הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מינואר 2015

אמיל הרים את ראשו וראה את האור האפור של הבוקר מכסה את השמים כמו שמיכה שנופלת על הים. לסתותיו הוצמדו זו לזו והטעם בפה היה מר. הוא רצה לשטוף את הפה, רק אז הבין שבילה את הלילה בחוץ. ישנתי? האם הנחתי את הראש על שולחן העץ ונרדמתי? במחשבה רחוקה, כמו תמונות מסרט ישן שהשאיר בו רושם, הוא ראה את נירה ונזכר בצריבה בעיניים, בכובד הראש אחרי הבכי ואת פניה, שלא היה בהן לא זעם ולא רחמים, רק מעט תימהון. היא שתקה והוא בכה לפניה כמו ילד.
מכוניות מעטות עברו על הכביש. עוד ועוד מכונית כמו עוד ועוד צעד של רגלים רדומות אחרי שנת לילה. אמיל סובב את ראשו לקול צחוק. שתי בחורות גבוהות חצו את הכביש באלכסון כמו שתי אחיות תאומות. שתיהן היו לבושות במכנסיים שחורים ובחולצות לבנות, שערן בהיר מאוד ופניהן מלוהטות משמחה מוגזמת, הליכתן לא יציבה על עקביהן הגבוהים. אמיל נמשך אחריהן, אחרי העניין ששלהב אותן וחש עצמו לרגע גבר נמוך ושמנמן, רופס. הוא רצה לקרוא להן, לתפוס את שולי החולצות הלבנות, שהיו לחות מעט, כך שרצועות החזיות נראו מבעד הבד שהתנפח כמו מפרש. הוא קם והלך אחריהן, מנסה להשיג את צעדי הרגליים הארוכות ושמע את קולותיהן. הן דיברו שפה שהוא לא הבין. היא התנגנה בצליל חם כמו סרטים מסתלסלים, עוטפים ומסתבכים.
בין מציאות לדמיון - סיפור מאת מירי ליטווק
הוא היה קרוב אליהן. הוא השיג אותן כמעט. הוא הרגיש את חום גביהן המזיעים, המתלהטים. הוא רצה לקרוא להן אבל לא ידע איך לפנות אליהן עד שמצא את עצמו נוגע בחולצה הלבנה של אחת מהן. הבחורה הסתובבה אליו. היו לה פנים רחבות ועיניים צרות, קטנות ונמשכות לצדדים. היא לא נבהלה ולא כעסה. אחריה הסתובבה גם השנייה. הן לא היו דומות. הבחורה הראשונה הייתה רחבה יותר וזרועותיה החזקות התרמזו מבעד לחולצה. השנייה הייתה יפה יותר, פניה צרות ועדינות.
הן פנו זו לזו, הוא לא ידע מה אמרו, ומדדו אותו במבט. אחר כך הבחורה בעלת הפנים הרחבות הרצינה מעט, כאילו מעריכה במחשבה דבר כלשהו ואמרה משהו לחברתה, אבל כבר לא בצחוק, משהו עניני וקצת עייף. אחר כך היא הצביעה בידה על עצמה ועל חברתה כאילו מחברת בין שתיהן ואמרה בקול גבוה ומתנגן: “מאתיים חמישים”, ועוד פעם העבירה את ידה ביניהן ואמרה עוד משהו בשפתן, ואמיל קלט רק מילה לועזית אחד: טוליפ. היא הצביע לכיוון הים, לכיוון שמשם אמיל ראה את אותן באות.
שתיהן חיכו. בלי קול הצחוק ובלי השמחה שהייתה להן קודם לכן, ואמיל רצה דווקא את השמחה הזאת, והיא נעלמה פתאום, והוא איבד כבר את מה שמצא רק רגע אחד לפניכן. הבחורה הרחבה חשפה את שיניה העליונות, אמיל ראה פס חניכיים ורוד. החיוך שלה לא הוסיף ליופייה, אך היה בו משהו ילדותי. היא כאילו הבינה את מצוקתו. זה טוב, זה נחמד, אמרו עיניה, והוא ראה בהן שוב את שביב השמחה שקסמה לו כל כך.
“בסדר”, אמר אמיל בדיוק ברגע השינוי ונד בראשו. היא חייכה שוב.
הבחורה השנייה הייתה דקת גזרה, אך חוסר סבלנות היה בתנועותיה, ונדמה היה לאמיל שהיא לא מרוצה מהחלטה של חברתה.
הן הסתכלו בו והמתינו, והוא הבין שהוא צריך לשלם. הוא פשפש בכיסיו, מחפש את הארנק. אולי יצאתי בלי ארנק מהבית? הוא נבהל, מעלה שוב בזיכרונו את ערב האתמול, את רגע היציאה מהבית, את נירה, את השקט של ערב ומדרגות החצר. הוא ברח בלי לדבר ועכשיו כבר היה בוקר.
הוא הוציא את הכסף. הוא מיהר. ידיו לא נשמעו לו. הבחורה בעלת הפנים הרחבות עקבה אחרי תנועת אצבעותיו המגושמות ובאה לעזרתו. היא הוציאה מידיו את השטרות בעדינות. אצבעותיה היו לבנות ורחבות. הוא דחף את הארנק לכיס.
בבת אחת שתיהן הסתובבו, הפכו את כיוון הליכתן ופנו לכיוון שהבחורה הצביעה עליו קודם לכן. הן אחזו בו בשני צדדיו והובילו אותו, כאילו היה להן עסק עם שיכור. הן דיברו. קולותיהן התנגנו מעל לראשו, והיה נדמה לו שהן מדברות עליו. לעתים דבריהן נשמעו ענייניים, צלילם תקיף שהתחלף בקולות מתנגנים. הן המשיכו זו את מנגינתה של זו, כמו משחקות משחק מסירות, כך שדיבורן נקשר סביב אמיל כמו סרט צבעוני. הבחורה היפה צחקה והשנייה ענתה לה, ולעתים היה נדמה לאמיל שהן לא מרגישות בנוכחותו אלא מדברות על ענייניהן, מרוגשות ממה שקרה להן קודם לכן, כאשר הוא ישן, ראשו מונח על שולחן העץ. אמיל הקשיב להן והרגיש מוגן. הוא חש את חום גופן שמסגר אותו מצדדיו, את זעת עורן מבעד החולצות הלבנות, את רכות מותניה של הבחורה הרחבה שהלכה לשמאלו ואת גופה של השנייה, נפרד וחוזר אל צד גופו שוב ושוב. הוא לא ראה את הרחוב ולא פחד, שמח להיות מטען שמישהו לוקח אותו, והוא לא צריך לחשוב ולהחליט. רק לרגע הוא שאל את עצמו האם יש לו עוד כסף בארנק ושלא ישדדו אותו חלילה.
פתאום הייתה הפסקה בדבריהן והבחורה הרחבה פנתה אליו, קצת בצחוק וקצת במין חמלה. כך היה נדמה לו. אחר כך שוב אמרה משהו לחברתה. לרגע הוא חשב שהן צוחקות עליו, אבל הן הובילו אותו ולא היה לו כוח להתנגד. אחר כך הבחורה בעלת הפנים הרחבות כמעט דחפה אותו לדלת שנפתחה לתוך חדר מדרגות שומם של אחד מבתי השכונה. צבע הקירות בו לא חודש מזמן, אך הוא היה נקי. הם עלו לקומה השנייה. הבחורה היפה סובבה את המפתח והשנייה הכניסה אותו לדירה קטנה שהדלות בה בלטה, אך בלט גם הניסיון לתת לה צביון ביתי. בחדר הכניסה הצר עמד שולחן שכוסה מפת קטיפה מקושטת בגדילים שצבעם ספק צהוב ספק זהב. רקמתה וציוריה דהויים, אך היא הייתה פרושה בקפדנות ללא קמט. המיטה בחדר הייתה מסודרת ומכוסה כיסוי תחרה שקצותיו הקרועים נתפרו בקו מעוקם.
הן עזבו אותו לרגע ונעלמו. הוא עמד בחדר הכניסה. הוא כמו איבד פתאום את המשענת שלו. אחר כך הבחורה הרחבה ניגשה אליו, לקחה אותו בידו. הוא שמע שאלה בקולה. היא שאלה אותו דברים וענתה לעצמה במקומו, כמו שמדברים אל ילד. בשטף דבריה היא הרימה את קולה ופנתה אל חברתה שהתעכבה בחלק האחר של הדירה, כאילו נותנת לה הוראות. באותם רגעים קולה נשמע חד ותוקפני. אחר כך היא שוב חזרה אליו בקולה הרך.
היא נגעה בגופו, ידיה זזו מהר. היא העבירה את אצבעותיה על חזהו, על פתחי חולצתו במהירות ובלי להתמהמה. תנועת אצבעותיה קלה, אך גם מעשית ובלי היסוס. הוא חשב על כך לרגע. היא שחררה את חגורת מכנסיו, פתחה את כפתורי החולצה וטמנה את ראשה בחזהו. פניה לא היו חלקות ושפתיה היבשות שרטו מעט, הוא הרגיש בכך רק בהתחלה. הוא התמסר למגע. גם ידיה היו מחוספסות.
היא דיברה כל הזמן, לפעמים היה בדבריה מין עידוד, והיה נדמה לאמיל שהיא מבינה ללבו. הוא חש את שפתיה על פטמותיו, נמשך אחרי כוח שהוא לא יכול להתנגד לו, והחדר צף סביבו, הסיוד האפרפר והמרושל הסתובב סביבו, תחילה לאט ואחר כך מהר יותר. הוא חש סחרחורת. הוא ראה שני ראשים בהירי שער ולא ידע אם הוא מרגיש רע עד כדי ראיה כפולה, אבל אחר כך נזכר שהן היו שתיים.
הוא ראה את עיניה הטובות של הבחורה הרחבה, קטנות ורחוקות זו מזו, וחש עצמו נמחץ בין גופיהן. הן סובבו אותו ביניהן עד שהוא לא הרגיש את איבריו. הבחורה היפה העירה מידי פעם משהו לחברתה, אומרת לה הנחיות קלות של תיאום בקול גבוה ודק. היא נשפה דרך הפה בקולניות כמו מתוך מאמץ. הוא נאחז בשדיהן, לופט את גופן הזריז ונאנק, מודה להן על שכרון השכחה. זה נמשך עוד ועוד עד של הבחורה היפה הנחיתה יד על פיו. כף ידה הייתה לחה והחליקה על נחיריו, והוא חש ריח חריף וטעם מרירות. אחר כך הוא ראה את פניה של השנייה לפניו. שערה הבהיר כיסה את עיניה. “ששש…” הוא שמע אותה אומרת ומצמידה אצבע אל שפתיה, והוא הבין שצעק.
פתאום ראה את שתיהן, מסדרות את בגדיהן, מכניסות את החולצות לתוך המכנסיים, מרחיבות את הרגליים לצדדים וסוגרות את הרוכסנים. הוא ראה את צנצנת הזכוכית עם פרחי בר על המפה ושני זוגות עיניים שהסתכלו בו בתובענות. הבחורה היפה אספה את בגדיו, דחפה אותם אל חזהו וניסתה למשוך אותו בזרועו, להרים אותו מהמיטה ולדחוף אותו.
הוא הבין שעליו ללכת. הבחורה הרחבה נגעה בחברתה בתנועה קלה כאילו עוצרת אותה והיפה ענתה לה במשפט קצר. היה נדמה לאמיל שזאת קללה. היא הניחה את רגלה על הכסא ורכסה את השרוכים והוא ראה את העקב הגבוה של הנעלה הגסה. הוא מהיר לקום, לאסוף את גופו, לקחת את חולצתו ובדרכו לדלת הניח אותה על כתפיו.
הוא מצא את עצמו לפני הדלת הסגורה. כפתורי חולצתו פתוחים והוא חש בקרירות של חדר המדרגות. הוא ירד למטה, מנסה לסדר את בגדיו בדרכו ולהימלט, ללכת מן המקום הזה שלא יראה אותו כאן איש.
שמש חזקה הכתה בפניו. זאת הייתה שעת בוקר מאוחרת. היה כבר חם. הוא העביר יד בשערו, מרגיש מלוכלך ומוזנח. הוא הלך מהר, מצטער שהכל היה קצר כל כך. הוא שמע את קולה של הבחורה עם הפנים הרחבות שניסתה לעכב את חברתה, למתן את קוצר הרוח, וחש את שפתיה היבשות ששרטו את פטמותיו. הוא נעצר באמצע הרחוב וחשב על הזיכרון הזה. הוא רצה לעצור אותו ולחוש אותו עוד ועוד. הוא עמד כך זמן מה, בלי לשים לב לאנשים העוברים לידו. איש לא שם לב אליו. הוא היה ברחוב סואן והרבה אנשים שונים ועסוקים עברו על פניו, ממהרים לתחנת האוטובוס, מדברים ביניהם בקולניות. הוא העביר בזיכרונו את הערב של אתמול, כאשר יצא מהבית והלך לאורך קו הים בלילה. עכשיו ברחוב ההומה ברעש הבוקר הוא לא ידע לשחזר את מסלולו ולא היה בטוח עוד שהדברים קרו באמת.

לעוד סיפורים לאתר הרשמי של הסופרת והמתרגמת מירי ליטווק

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אישה יפה

"אחותי רינה נולדה ארבע שנים אחרַי קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. היא הייתה הבת של אמא ואני - לא. כולם ידעו את זה בכל פלגי המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה