הבלוג של הבלוג הסודי

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 136

עוקבים: 69

החל מאוקטובר 2013

השבוע הוא שבוע המודעות לבריאות נפש. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה הדברים היו יכולים להיראות אחרת אילו רק הייתה לי מודעות לדיכאון הריון. כן, יש דבר כזה. הרופאים יודעים…

27/04/2015

12 שנה אחורה. אני פוקחת את העיניים בבוקר ומיד מתחילה לבכות. זה לא דבר חדש, זה כבר בערך שלושה חודשים כך. לא בכל בוקר אבל מדי פעם, נגיד פעמיים בשבוע, פלוס-מינוס ואם הבכי לא מגיע מיד על הבוקר הוא בוודאי יגיע מתישהו במהלך היום, אם בגלל צנצנת שנפלה, חביתה שנדבקה למחבת או סתם מחשבה רעה שחלפה לי בראש ומחשבות רעות יש לאחרונה בשפע. האיש שלי מתיישב לידי על המיטה ומנסה לשכנע אותי לקום. את השאלה “למה את בוכה” הוא זנח כבר מזמן. בסוף מה שמקים אותי מהמיטה זה רק הדחף להקיא. האיש שלי מכין לי תה (כי קפה מחוץ לתחום כרגע) וטוסט (כי זה טוב נגד בחילות) ומנסה לשדל אותי לאכול אבל אוכל, כמו הרבה דברים בזמן האחרון, הוא משהו שאיבדתי בו עניין. קוראים לזה דיכאון.

הייתי סטודנטית צעירה והייתי בהריון. כבר מהחודש השני ידעתי ה-כ-ל על הריון, קראתי את כל הספרים, המדריכים והעלונים וידעתי לדקלם מתוך שינה באיזה שלב העובר מתחיל לגדל ציפורניים, מתי אמורים להרגיש תנועות, איזה מאכלים מומלצים וממה רצוי להימנע וגם אילו נקודות לחיצה בכף הרגל מקלות על הצירים אבל לא ידעתי שיש דבר כזה “דיכאון הריון” פשוט כי באף אחד מהספרים שהיו מונחים לי ליד המיטה לא הופיע המונח הזה. הרופאה שלי והאחות בטיפת חלב דאגו למדוד לי לחץ דם (נמוך), משקל (נמוך) וברזל (נמוך) אבל מעולם לא בדקו את מצב הרוח (מאוד נמוך) ואני, שלא שאלו אותי, לא חשבתי שיש צורך לספק את המידע. וזה לא שלא היו מי ששאלו אבל גם כששאלו, תמיד עניתי שהכל בסדר, באמת סבבה, החיים דבש.

בבית שגדלתי בו לא עודדו חולשות. חינכו אותי שרק חלשים מתלוננים ואני, מצדי, לא התכוונתי להראות שאני חלשה. הרי הריון הוא דבר נפלא, לא? זה מה שרצית, נכון? אמרת שאת מוכנה לזה. אז בבקשה – קיבלת את מה שנשים רבות מתפללות אליו ולא נענות. יש כאלה שעוברות ייסורים בשביל להיכנס להריון אז את, שזה בא לך כ”כ בקלות, על מה יש לך להתלונן? ולמה את לא שמחה? ולמה את לא קורנת? ואם כבר הייתי מוחלת על כבודי ומוכנה להודות בחולשה הנוראית ולגלות שקשה לי (רק קצת, לא ממש את כל התמונה), תמיד היו מגיעות התשובות המרגיעות ש”זו העייפות, זה לגמרי נורמלי” ו”שטויות, כולן עוברות את זה”. וזה רק גרם לי להרגיש רע יותר. כי אם זה כ”כ נורמלי ואם כולן עוברות את זה וזה בעצם סתם שטויות – אז למה רק אני מתפרקת? מה דפוק בי?

הקאתי בלי הפסקה והכל הגעיל אותי. ניקיתי את המקלחת באובססיביות פעמיים ביום כי היא הגעילה אותי, השתמשתי רק בכלים חד-פעמיים כי הכיור במטבח הגעיל אותי, החלפתי שמונה מרככי כביסה כי כולם הגעילו אותי וניסיתי להתחמק מבעלי בכל דרך אפשרית כי המגע שלו הגעיל אותי. יכולתי להגיד לו שאני עייפה, שכואב לי הגב, שיש לי בחילה אבל בשום אופן לא יכולתי להגיד לו שהוא מגעיל אותי. אז לא אמרתי ובמקום זה המצאתי תירוצים וביימתי מריבות וכשכבר ריחמתי עליו ממש בלעתי את הרוק וזייפתי חיוכים ועוד דברים אחרים והרגשתי רע. הרגשתי רעה. וגם הוא הרגיש אבל פחד להגיד כי לא ידע מה יגרום לי להתחיל שוב לבכות למשך שעה או לצעוק למשך שעתיים או לשתוק למשך יומיים.

זה התחיל בערך בחודש השני. שמונה חודשים הייתי בדיכאון ולא ידעתי מזה. הייתי אומללה, הרגשתי רע פיזית ונפשית, שנאתי את עצמי ואת השדה ההריונית שהשתלטה עליי, הנישואים שלי היו על סף התפרקות ולא הבנתי למה ומה עובר עלי. כלפיי חוץ לבשתי מסכה קלילה ומאושרת ובפנים התפרקתי לחתיכות. היו אמנם גם זמנים טובים, ימים שבהם פתאום הרגשתי טוב, מלאת אנרגיה חיובית, ימים שבהם יכולתי להתרכז בלימודים, להתרגש מבעיטות קטנות בבטן ואפילו להזמין את האיש שלי לשים יד ולהרגיש בעצמו ותמיד בימים האלה הייתי מתמלאת באופטימיות שהנה, העננה הרעה הזו חלפה. עד לפעם הבאה.

היום בו נולדה בתי הבכורה היה היום המאושר בחיי ולאו דווקא בגלל הילדה המקסימה שקיבלתי אלא בגלל שזה היה היום שבו מישהו כאילו לחץ על מתג בתוכי והדליק בחזרה את האור שהיה כבוי יותר מדי זמן. באותו יום הרגשתי שיחד עם החיים החדשים שנולדו מתוכי, קיבלתי את החיים הישנים שלי בחזרה. התחושה החזקה ביותר שלוותה אותי בימים שאחרי הלידה (חוץ מכאבי התפרים והגודש בחזה) היא שהתעוררתי מתרדמת ארוכה. אבל עברו עוד כמה שבועות עד שהצלחנו, אישי ואני, להבין באמת מה עבר עלינו במהלך ההריון. זה היה כשחברה מתקופת התיכון פגשה אותי במקרה בתחנת אוטובוס. אחרי שסיימה להתפעל מהתינוקת המתוקה שצמודה אלי במנשא היא ספרה שאחותה בהריון עכשיו ושהיא עברה לגור בחזרה עם ההורים כי היא בדיכאון הריון. שאלתי מה זה דיכאון הריון כי בחיים לא שמעתי על זה. על דיכאון אחרי לידה כולם יודעים אבל דיכאון הריון? הריון זה הרי הדבר הכי נפלא בעולם. וכך ישבתי ושמעתי את אותה חברה מתארת את מה שעובר על אחותה כאילו היא משחזרת אחת לאחת את מה שרק לא מזמן עבר עלי. התגובה הראשונה הייתה הלם (דיכאון?), השנייה הכחשה (אני?! דיכאון?!), השלישית הקלה (וואלה, דיכאון!). חיפוש קצר בגוגל גילה לי שיש שם למה שעבר עליי.

בביקור הבא שלי אצל רופאת הנשים ספרתי לה על הגילוי המפתיע ושאלתי אותה למה אף אחד לא מדבר על זה. התשובה שלה הייתה הזויה: “מה זה משנה? ממילא אי אפשר לתת תרופות פסיכיאטריות בזמן הריון”. הייתי המומה. עזבי אותך מתרופות, מה לגבי קבוצת תמיכה? מה בדבר ייעוץ וליווי? אפילו רק מידע לקוני שהיה מסביר לי מה עובר עלי, שהיה מרגיע אותי שאני לא משוגעת ושזה יעבור. מה בדבר עזרה לכל בני הזוג שבאמת רוצים לתמוך ולעזור אבל בעצמם לא מבינים מה קורה.

אח”כ הגיע הריון נוסף. למרות החששות זה היה הריון הרבה יותר פשוט ושמח. ההריון השלישי התחיל אף הוא בצורה מעודדת ורק לקראת סוף החודש בשביעי החלו להופיע סימנים מטרידים – שוב אותן התפרצויות, שוב בכי בלתי נשלט, שוב חוסר יכולת לבצע את המטלות הפשוטות ביותר. אבל הפעם היינו מוכנים לזה וידענו איך להתמודד. הפעם היה לצדי בן זוג שלא נלחץ מהמצב וידע לשים את הדברים בפורפורציות ולהזכיר לי כל הזמן שזה מצב חולף. הפעם ידענו לא להתבייש ולבקש עזרה. חודש לפני הילדה כבר עזבתי את המקום העבודה, פשוט כי לא היה לי כוח להתמודד עם זה. ביליתי חלק גדול מהזמן במיטה והבנות קיבלו את ההסבר שאמא צריכה עכשיו שקט וזמן לנוח. לא שנאתי את עצמי, לא כעסתי על עצמי. זה לא היה מצב נעים אבל זה היה בסדר. באמת.

השבוע הוא שבוע המודעות לבריאות נפש. אני לא יכולה שלא לחשוב כמה הדברים היו יכולים להיראות אחרת אילו רק הייתה לי מודעות. 10% מקרב הנשים סובלות מדיכאון ברמות שונות במהלך ההריון. זוהי תופעה נורמלית שאפשר וצריך לתת עליה את הדעת. אם את בהריון ואת מרגישה רע – בבקשה, בבקשה, בבקשה פני לקבלת עזרה. ואם את לא בהריון אבל חברה שלך, שכנה שלך, בת דודה שלך בהריון- לכי תבדקי מה שלומה. יש סיכוי סביר שאם היא בדיכאון היא לא תגלה לך אבל אולי תוכלי להזכיר, ככה בדרך אגב, שישנה תופעה כזאת, רק בשביל שתהיה לה מודעות

עוד מהבלוג של הבלוג הסודי

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 3 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 3 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה