הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 158

החל מאוקטובר 2013

אין לך מושג איך שככה המריבה הזו, אבל את די משוכנעת שביקשת סליחה בטון כנוע ובמבט מושפל

26/11/2014

.
ששי בבוקר. את צועדת ברחוב צדדי שקועה במחשבות
רק כשאת ממש קרובה אליו את מבינה שהאיש שראית צועד מולך הוא הוא. האיש שלפני שנים…
מאוחר מדי להיעלם או להתעלם. מבטיכם ננעלים למשך נצח, שבסופו את מחלצת מתוך עצמך מין משפט עילג: ואתה מצפה שאני אגיד משהו? שואלת-אומרת וניתקת ממנו
בראש זה עדיין מטרטר: מה הוא חושב? מה הוא יגיד? מה אם ינסה להתקשר? אל מי מחברייך? החברה שהכירה ביניכם…
אתן כבר לא בקשר אבל את מתקשרת אליה בתחושת בהילות. אם הוא מחפש… אל תעזרי

בפעם הראשונה זה היה מבלבל. את לא בטוחה שמה שחווית זו באמת אלימות, למרות שמה שקדם לה היה ללא ספק השפלה
נסעתם לירושלים, לתערוכה. חזרתם באוטובוס לארלוזורוב, ובדרך סיפרת לו באקראי על שיחה שהיתה לך עם אחותו
(היא חברה קרובה של האקסית שלו, ושמעה עליו כבר דבר אחד או שניים)
הוא כועס. באיזו זכות את מדברת עליו עם אחותו? הפרה בוטה של האמון שלו בך! מי את בכלל שתדסקסי אותו עם משפחתו? ומי בכלל אחותו שתפתחי בפניה את לבך? ומי את בכלל???!!!
וככל שאת מנסה להרגיע ולפייס, כך הוא הולך ומתלהם, מלבה את כעסו ומלבה עד שכשאתם מגיעים הביתה הוא מציג בפנייך הצגת תכלית של עכשיו-אני-אורז-את-כל-חפציי-ועוזב-אותך!
ואת? את שמוקסמת ממנו כולך – בדרך-כלל זותומרת  – שמאוהבת בו, בראש שלו, בהומור שלו, בסקסיות; את שמרגישה שהוא-הוא המיועד לך בעולם הזה… מה איתך עכשיו?
והוא ממשיך להסתובב בבית ברקיעת כף-רגל של ילד מפונק, ולאסוף מכל-הבא-ליד את חפציו, בעודך מתחננת על חייך-חייכם-המשותפים
את מנסה לפנות אל ההגיון שלו, ונענית במבט מצמית; אל הלב שלו – והמבט מזלזל (עתיד הוליוודי היה לו, כן-כן). את יושבת לך שם בשקט, מקופלת אל עצמך בפינת המיטה, סנטר-על-ברכיים, צופה בחלום-חייך מתפורר מול העיניים לתוך ערימת החפצים שהוא אוסף, ולא יכולה להניח לזה לקרות
את נעמדת ומנסה לחסום בגופך את דרכו, לאלץ אותו להביט בעינייך ולהיזכר באהבה
הוא לא רוצה לזכור. בידי פלדה הוא אוחז במעלה זרועותייך ומסלק אותך מעל פניו – ככה פשוט מעיף אותך אל המיטה
זו לא אלימות, את אומרת לעצמך, הוא לא הכה אותי, רק הזיז

אין לך מושג איך שככה המריבה הזו, אבל את די משוכנעת שביקשת סליחה בטון כנוע ובמבט מושפל, למרות שלדעתך לא ביצעת שום פשע, ולא היה לך על מה להתנצל
כמו בלחיצת כפתור הוא שוב שלך, שוב אוהב אותך, ואת מרגישה אפילו יותר מושפלת כשאת יודעת בעליל שכל הטאנטרום הזה היה הצגה משוחקת היטב. שהשיג את מטרתו – את על גחונך
.

Sad Girl
תצלום: Shutterstock

 

*

שבת בבוקר יום יפה. יורדים לים אחרי הקפה. יד ביד. אבל היד שלך פסיבית מדי ביד שלו. היא רק מונחת שם, כך הוא טוען, כמו סמרטוט. את לא באמת מחזיקה לו את היד. לא באמת אוהבת
לא יעזרו כל ההסברים, התחינות, הפניות אל ההגיון ואלו שאל הרגש
כמעשה בקיא ורגיל הוא מלבה את כעסו. אל החוף אתם מגיעים לחוד
קדמו לה, לשבת הזו, עוד הרבה השפלות והקטנות, אבל הבוקר את כבר יודעת – זה הסוף. את לגמריי מבינה שהאהבה הזו היא כבר בזמן עבר. מגיעה הביתה לפניו, נועלת מבפנים
בקופסת קרטון חומה שמצאת בפינת הרחוב את אוספת: בגדים, מצלמה, תמונות, ספרים, גיטרה, חוברות-תווים
מפתח במנעול ואת מצטמררת. אוספת את עצמך, לוגמת אויר ופותחת בזהירות. הוא רואה את הארגז ומתרתח בלי שלבי ביניים. ביד אחת הוא אוחז בזרועך ושולח אותך לצד השני של החדר במהירות שאת לא מסוגלת לה. סימני אצבעותיו עוד יקשטו את עורך למשך שבועות: אגודל על הזרוע וארבע אצבעות פרושות כמניפה על גבך. הוא רק דחף אותך, לא הכה… אבל את יודעת. זו אלימות
הוא תולש מהקיר את דיוקנו שצילמת והדפסת באהבה, קורע אותו לשניים בפראות, אוסף את חפציו ויוצא

 *

הטלפון מצלצל במעמקי התיק. הרחוב כלכך רועש שבקושי שמעת
אבא שלך מפתיע: את יודעת מי התקשר אלי?
אל אבא שלך! הוא העז להתקשר אל אבא שלך!!! מצא אותו במדריך
אבא שלך איש חכם: שישאיר הוא את המספר, אם הוא רוצה, ואם תרצי תתקשרי. לא השאיר

שנים אחרכך הפסיכולוגית אמרה שאת אשה חזקה כי הרי לא נשארת איתו
ואת – עד היום מרגישה קצת חלשה

 

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 5 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה