הבלוג של הבלוג הסודי

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 136

עוקבים: 69

החל מאוקטובר 2013

אני יושבת מול הסרט “כנרת שלי” שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז”ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם ידעו: היא ניסתה לקחת כדורים פעמיים לפני שקפצה מהחלון. היא סבלה מאנורקסיה. היא ביקשה להתאשפז בבית החולים שבוע לפני מותה (ואביה שלח אותה לקבל הפניה).

מול הסרט, שמסדר רטרואקטיבית את כל הסימנים באופן כרונולוגי, קשה להבין איך ההורים לא ידעו. אבל אני מבינה. הורים לא יודעים שהבנות שלהם סובלות כל כך, כי הבנות עושות כל מה שביכולתם בשביל להסתיר את זה. ואני יודעת את זה, כי גם אני הייתי כזו.

לא כתבתי על רצון למות בגיל 13. אבל כתבתי סיפורים קצרים על דמויות שנדרסו בדרך למכולת, ועכשיו הן מוטרדות שלא לבשו תחתונים נקיים. לא הייתי אנורקסית, אבל הקאתי בקביעות. וגם לקחתי כדורי דיאטה איומים וטיפשיים שהוריי לא ידעו עליהם דבר. לא ניסיתי להתאבד מעולם, אבל היו לי שיחות קשות עם חברים בהם הודעתי נחרצות שאני רוצה למות.

ואף פעם לא התכוונתי לזה. אף פעם לא באמת. אבל האמירה “בא לי למות” החליפה שורה של מילים שלא היו לי כלים להגיד: שקשה לי. שאני עייפה. שאני מרגישה בבחינה מתמדת. שלחיות זה להיכשל שוב ושוב ושוב על בסיס יומיומי. חשוב שתבינו: הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, חיילת טובה, קצינה. מתמידה, נחושה, מתאמצת, משיגה תוצאות. וכל הזמן בתחושה שזה אולי טוב, אבל לא מושלם. שעוד מעט מישהו יסתכל וישאל על מי אני עובדת, ואם לא ברור לי שכולם רואים איזה כשלון מפואר אני.

האירוניה האמיתית היא שמה שהציל אותי אז היה שהייתי מופקרת. יצאתי עם כל הבנים בשכבה, אחד אחרי השני, מחפשת כל הזמן את זה שאיתו אני ארגיש שלמה. הייתי מתנשקת איתם, ואז מזדיינת איתם, ואז מנסה איתם כל מיני דברים, רק בשביל להרגיש שהם רוצים אותי. לא סיפרתי להורים שלי מעולם, ועד היום אני לא יודעת אם הם ידעו. הבנים האלה, שהם כמעט רבים מספור, הצילו אותי. בזכות הרצון שלהם בסקס, אני הרגשתי לרגעים קצרים שייכת ואהובה.

האם הוריי אוהבים אותי? התשובה היא כן. ברור שכן. מאד. אבל בימים ההם, זו היתה ידיעה תיאורטית בלבד. ידעתי שהם אוהבים אותי, שאני ביתם האהובה, שהם רוצים בטובתי. אבל בטובתי כלל רשימה ארוכה של משימות: שאני אהיה תלמידה טובה לטובתי, שאני אצטיין לטובתי, שאני ארזה לטובתי, שאני אעזור בבית לטובתי, שאני לא אישן כל כך הרבה לטובתי. כל פניה להורים הובילה לפתרון ברור, רשימה של מטלות נוספות שיש לעשותן ואז הכל יהיה בסדר.

מעולם לא דובר על כך שלפעמים החיים קשים. הוריי, שבאופן יחסי לילדותם זו שלי היתה באמת פיקניק, מעולם לא הבינו את הרגישות שלי. הם ייחסו את זה לגיל התבגרות מוקדם ולא נגמר, לקריזות נעורים שיש להשתלט עליהן. הם האמינו בלב שלם שהם ילמדו אותי להתבגר ולהתגבר. ואני, שלא יכולתי לעשות כדבריהם, הפרדתי. חייתי חיים כפולים: ילדה טובה בחוץ, ילדה מבוהלת בפנים. האם הוריי ידעו שאני סובלת? עשיתי הכל כדי שזה לא יקרה, לעולם.

יכול להיות שגם לכן בבית יש ילדה כזו. מתבגרת רגישה וחכמה, שמסתכלת על העולם במבט מבוהל. גשו אליה הערב, ותגידו לה שהיא ילדה אהובה. לא מפאת הישגיה המרשימים, פשוט כי היא היא, ואהבתכם אליה גדולה. גשו למיטתה לפני השינה, אפילו אם היא מוחה שהיא כבר גדולה. הכינו לה שוקו, או קפה, או תה. ספרו לה שגם אתם לפעמים מבוהלים מהחיים, שגם אתם לא תמיד יודעים מה לעשות. התייעצו איתה והזמינו אותה להתייעץ איתכם.

הבנות שלכן עושות הכל בשביל שלא תדעו, והן חכמות וטובות בזה, אבל הן יודעות שיש להן בעיה. כל מה שהן צריכות זה מישהו שיפתח עבורן את הדלת. צפו איתן בסרטים ובטלוויזיה, דברו על אופציות לעזרה – לא כאלה שיחזירו אותן אל התלם, אלא כאלה שיעשו אותן שמחות. תגידו בקול גדול שלא אכפת לכם מה הן יהיו שיהיו גדולות, כל עוד הן יהיה להם טוב. והן יבכו, כי הן רגישות ומפוחדות מהחיים, ואתם לא תיבהלו, אלא תחבקו אותן חזק עד שזה יעבור.

עוד מהבלוג של הבלוג הסודי

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 3 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

למה אתן מוכנות להיות בובות מין?

התגלגל לידיי גיליון נובמבר של פלייבוי ישראל. כמו רוב הניסיונות לתרגם לעברית מגזינים מחו"ל, גם זה נראה מאולץ, אבל דבר אחד כן תפס את עיניי אחרי שסיימתי לקרוא את המאמרים: לחלק ניכר מהבנות שהיו מצולמות שם לא היה שיער ערווה....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה