הבלוג של אחת מאיתנו

הבלוג הסודי

הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל

עדכונים:

פוסטים: 158

החל מאוקטובר 2013

מיד כשעמדתי על דעתי, אי שם בין סוף היסודי לתחילת התיכון, ידעתי שהקיבוץ זה לא בשבילי. בזבזתי שעות והישחתתי מילים בוויכוחים עם הורי על הדרך, על האידאלים ועל המציאות שמעקמת את הכל. הם לא השתכנעו, לעומתם אני שוכנעתי בצדקת מחשבתי, והחלטתי שברגע שאוכל אברח משם כל עוד שפיותי עמי.

אלוף נעוריי דווקא חשב שהמשפחה שלי, שרובה עדיין בקיבוץ, על שלוחותיה הנשואות, “ממש מקסימה” ושהקיבוץ הוא “מקום נהדר”. ובכלל הוא לא מבין מאיפה האנטגוניזם הזה שאופף אותי בכל פעם שאנחנו מתקרבים לשם. אם פיזית ואם רק באזכור.

שנאתי שכל אחד בקיבוץ, בעיקר אם הוא “בעל תפקיד” (ויש הרבה כאלה) הרשה לעצמו לחפור בנבכי זולתו. לתהות על מניעיו, ולהטיל ספק בהחלטותיו. והכל בשם התקנון. כי לכל דבר יש וועדה, ויש נהלים, ויש תקציב. וכל דבר צריך לאשר. לדעתי אנשים הם יצורים חופשיים, ולא נוצרו כדי להתאים למשבצות נוקשות, שגם אותן “סתם אדם” קבע.

אז ברחתי. יצאתי ללימודים ולא חזרתי.

התחתנתי עם אלוף נעוריי, עירוני וקפיטליסט בהשקפת עולמו, ויחד בנינו את הקן הנחמד שלנו. חצי יובל שנים אנחנו מאושרים לנו. והילדים גדלו.

אולי אני עזבתי את הקיבוץ, אבל הילדים מביאים אותו אלי הביתה…

לגדול יש חברה מהקיבוץ. לא הקיבוץ ההוא, אלא אחר, אבל כולם אותו דבר. אני כבר רואה בעיני רוחי את וועדת החתונה, המשא ומתן על האירוע, על העלויות, על ההחלטות של הקייטרינג וצבע המפיות. מצידי שיתחתנו בקפריסין, ורק לא שם. אבל הם אוהבים את הקיבוץ, ויתנו להם חדר, ו”אמא, זה לא כמו פעם” הוא אומר בעיניים נוצצות של מאוהב. והאלוף אומר לי לשתוק. לא להביא את הכאבים שלי לסיפור החדש והטוב הזה שמתפתח להם. אולי הוא צודק? הרי יש הפרטות, והתייחסויות אחרות, ומי יודע מה ילד יום?

השני מתחזק. יושב בישיבה ולומד תורה. הוא בן עשרים. רציני להחריד ומחריד את קירות ליבי. כשהוא מגיע הביתה אני מרגישה כמו בוועדת חברים. מרגישה שהוא בולש אחרי מתי פספסתי ברכות הנהנים, מתי לא הקפדתי עם הקטנים לברך “אשר יצר” כשיצאו מהשירותים. או למה אני לא מעירה למתבגרת על אורך החצאית.

בדיוק בגלל הדברים האלה ברחתי מהקיבוץ. כדי שלא יעירו לי, ולא יפקחו עלי, ולא יעשו לי פרצופים מוכיחים בביתי שלי. כדי שיתנו לי להחליט איפה וכמה אני רוצה להוציא כספים בנוגע לילדים שלי.

האלוף אומר שהכל בראש שלי, שאני צריכה לשחרר את הכאבים מהעבר, ובבית שלי אני מלכה. שהילד לא עושה טרור אלא אני מלקה את עצמי בחינם, ושהזוג הצעיר ינווט את ענייניהם, כולל החתונה, לפי השקפתם. הוא אומר שאני צריכה לשמוח שהילדים עצמאיים בהחלטותיהם, ושאנחנו יודעים להכיל אותם על אף השוני. ושאם את החצי הראשון של היובל עברנו יחד, אז החצי השני מחכה לנו גם, ושלא אעזוב אותו עכשיו כשכל הכייף מתחיל.

הוא אלוף, אני אומרת לכם.

עוד מהבלוג של אחת מאיתנו

תצוגה מקדימה

לעולם לא אלד שוב בוולפסון

כמה חודשים עברו מאז שילדתי את בני הבכור במחלקת יולדות בוולפסון, והחוויה המשפילה הזו לא עוזבת אותי. המצב טוב יותר עכשיו. בחודשיים הראשונים בבית חשבתי על זה בכל יום. בכל לילה. שיננתי את שמות אנשי הצוות שאיתרע מזלי לפגוש שם....

תגובות

פורסם לפני 5 years

איך לא ידעתם שהבת שלכם רוצה למות? כי היא לא סיפרה לכם

אני יושבת מול הסרט "כנרת שלי" שמספר על חייה ומותה של כנרת בן ז"ל, בתו של מנחם בן, שהתאבדה בקפיצה בגיל 19. המומים, ההורים מגלים שביתם היתה נתונה בדיכאון כבר מילדות. שהיא כתבה על רצון למות בגיל 13, 16, 18, ללא ידיעתם. וגם דברים שהם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

ובכל פעם שאני נהדפת אחורה

אני יודעת שלא רואים עלי. זאת אומרת מי שיעבור ברחוב מולי יראה אשת קריירה מהוקצעת, מטופחת עד הקצה. כן, כזאת אני. יש לי קריירה נהדרת, יוקרתית כזו. תפקיד שכולן חושקות בו. אז לא רואים עלי, לא רואים איך אחרי שיחת השכר השנתית עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה