הבלוג של הבלוג הסודי

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 133

עוקבים: 69

החל מאוקטובר 2013

יצאנו מבית היולדות בריאים ושלמים וקצת מתים מבפנים

24/11/2014

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם. את האנשים שהפכו את החוויה שהייתה אמורה להיות קשה אך מרגשת לקשה ומשפילה. המילה “משפילה” תחזור כאן. נכון, יצאנו בריאים ושלמים בגופנו ועל כך אני לא חוסכת תודות. אבל זה היה במחיר השפלה, יחס מגעיל, כל דבר שאי אפשר למדוד בכלים אובייקטיביים. או שאפשר. אתם תשפטו.
ואם אין לכם סבלנות, ואם אתן מתלבטות היכן ללדת, הנה השורה התחתונה: יש באזור המרכז כמה בתי יולדות. אל תלדו בוולפסון אם אתן לא חייבות.

חשוב לציין: הגעתי לבית החולים בהיריון ראשון מתקדם ותקין, כשהמדדים שלי ושל העובר שלי תקינים. העובדה הזו מגובה בבדיקות שנערכו לי סמוך לאשפוז.

מה שהיולדת המטומטמת לא ידעה

סטריפינג. בקורס ההכנה ללידה שעברתי בוולפסון זה לא נזכר ולו במילה. מה זה? כשרופאה דוחפת אצבעות ומפרידה באופן ידני את קרומי השק העוברי, ובעצם מאלצת את הלידה להתחיל. לצערי, איני זוכרת את שמה של הרופאה שעוללה לי את זה. לצערי, אני עוד טרחתי להתנצל בפניה על שצעקתי כש”בדקה אותי”. כן, היא הציגה את זה כ”בדיקה”. היא לא אמרה לי מה היא עומדת לעשות, היא לא הכינה אותי לכאב, לדימום הכבד, ולכך שנאלצו לדחוף אותי בכיסא גלגלים לחדר הלידה. בעולם המושגים שלי מעשה אלים כזה נקרא “אונס”. המלווים שלי לא היו איתי כשזה קרה, לא החתימו אותי על טופס שאני מאשרת שיעשו לי דבר כזה. לא ידעתי. כמה ימים לאחר הלידה תיארתי את מה שקרה באוזני אשת מקצוע. היא מיד הבינה שמדובר בסטריפינג. היא הסבירה לי את משמעות הדבר, ואני נכנסתי לחרדה ולהתקפת בכי שנמשכת עד עכשיו. חודשים לאחר הלידה. מילת הסבר אחת הייתה חוסכת לי את הקושי שמלווה אותי עד היום. מילה אחת. אבל הרופאה לא מצאה לנכון להסביר, ואני נשארתי עם הקושי ועם תחושת ההשפלה שנעשה דבר בגוף שלי ואני לא ידעתי.

למה היא עשתה לי את זה? לחסוך זמן ומשאבים. עניין שחזר על עצמו לאורך כל האשפוז שלי ושל בני. מה יצא מזה? שאני נכנסתי מהר מאוד לחדר לידה, ושאני סוחבת עד עכשיו כאב לב נוראי. אבל יצאנו בריאים ושלמים. זה מה שחשוב.

להיות שק החבטות של המיילדת

בסיור בחדרי הלידה ובקורס ההכנה ללידה שבהם השתתפתי ציירו תמונה חיובית של מחלקת היולדות ושל חדרי הלידה:
דולה? תוכנית לידה? הכול יתקבל בברכה.
בפועל הדברים התנהלו אחרת. יצאנו מחדר הלידה – אני, בן הזוג והדולה – בהרגשה שעשו מאיתנו שק חבטות על לא עוול בכפנו.

אני מבקשת להדגיש שלא באתי לחדר הלידה מתוך מחשבה שילטפו שם את ראשי ויספרו לי כמה אני גיבורה ונהדרת. בשביל החיזוקים הגעתי עם בן זוג ותומכת לידה. אני מבקשת להזכיר שמדובר בהיריון הראשון שלי, ושהוא היה תקין עד שנכנסתי לחדר הלידה.

הדולה שלי זכתה ליחס מזלזל כמעט מן ההתחלה. היא, אגב, עסקה בעיקר בעיסוי כפות הרגליים שלי. לא התערבה במהלך הלידה ולא ניסתה להשפיע עליי לעשות שום דבר. עיסוי, החלפת בן הזוג כשיצא לאכול משהו, עידוד במילים והבלגה מול ההערות המזלזלות של המיילדות. בזה הסתכם תפקידה. משהו הפחיד מאוד את המיילדות בתוכנית הלידה שלי שלא קראו. עכשיו מאוחר מדי לספר שהיא הייתה צנועה מאוד: הבקשה הכי עקרונית עבורי הייתה שבחדר הלידה יהיה רק הצוות שיטפל בי. רוב התוכנית בכלל הוקדשה למה שרציתי שייעשה עם התינוק במחלקת היילודים. לא ביקשתי שום דבר שהיה עלול להפריע למיילדות בעבודתן.

המיילדת שניהלה את רוב הלידה העיפה את תוכנית הלידה שלי ברגע שהבחינה בה. העיפה, כלומר לקחה וזרקה על הכיסא שעליו ישבה הדולה, תוך שהיא מכריזה בקולי קולות שהיא לא מוכנה בכלל לראות אותה.

זאת הייתה ההתחלה של יחסי הגומלין בחדר. הדולה ותוכנית הלידה לא באו למיילדת טוב. היחס שלה אליי ואל המלווים שלי הוקרן באופן ברור גם לאנשי הצוות האחרים.
כמה יולדות אתם מכירים שיגידו לכם שהמיילדת לא הפסיקה “לרדת עליהן” במשך כל הלידה? דוגמאות יש לי למכביר. אני זוכרת הכול. זה לא עוזב אותי. אני בחרתי בבית החולים, הגעתי למחלקת היולדות על שתי רגליים, נכנסתי לחדר לידה על כיסא גלגלים אבל מתוך רצון לעשות הכול כדי שהלידה תתבצע מתוך שיתוף פעולה שלי עם הצוות. שלי איתם. לרגע לא העליתי בדעתי שהם צריכים לבוא לקראתי. אבל לא חשבתי שילכו נגדי. שילעגו לי. אסתפק בדוגמאות המשמעותיות לי ביותר, אלה שרודפות וטורדות אותי מאז ועד עכשיו.

גערות ונזיפות כשקראתי לצוות המיילדות. “זאת הלידה הראשונה שלי” התנצלתי למראה פניהן הכועסים. מה לעשות, בקורס ההכנה לא הסבירו הכול על מהלך הלידה. אני לא ידעתי מה קורה לי. בכל פעם שקראתי למיילדות הן כעסו. אני מבינה שלא הייתי היולדת היחידה. אני מבינה שהצעקות שלי לא היו נעימות לאוזניהן. אני לא מבינה למה אף אחת לא ניגשה, ביררה מה הבעיה, והסבירה לי מה קורה איתי.

אבא המטומטם. בן זוגי עשה כל מה שאמרה לו המיילדת. בחלק האחרון של הלידה הוא תמך בי באופן פעיל. אבל הוא טעה טעות חמורה כשניסה לדבר עם המיילדת. היא הכריזה שהיא רואה בפתח הנרתיק ראש ושיער בצבע מסוים. האבא-לעתיד הנרגש שיתף אותה שהוא ציפה לצבע אחר, הנפוץ יותר במשפחתנו. לתגובה מלאת הבוז שלה, על כך שייחל לצבע ה”לא נכון” הוא לא ציפה.

לעג ליולדות האריתראיות שהגיעו למחלקה (המיילדת הרגישה בנוח גם ללעוג להן באוזנינו וגם לשלב “ירידה” עלינו בתוך הבדיחה), שיחות מעל לראשי שלא הייתי אמורה לשמוע (מתברר שהלידה שלי “תקעה” את הצוות בבית החולים ממש בסוף המשמרת. הם לא התכוונו לעבור לי על זה בשתיקה), כל פנייה אליי נשמעה כאילו שנוכחותי מעיקה מאוד והשיא – משיכה חזקה של היד שלי לכיוון הנרתיק ללא כל הסבר. לא ידעתי למה המיילדת עשתה זאת, ומשכתי את ידי חזרה. פחדתי שהיא רוצה שאגע בראש העובר לפני שיצא כולו. התברר שהוא כבר יצא. משיכת היד שלי נענתה בגערה קולנית. הסברתי בקול רועד שאני עוד לא רוצה לגעת בו. ואז הוא הונח עליי מבלי שאמרו לי דבר. פשוט שמו אותו שם. לידה ראשונה, לחץ, חיכיתי לשמוע בכי ולא שמעתי, ורק שמעתי מהמיילדת כמה אני לא בסדר. שם נשברתי ופרצתי בבכי שלא נפסק דקות ארוכות, ולפעמים נדמה לי שהוא נמשך עד עכשיו.

התינוק שלי נולד “גדול”, ולכן לפי הנהלים נלקח ממני מיד לאחר הלידה לבדיקות. לא נמסר לי על כך, אלא רק מיד כשנולד. לא ידעתי שאני יכולה לבקש שיתנו לי אותו רק לכמה דקות, אבל ניחא. התינוק הונח על מיטת הטיפולים כמה מטרים ממני. שאלתי אם בן זוגי יכול לתת לו יד. תשובתה של המיילדת: “אפשר לחשוב שהמקום שממנו התינוק יצא כל כך נקי”. כלומר, כן. האבא המזוהם יכול לתת לו יד כי התינוק יצא מהכוס המזוהם של אימא שלו. באותו רגע קלטתי את מה שנאמר, אבל העדפתי להתמקד בבהייה מרחוק בתינוק.

 

סרט נע של אמהות ותינוקות

אם הגעתם עד לכאן אתם ודאי חושבים: היא חשבה לעצמה שהיא יולדת בבית חולים פרטי, והיא חייבת לראות פסיכולוג. לא חשבתי שאני יולדת בבית חולים פרטי. אין כאן תיאור של תנאי המחלקה (או השוואה שלהם למחנות צבאיים ששירתתי בהם). ואני כן רואה פסיכולוגית. והטקסט הזה נכתב אחרי שבועות של טיפול. אני מטפחת קשר טוב עם התינוק שלי. אני אוהבת אותו ונהנית לטפל בו ולבלות איתו. וכל הזמן אני חושבת שאני עושה את זה גם כדי לפצות אותו. לפצות על הדקות שבילה עירום לבדו על מיטת הטיפולים, כשאני במרחק כמה מטרים ממנו ויכולה לראות רק את כפות רגליו הקטנות ולדבר אליו (אגב, תוכן הדברים לא ערב לאוזני הרופא שתפר אותי אחרי הלידה. הוא מצא לנכון להעיר לי על מה שאמרתי לתינוק שלי, שרק נולד כמה דקות קודם. ואני כמו מטומטמת ניסיתי להסביר לו, לרופא, שזה התינוק שלי וזה מה שיש לי להגיד לו). לפצות אותו על זה שיועצת ההנקה פתרה את הקושי בהנקה ב”אימא גיבורה, יש לה מלא תפרים ותינוק גדול. שיאכל תחליף חלב, זה בסדר”, במקום לבדוק אותו בדיקה פשוטה ולהבין שהוא סובל מלשון קשורה, ולדאוג שרופא יראה אותו ויטפל בו כבר בבית היולדות. לפצות אותו על זה שהוא נשלח הביתה עם אימא שכל המשמרת בתינוקייה ראתה אותה גואה בבכי, ואף אחת לא טרחה לברר מה העניין. לפצות אותו על זה שבחרתי באופן מודע ללדת אותו בוולפסון.
לעולם לא אחזור לשם. לעולם לא אלד שם. אני לא ממליצה לאף אחד ללדת שם אם יש לה ברירה.

עוד מהבלוג של הבלוג הסודי

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 3 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

למה אתן מוכנות להיות בובות מין?

התגלגל לידיי גיליון נובמבר של פלייבוי ישראל. כמו רוב הניסיונות לתרגם לעברית מגזינים מחו"ל, גם זה נראה מאולץ, אבל דבר אחד כן תפס את עיניי אחרי שסיימתי לקרוא את המאמרים: לחלק ניכר מהבנות שהיו מצולמות שם לא היה שיער ערווה....

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר