הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מינואר 2015

the two Ramberg
אמיל ראה את מרי בפתח חדר הטלוויזיה, יחפה, מחזיקה כוס משקה וסיגריה, והיה נדמה לו שפוגש בה באמצע מעשה פרטי, והוא מפריע. רגליה היחפות חשופות וצבע עורן חול זהב, כמו של כל הנשים האירופיות, שנהנות כאן קיץ אחד או שניים. שיזופה הורוד של מרי הבשיל והפך לחום בהיר, עדין, והיא כולה כמו שטופה בצבע. הצבע הזה מכסה אותה כבר שנים. שנים היא כזאת, רק קצות שדיה לבנים וישבניה. פעם זה היה מעורר בו עדנה, חיבה רכה, לראות את אגסי ישבניה, קטנים, לא עגולים, כמו של חיה הררית ארוכת רגליים.
גופה לא שינה את מתארו במשך השנים. היא הייתה קו אחד. קו אחד צר, בלי רוחב. שערה הבהיר הלבין עוד ועוד וכעת הוא דמה יותר לשיער שיבה אפור-לבן, דק כמו כל גופה. לא היו כאן נשים כמוה. הבהירות והדקות שלה הקסימו אותו, עוררה בו הערצה, והוא התגאה ללכת לידה ברחוב, להציג אותה בפני אנשים, כמו הישג יקר, תכשיט. היא הייתה שונה מהבחורות השחומות ברחובות שדחו אותו בדרך בוטה, מעליבה והוא ליווה אותן במבט. בשבילן היה צריך להיות בטוח, חזק, והוא לא היה כזה. ואיתה – היה יותר קל. ולא היה צריך לדבר הרבה.
גם היום היא הייתה כמו הבת של עצמה ולא אישתו. גופה דוקר, לא מסוגל עוד להתגמש, לסגל מעט תנועה מתפתלת ולהיכרך בו. הצחוק הרך נעלם וצליל מתכתי, צרידות זעירה של סיגריות הופיעה בקולה.
עם זאת, כאשר ראה עכשיו את קו רגליה עולה מן הרצפה המבריקה, אצבעות רגליה אוחזות באבן, עלה בו חשק ללטף אותן, לגעת בהן בשפתיו כמו ברגלי נערה, ילדה, אך מבטו נעצר מעט מעל לברך.
כשנכנס לחדר שלו והתיישבה על המיטה במקום להיכנס למקלחת, רגליה היחפות עמדו בעיניו. אצבעות ארוכות, עדינות, חלקות, כמו רגליים של מישהי אחרת, צעירה יותר ורכה.
לא יתכן שלא ראיתי את זה קודם, אמר לעצמו אמיל. לא יכול להיות שמשהו השתנה.
אחרי המקלחת הוא חש את עייפות גופו. הוא דרך בהנאה על הרצפה הנקייה ברגל יחפה, המשתחררת מהסגר של נעלי העור האטומות. כפות רגליו היו בעיניו מכוערות, מעוותות, סובלות באופן תמידי מפצעונים וגירוי אדמדם.
כששכב על הכיסוי הרקום של המיטה עם הפנים לתקרה, הוא חשש להירדם כך, בלי לעשות דבר נוסף ביום הזה ובלי לומר מילה למרי. הוא עשה מאמץ, נשען על מרפקיו, הרים את גופו הלאה, והלך לכיוון חדר טלוויזיה, אליה. לפחות אני אגיד לה “לילה טוב”, הוא אמר לעצמו.
הוא חצה את המסדרון, עצר ליד דלת חדרה ופתח אותה לאט ובזהירות. הכל היה בו מסודר עד כאב. המיטה מכוסה בכיסוי לבן כמו בחדרי נערות. הסנדלים שלה ליד המיטה עמדו ישרים, כמו חיילים. חוברות וספרים בערמה ישרה על השידה. מספריים קטנים. הוא נגע במעקה המיטה נגיעה קלה, כמו מי שיודע שיותר מזה אסור לו לגעת. הוא לא ידע היא האם מקפלת את הכיסוי בחצי המיטה או מורידה את כולו, גבר מניח על המזרן את גופו שהתרחב מחומו של יום קיץ וזיעת גוו נספגת בסדין הבהיר. הוא רצה למשוך את הכיסוי ולגעת, למשש, כאילו כך היה יכול לגלות את הדברים המתרחשים כאן בהעדרו. ובלילה, האם עדיין היא ישנה כמו שישנה פעם, מניחה את הלחי על הכרית הקטנה, מושכת את ברכה עד סנטרה, וידיה תחת בטנה, מציצות בין ירכיה. ואולי שנתה התכווצה במשך הזמן, וכעת היא אוספת את גופה באגרוף, מצמידה אליה את רגליה כמו כדור צמר, ומגלה את עצמות האגן הבולטות. מתי ישן אתה בפעם האחרונה ואיך הפך החדר הזה לחדר שלה? קודם שימש חדר אירוח, אך האורחים התמעטו, וכעת, כשבאים, הם ישנים בקומת המרתף. גם קודם, כאשר עוד היו נרדמים זה ליד זה, מרי נהגה לקום וללכת לקראת הבוקר לחדר הזה ולהתעורר בו. והחדר הזה הפך למבצר. זה קרה לאט. הוא לא ידע בדיוק מתי זה קרה. עד שנוכח לדעת שהיא לא ישנה לידו עוד והוא לא מתעורר עוד בבוקר עם תחושת גופה החם, ומריח את שנתה ואומר לה: “יש לך ריח מתוק, ריח מתוק של זעה, בהירה”, והיא צוחקת ואומרת: “ריח זעה מתוק? אתה מגזים!” ומביטה בו ברוך, בשמחה, ולא כמו עכשיו, במבט של מורה נוזפת.

מרי קראה בחדר הטלוויזיה תחת המנורה הגדולה שהתפרשה מעליה כמו צמרת עץ.
“הכל בסדר?” היא שאלה, אך ניכר היה שהוא מפריע, שאין בכוונתה לפתוח בשיחה. גם הוא לא ידע עוד מה רצה לומר.
“אני הולך לישון”, הוא אמר, “רק רציתי להגיד לך לילה טוב.”
“לילה טוב”, היא ענתה, מעכבת מבט, מבינה שיש עוד משהו שהוא מתקשה לבטא. היא לא שאלה. רק חיכתה ולא החזירה את עיניה לספר. “אתה עייף”, היא ציינה, נותנת לו הזדמנות נוספת. רגליה הגרומות, חזקות מקופלות על הספה, פרקיהם בולטים, מעשיים. היא רק הזיזה את ידיה כדי שהספר לא יסגר והוא ראה את אצבעות ידיה, חלקות, ישרות, דקות, בלי עיקום ועיוות.
הוא לא ידע על מה בדיוק היא נוטרת לו טינה. על מה בדיוק. הוא שכח. קרוב לוודאי זה לא היה מעשה גדול. על הערבים שרצתה שיחזור והוא לא חזר. על הבקרים שלא הלך אתה למקומות שרצתה. על הנשים שגילה בהן יותר מידי עניין. על הפעם ההיא שלאלי התקשרה וסגרה. זה לא יכול להיות שהיא נוטרת לו טינה על זה. רק על זה? ולאלי, כמו ילדה הייתה זקוקה לו ונאחזה בו. פניה הרחבות התנפחו מעלבון ילדותי ושפתיה הלבינו מבכי.
מרי צעקה ודרשה. אחר כך, בלעה את הזעם ושתקה, רק שפתיה הפכו דקות. זה כל מה שהצליח לדלות מזיכרונו. זה היה מזמן. היא זוכרת יותר מידי דברים, הוא אמר לעצמו. הכל נעלם. ובמקום ימים קצרים רדפו זה את זה. עבודה, סופי שבוע, הכל זרם כמו חבלים מלאי קשרים שכל הזמן צריך לעמול ולהתירם.
“כן… כן”, הוא מיהר להסכים. “אני הולך לישון”, הוא אמר מוכנית, ובלי לתת את הדעת הטה את פלג גופו העליון קדימה ונגע בכף רגלה. היא קפאה ללא תנועה כמו חיה במרדף, דרוכה אל היריב, אבל לא הזיזה את הרגל. “לא שמתי לב קודם לכן שיש לך אצבעות רגליים כל כך יפות.” הוא אמר.
פניה התעוותו כאילו אמר בדיחה לא מוצלחת, “זה בגלל שאין לי לק על הציפורניים.”
“כן?”
“כן. אני מנסה להפסיק עם הלק כי הציפורן מצהיבה. זה לא עובר. הציפורניים צהובות… אז החלטתי להפסיק. אבל זה קצת קשה לי, אני מרגישה לא נוח, כאילו אני לא לבושה.”
אמיל קם והלך לחדר שלו. הוא הסיר את הכיסוי הרקום ונכנס למיטה. הוא שכב, זרועותיו סביב ראשו, וראה בחושך את שריר הכתף של עצמו, וחש את גופו מיותר. גוף צעיר, בריא, לא מנוון, מרגיש את כוחו, את מתארו הגאה, חש את ריח עורו, כמו משהו שמתבזבז, קמל בלי תשומת לבה, בלי נגיעתה. הוא הקשיב לרעשי הבית בחושך, רואה בדמיונו את אצבעות רגליה של מרי משנות תנוחה, היא מסכלת רגליים, מכניסה אותן לתוך נעלי הבית, קמה והולכת במסדרון. שקט. היא נעצרת לפני הדלת שלו. אמיל נדרך כאילו שומע גבר חמוש בביתו, פורץ, ולא את אישתו העומדת ליד דלת חדרו. היה נדמה לו שהוא שומע את נשימתה.
מרי פתחה את הדלת. היא חושבת שאני ישן, אמר אמיל לעצמו, וחיכה. הוא היה רוצה לקום, לקרוא לה, בתחינה, בקול של ילד מבקש עזרה. אך הוא המשיך להסתכל דרך החושך עד שיכול היה לראות את פניה, שערה הלבן. לרגע היה נדמה לו שגם היא רואה את פניו, והם מסתכלים זה בזה, כמו שלא יכלו להסתכל זה בזה שם, קודם לכן.
“אני לא ישן, מרי”, הוא אמר. “אל תלכי”, הוא מיהר להוסיף, פוחד לאבד את הרגע, ומשך את עצמו מעל לשמיכה בזהירות, גופו הלבן מבהיק בחושך. “רק תשבי פה.” הוא אמר והזיז את גופו מקצה המיטה, מפנה לה מקום.
“חשבתי שאתה ישן”, היא אמרה.
היא עשתה צעד מהוסס והתיישבה. הוא הרגיש את הריח שלה. זה היה ריח חריף של ניקיון מהול בריח צמח כלשהו, מר, לא דומה כל כך לריחות הסבונים המבושמים. הוא לא הכיר את הריח הזה. הריח שלה השתנה, ציין אמיל בינו לבין עצמו, מופתע מהשלווה שאוחזת בו.
“רצית להגיד לי משהו?” שאל אמיל.
“לא… אני – לא.”, אמרה מרי, “אני רק רציתי לראות אותך ישן. כשאתה ישן, אתה נראה כמו מישהו אחר…”
“מישהו אחר?”
“כן. אתה ישן בתנוחה כזאת… של ביטחון. עם הידיים מסביב לראש. פתוחות. כאילו אתה לא מפחד משום דבר. מאף אחד. כולך חשוף…”
“ואת מסתכלת עלי?”
“כן. אני עוברת להסתכל ואחר כך אני הולכת לישון. לפעמים, בלילה, אם אני מתעוררת, אני עוברת ומסתכלת עליך, ונרדמת אחר כך.”
“לא ידעתי שאת קמה בלילה… זה טוב ככה.”, הוא אמר, “לדבר אתך בחושך.”
“זה רק בגלל הלילה”, אמרה מרי.
“מה?”
“זה רק בגלל החושך. אם תדליק את האור, זה לא יהיה. ומחר בבוקר יהיה כמו אתמול. אתה תצא למשרד לפני שאני מתעוררת ובערב תחזור, ותלך לישון. רק תגיד לי משהו קטן. קמוץ. מתוח. ואני, ברגע שתבוא, ארגיש את האוויר מתכווץ, מצטמצם. אתה, כמו חפץ דורש חלל, תופס מקום, וכל הבית, שתמיד אני מרגישה אותו יותר מידי גדול בשבילי, מתכווץ, ואין לי מקום בו”.
“אבל מרי…”, ניסה להתחיל אמיל ברכות.
“זה כלום!” היא אמרה בנחישות, קולה צרוד. “זה כלום! אמיל! זה רק נדמה! …”
“אבל למה נדמה, מרי? את רואה, אנחנו מדברים! ואני רואה אותך לידי, ואני רוצה לחבק אותך.”
“זה רק מפני שאין אור.”
“אז תשארי אתי עד האור. מה זה משנה. את רוצה, אז נפגש רק בלילה, בלי אור.”
“לא, לא”. היא עמדה ליד הקיר והוא ראה את ידה מגששת אחרי מפסק החשמל.
לא! אל תדליקי!” מיהר אמיל. “לא. מרי. אל תדליקי”, והיא כמו גנב שנתפס, כעסה שהבחין בכוונתה.
האור הצהוב סנוור את שניהם. רגע קצר. הוא עוד לא חלף, אך מרי ניצלה אותו למשהו שהיה מתוכנן כנראה זה זמן רב.
“אני רוצה לנסוע, אמיל. לנסוע. לא ידעתי אם להגיד לך.”
“לנסוע?” הוא נבהל. “לא ידעת אם להגיד לי? רצית לעזוב בלי להגיד לי… כן. אני יודע.” הוא אמר בשקט, כמו מי שמקבל את הדין. “את לא היית צריכה להדליק את האור. לא היית צריכה.”
“הייתי מוכרחה. אני רוצה לנסוע… להרבה זמן. רציתי כבר מזמן. זה לא בגללך. לא רק… אני עייפה להיות פה.”
אמיל לא התווכח. הוא שתק. “לכמה זמן? את הרי לא תחזרי”, הוא אמר, “אני יודע. אני יודע את זה כבר מזמן. אני ידעתי שזה יקרה. רק לא ידעתי מתי. את צודקת. אני מבין אותך. את לא יכולה לסבול את הנוכחות שלי. את המראה שלי. את הגוף שלי. אני מרגיש את זה. את לא יכולה אפילו לשאת שאני יושב לידך. אני יודע את זה כבר מזמן. מה יש לך פה?… עם מי את נוסעת? יש לך מישהו?” לחש אמיל, מתאמץ להוציא את המילים מתוכו כמו נאבק עם עצמו.
הוא ראה בדמיונו, גבר חסון ועוד אחד, ועוד אחד, אחר, בזה אחר זה, מסירים את הכיסוי הלבן מעל המיטה. יד ועוד יד. בעדינות, בתנופה, בתאווה, בפרעות. עוד ועוד יד. והיא הולכת ברחובות רחבים של עיר צפונית רגועה. אנשים יושבים בחדרים מאחורי וילונות כבדים, זכוכית כהה, והיא הולכת ברחוב חורפי לבד, חיוך לבן מרחיב את שפתיה. הן מלאות ועגולות. פניה מתרחבים ושערה מתנפח ברוח.
והוא יושב, נשען על גב המיטה, גוו חש את חלקות הציפוי המלוטש. ריחה נשאר עוד לידו, כמו ריח תרופה, מריר, חריף. ריח נשים רחוקות.
צילום: עופר גולדפרב

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתבי אהבה - סבא החביא את המכתבים בספרים שלו

צילום: עפר גולדפרב מתוך הספר "אונייגין שאהב את סבתא קלרה" סבא שמר את המכתבים בינו לבין סבתא כל השנים. וכאשר הם החליטו לבוא לישראל, סבא הצליח להביא את כל המכתבים לארץ....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה