אמרה לי פעם: “אני מלב שבור כבר לא אמות כנראה”. המשפט הזה הולך איתי מאז, מפיח בי אומץ לבדוק, לנסות ולכאוב אם אין ברירה, ואני כבר יודעת שאוכל לו, לכאב. ביני לביני אני בודקת אם אוכל לאפשר לנו את הזמן הדרוש לליבו להחלים ולתת שוב אמון. אני מחפשת דרך לפתוח את ליבי אליו בלי לפחד מכאב, ולהאמין שמתישהו זה יוכל לקרות. הייתי רוצה לומר לו, לומר לך: “אני רוצה להבטיח שלא אפגע בך לעולם, אבל אני יודעת שזה לא אפשרי. אני מבטיחה לך שלעולם לא אבגוד באמון שתיתן בי, ומלב שבור נדמה לי שגם אתה לא תמות”.

embedded by Embedded Video