הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מינואר 2015

Franzik sho small sm
אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. “אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין”, היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. “אל תשכח, גידי”, היא הוסיפה בנימה שהיה בה מין עלבון, “זה ביום חמישי הבא”.
“מה? זאת אופרה על חתול?” התפלאתי.
“לא, זה לא על אוניֶיגין שלנו”, צחקה אמא ופניה איבדו בבת אחת את ההבעה הנעלבת, “זה על הרוזן מהספר הכחול שסבא קורא לך ממנו לפעמים”, היא הסבירה.
אבא לקח מידיה את דפי התקציר. “מה? והכל ברוסית? הם שרים ברוסית כל ההצגה?” הוא שאל בתדהמה מוגזמת.
“כן”, אמרה אמא, “אופרות לא נכתבו רק באיטלקית!” היא פתחה את המקרר והניחה את הירקות על השיש.
“מתי אוכלים?” שאל אבא.
“יש עוד זמן”, אמרה אמא. היא הרכינה את ראשה ונעצה את מבטה בקרש החיתוך.
אבא לא התלהב מהביקור באופרה. בעצם אני לא בטוח. נראה לי שהוא מתעצבן שאמא קובעת שהולכים ולא שואלת אותו. “קוּלטוּרה! קוּלטוֹרה!” הוא נאנח, אבל המילה הזאת נשמעה בפיו כאילו הוא מקלל את אמא.
“בעצם סיפור העלילה לא נותן הרבה”, אמרה לי אמא כשאבא יצא מן המטבח, “העיקר זה המוסיקה והשירה”.
“אני יודע!” אמרתי, “אופרה זה כמו הצגה בתיאטרון, אבל במקום לדבר שרים!”
אמא הזהירה אותי שהאופרה על אוניֶיגין נמשכת הרבה זמן, וגם אם אתעייף מאוד, אצטרך להתאפק ולהחזיק מעמד עד הסוף.
“אין בעיה, אמא! תסמכי עלי!” הבטחתי לה. הייתי סקרן לראות את אוניֶיגין שלנו על הבמה. לא זכרתי בדיוק את הסיפור, רק שאוניֶיגין בספר הכיר נערה שהתאהבה בו, והוא צחק לה, ואחר כך הוא פוגש אותה אחרי הרבה זמן, ומבין כמה היא מקסימה, אבל היה מאוחר. “גם שם יהיו חרוזים כמו בספר הכחול?” שאלתי את אמא.
על כך היא לא ידעה לענות מייד. “כן”, היא אמרה אחרי שתיקה מהורהרת, “אבל אתה לא תרגיש אותם כי הם מתמזגים במוזיקה”.
“מה זאת אומרת: מתמזגים במוזיקה?” שאלתי.
“באופרה הנושאים המוזיקליים מופיעים, נפגשים ומשתזרים זה בזה בלי שאנחנו מבחינים בדיוק מתי ואיך זה קורה”, אמרה אמא בכובד ראש, “כל אחד מבטא נושא או דמות, והכל ביחד יוצר את ההתרגשות”.
לא הבנתי בדיוק את ההסבר, אבל אמרתי לעצמי שאני כבר אראה שם. העיקר שאני הולך אתם להצגה אמיתית, בערב, בתיאטרון גדול ושיהיה שם אוניֶיגין.
“אבל יש גם המרכיב החזותי!” אבא היה רעב. הוא הציץ למטבח והפתיע את אמא בהסברה המגושם. “זה לא פחות חשוב!”, הוא הכריז. “מראה הבמה, התפאורה, התאורה. זה לפעמים יותר חשוב מן המוסיקה…”.
אמא ניערה את בקבוק הרוטב ושפכה אותו לקערת הסלט. גבה התיישר ונמתח לאחור. הלסת שלה התקדמה קדימה. ראיתי שדבריו של אבא לא מצאו חן בעיניה, אך היא כנראה החליטה לא להיגרר למריבה שכבר הבשילה ועלתה ביניהם, אני לא יודע אם בגלל האופרה או בגלל משהו אחר. על כל פנים גם החתולה שלנו אוֹלגה הבינה שארוחת הערב הזאת לא הולכת להיות מבטיחה והיא נשארה לשכב מתחת למיטה, ולא באה לשבת אתנו במטבח בזמן הארוחה.
אבא היה מצברח. הוא אמר שהסלט של אמא לא טעים ואמא קמה במהירות להוציא את הלחם מהטוסטר והפנתה לו את גבה.
“בסדר, בסדר, אני אקרא את התקציר…”, רטן אבא. “לא כל החיים נמצאים בספרים שלך ברוסית!”
“בסוף אתה תמיד נהנה יותר ממני”, הפטירה אמא. “אתה זה שמזיל דמעה בכל פעם, ולא אני”.
“אז למה ללכת אם את לא נהנית? אל תגידי עכשיו שאת מוציאה את כל הכסף הזה כדי לעלות את הרמה התרבותית של הצבר הנבער מדעת!”, אבא הוציא קצת מהתחמושת שלו.
לפני שנרדמתי חשבתי על הרוזן האציל במכנסיים שהתנפנפו כמו ענני הפרווה באחוריו של אוֹניֶיגין כשהוא פוסע לתוך חדר האורחים של סבא וסבתא. דמות הרוזן הייתה ארוכה וגמישה, וצווארון לבן ועגול הזדקר סביב ראשו. בקפיצה אחת של רב אמן הוא חצה את הבמה הענקית, אבל אז נזכרתי שאנחנו הולכים לאופרה, לא לבלט. וכך נרדמתי.
ככל שהתקרב ערב ההצגה על אונייגין אמא נעשתה יותר ויותר מודאגת ועצבנית. נדמה היה שהיא לא מסוגלת לחשוב על שום דבר מלבד האופרה שלה. היא לא הפסיקה לדבר עליה, ונראָה כאילו בפנים הראש לה התנהלה הצגה שבה במקום לראות את אוניֶיגין הפוגש את הנערה שהתאהבה בו, אמא בעצמה מופיעה בנשף לאור הזרקורים. אבא, גבוה ולבוש בהידור, עומד לצדה כשהיא מניחה את זרועה על זרועו כמו בת אצילים מן הספר הכחול.
אמא אמרה לאבא שבאותו יום עליו לחזור מן העבודה מוקדם כדי להספיק להתקלח ולהתכונן. אבל לאבא נמאס שאמא רודפת אחריו ולא מצא זמן לקרוא את תקציר העלילה.
“לא נורא!” ניסיתי לנחם את אמא כשאבא יצא מהבית בטריקת דלת, “אני אספר לו את הסיפור, וחוץ מזה, אמרת שיהיו שם כתוביות כמו בסרט, לא?”
לא הבנתי למה הם עשו עניין כל כך גדולה מהאופרה הזאת. כמו שני החברים מהספר הכחול הם החליטו להילחם זה בזה עד הסוף ולהוכיח מי יותר חזק. שאלתי את סבא למה בעצם החברים לא ביטלו את הדו קרב. “הם הרי היו חברים כל כך טובים ואהבו זה את זה?”.
סבא התמהמה ואחר כך אמר: “בתוך האדם יש כמה אנשים ובכל פעם איש אחר מגלה את פניו… לא תמיד זה האיש הנכון.” חשבתי שאולי שני החברים מהספר הכחול פחדו לבייש את עצמם לפני כל האנשים שראו את המריבה בנשף. אבל את המריבה בין אמא ואבא אף אחד לא ראה, חוץ ממני. אני שונא שהם רבים ככה, וכעסתי שהם לא שמים לב אלי ושלא אכפת להם, הם כנראה חושבים שאני קטן מידי כדי לראות ולהבין.
ביום ההצגה אמא צלצלה לאבא לעבודה להזכיר לו שוב שיצא מוקדם. “אופרה זה לא כמו סרט”, היא אמרה לי בלית ברירה כי אבא לא יכול היה להאריך בשיחה, “ואם עייפים מכל היום הארוך בעבודה ובפקקים, קשה להתרכז, במיוחד שזה בשפה שאתה לא מבין”.
היא הכינה לאבא את הבגדים היפים שלו: הז’קט המגוהץ והחולצה בצבע תכלת עדין עם רקמה בקו הכפתורים תלו ממתינים לו בחדר השינה. התחיל להיות מאוחר, אבל אבא עוד לא הגיע. אמא הסתובבה בבית, הלכה מן האמבטיה לחדר השינה, ומחדר השינה לשירותים, ומן השירותים למטבח, בלי שעשתה דבר. אני חושב שהיא פחדה שאבא ישקע בעבודה וישכח לבוא, שנצטרך ללכת לבד, היא ואני, וכל ההצגה שהיא שיחקה בפנים הראש שלה עם האורות הנוצצים ובגדי הערב המפוארים, לא תתקיים. יהיו רק ההמתנה המתוחה, העצבים של האיחור והדאגה האם יתנו לנו להיכנס אחרי עליית המסך ולשבת במקומות שלנו, או ישלחו אותנו בלחש כועס לגזוזטרה למעלה עם כל המאחרים.
לבסוף נמאס לי. אני לא רוצה להפסיד את האופרה, אמרתי לעצמי, ולא מעניין אותי כלום! אני רוצה לראות את אוניֶיגין, את אוניֶיגין האמיתי! “אני הולך להתלבש”, אמרתי לאמא, וזה כנראה השפיע עליה. באטיות גדולה, כמו בתוך חלום, היא פנתה לחדר שלה להכין את עצמה. פניה נעשו כהים, קצות שפתיה הצביעו כלפי מטה ושני קמטים ארוכים וישרים חילקו את המצח שלה לשלוש רצועות שוות.
היא לבשה את השמלה הסגולה החגיגית שלה, אבל משום מה היא לא נראתה בה יפה. כתפיה החשופות היו חיוורות ונטו קדימה, והיא דמתה לפועלת אחרי יום עבודה מפרך שהלבישו אותה בשמלה של גברת. היא נעשתה שקטה מאוד וזה נתן לי הרגשה רעה עוד יותר. הייתי עצוב ומיואש. לקחתי את אולגה לידיים, הצמדתי אותה חזק-חזק אלי, לחזה ולבטן ששם מצטברים כל הכעס והמועקה. היה משהו מרגיע בגוף הקטן והחם, ובמשקל שלו. אוֹלגה לא התנגדה, היא לא ברחה, אף שידעתי שהאחיזה החזקה שלי לא נעימה לה. היא כאילו הבינה שרע לי ואני זקוק לה, והייתה מוכנה לעזור. הרגשתי אסיר תודה לה כי היא הייתה היחידה שהבינה אותי ברגע הזה.
“אוֹלגה חמודה מתוקה שלי”, לחשתי לה. “מי זאת חתולה שמנה ומקסימה שלי?”. גירדתי לה מתחת לסנטר והיא הרימה אלי את ראשה, עיניה הסתכלו אלי ישר, וראיתי שהיא מבינה הכל. אבא אומר שאוֹלגה היא חתולה עצלנית ופלגמטית, אבל אני חושב שהיא פשוט יודעת להתאפק, היא מוכנה לסבול בשבילי כי היא אוהבת אותי.
לבסוף אבא הגיע. הוא נראָה תשוש ועצבני, ונדף ממנו ריח זיעה חריף. זיפי הזקן שלו היו לבנים ומפרצי הקרחת כאילו התרחבו מהבוקר.
“אני מקווה שלא קנית כרטיסים בשורה השלישית כמו בפעם שעברה”, הוא אמר, “עם כל הכבוד לקוּלטוּרה, אני כן צריך את הכתוביות ולא יכול להנות ממוסיקה צרופה כמו בני תרבות כמוך!” הוא הוסיף.
אמא הושיטה לו את הבגדים. היא אפילו צחצחה לו את הנעליים. אבל אבא אמר שהוא הולך עם הסנדלים הישנות כי הן נוחות לו, והוא אוהב אותן. אמא כמעט בכתה. בסוף היא ויתרה לו גם על הז’קט.
היינו באיחור. מייד אחרי שאבא החנה את המכונית אמא יצאה בריצה קדימה כמו אצנית מרתון. ניסיתי להספיק אחריה, אך ראיתי שאבא נשאר מאחור, ולא ידעתי במי לבחור. לבסוף שלושתנו נפגשנו בבדיקה הביטחונית בכניסה. כשעמדנו בתור עם כולם אבא משך אותי בשרוול ואמר: “היא מתרגשת, אתה מבין? מת- ר-ג-שת…” הוא הניע את כתפו הימנית קדימה בתנועה זעירה.
“למה?” עניתי לו מיתמם. רציתי להגיד לו שאני לא מבין למה הם עשו מלחמה כל כך גדולה על האופרה הזאת, אבל לא רציתי לקלקל, הרי הינו כבר בפתח, והעיניים של אבא צחקו. לא יודע איך מצב הרוח שלו התחלף פתאום, אולי מפני שהוא הצליח לגבור על אמא בעניין הז’קט והסנדלים.
ברגע שהגענו למקומות שלנו והתיישבנו, גם אמא פתאום נרגעה. היא סידרה את הצעיף המבריק על כתפיה כאילו נזכרה שזאת חגיגה, והיא צריכה להיות יפה. היא הרימה את ראשה אל הגזוזטראות המוארות והסתכלה סביב כמו חווה עד הסוף את האירוע הגדול. היא חייכה ועיניה זהרו, וזה מה שנתן לי את טעם החגיגה. התקרבתי לאבא ואמרתי לו באוזן: “אמא יפה!” אבל לא הספקתי לשמוע את תשובתו כי האורות התעמעמו, ההמולה נרגעה בבת אחת ואור חזק האיר את הבמה במרכז. איש גבוה בעל שיער שחור חלק כמו של האינדיאנים נעמד לפני הנגנים. ראיתי רק את גבו. הוא הניף את שערותיו בעוצמה כמו דוגמן, והמוזיקה החלה.
הבמה שנפתחה הייתה ענקית וקסומה, ובתמונה שכל הנשים שרו יחד היא כוסתה אור ירוק ומסתורי. אוניֶיגין הופיע לבוש בבגד שחור. הצווארון הלבן של חולצתו היה קשיח והתהדק סביב צווארו כאילו היה עשוי מקרטון. קצות הצווארון הציצו בתור משולשים מחודדים מעל לדשי הבגד העליון. היה לו גם צעיף ורוד מבריק הקשור בקשר רופף כמו לגנדרן יפה תואר שיודע שכל הבנות מסתכלות עליו. חשבתי שסבא וסבתא צדקו. הוא באמת הזכיר את אוניֶיגין שלנו.
לפני שהוא כיוון את האקדח לחברו הוא הסיר את כובעו, כובע מוזר שלא ראיתי אף פעם קודם לכן, גבוה מאוד ועגול. גלימתו השחורה התנפנפה על רקע השלג הלבן. הוא היה באמת אציל וקר. אפילו קצת שנאתי אותו. החבר שלו היה יותר נחמד. הוא שר בקול גבוה ורך כל כך עד שהיה נדמה לי שחיה קטנה ועדינה יושבת לו בתוך החזה, חסרת אונים כי מובילים אותה לבית מטבחיים.
כשנדלק האור, פתאום ראיתי את אמא ואבא לידי. שכחתי עליהם לגמרי כאילו הייתי לבד כל זמן ההצגה בחושך. אבא החזיק ממחטה וניגב את פניו. אמא הביטה בו במבט ממזרי. אישוניה ניתרו על מקומם מאיימים לקפוץ החוצה מתוך העיניים רוב שובבות. אמא רכנה אלי ואמרה: “ראית? אבא בכה…” הסוד הזה היה מתוק ללא גבול.

https://www.facebook.com/sipurei.savta.Mirie?ref=hl

חפשו אותנו בפייסבוק: מירי ליטווק- סופרת זכרונות; אונייגין שאהב את סבתא קלרה

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתבי אהבה - סבא החביא את המכתבים בספרים שלו

צילום: עפר גולדפרב מתוך הספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה" סבא שמר את המכתבים בינו לבין סבתא כל השנים. וכאשר הם החליטו לבוא לישראל, סבא הצליח להביא את כל המכתבים לארץ....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אישה יפה

"אחותי רינה נולדה ארבע שנים אחרַי קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. היא הייתה הבת של אמא ואני - לא. כולם ידעו את זה בכל פלגי המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה