הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 102

החל מינואר 2015

בצהרי יום סגריר שרוח חזקה נשבה בו מאריאשה ראתה דרך הזגוגית את דמותה המוכרת של נינה, גבוהה וגדולה. מעיל גשם קל התנפנף על גופה. שיער השיבה שלה נאסף בעורפה וקווצותיו נמלטו מן התסרוקת. היא נקראה בפיהם הדודה נינה, אף שלא הייתה אחות של אבא, ומאריאשה לא עמדה על דקות הקשר המשפחתי. נינה תמיד הייתה, כמשהו מובן מאליו, חלק מהבית ומהם. די היה להביט באבא כדי לדעת שהם מאותה משפחה. גם נינה קידמה את הכתף השמאלית בהליכתה, אך הפרט הזה, שהפך את הליכתו של אבא לקופצנית מעט ומשתובבת, לא פגע באצילות הילוכה.
“את צריכה להיות זהירה וסלחנית כלפי נינה”, אמר לה אבא לפני שמאריאשה עלתה לקרון, “להתנהג אתה יפה, ואם לפעמים היא קצת קשה אליך, תוותרי. היו לה חיים קשים…”, ואמא שתקה.
נינה היפה - סיפור מאת מירי ליטווק
מאריאשה ידעה על משהו רחוק וקודר שקשר בין אבא לנינה, משהו אפל וקר שקרה מזמן, כשלאנשים לא היה אוכל והם נדדו ממקום למקום, ובשל כך אולי אבא גדל בקזחסטאן, מין מקום נידח וכמו לא קיים שהצטייר בדמיונה של מאריאשה כעירוב בין מדבר שממה צהוב ויבש, לבין מרחבים של שדות חיטה, זהובים ורועשים ברוח.
אבא אמר שנינה הייתה פעם יפה. יפה מאוד. כל כך יפה שאנשים באו לראות אותה מכל העיר, מכל קצוות העיר בה הם נולדו וחיו, וכעת מאריאשה הביטה דרך החלון בנינה שניסתה לחבר יחד את שולי מעילה הדק שהרוח שיחקה בו וחשפה את רגליה הנפוחות. היא רצתה לראות לפניה אותה אישה יפה ששערה עבה ומבריק, ועיניה מצטמצמות ומחייכות במין עליצות שמזכירה את זו של אבא כשהוא מספר רעיון חדש.
בבית, בין התמונות הישנות מאריאשה ראתה את תמונתה של נינה בלוויית גבר צעיר וכהה, הלובש אפודה מתחת לז’קט ועיניו מלוכסנות. זרועה של נינה משולבת בזרועו בתנוחה של סטודיו לצילום, ושפתי הפפיון שלה מופנות למצלמה. על פי התמונה מאריאשה לא ידעה להחליט האם זאת אותה האישה בעלת יופי נדיר שאנשים נסעו בחשמלית מחניקה ומקרטעת רק כדי לראותה. היא ראתה אישה צעירה, עור פניה צח ובוהק כמו שַיש יקר ערך, ולה אותו גו גאוותני ואציל ששרידיו נראים כעת בנינה המבוגרת והחולנית על הרציף, ומאריאשה שכחה את הרתיעה והפחד שלה בפני נינה, את חומרתה. היא קפצה ממדרגת הקרון התלויה, רצה לקראת נינה, וחיבקה את ירכיה ואת מותניה הרחבים.
נינה הופתעה ונרתעה מעט, ומאריאשה חשה את ריח הידיים שלה שהזכיר ריחות סבון ואבקת טואלט כלשהי. אחרי שהבליעה את ההפתעה נינה רכנה אל מאריאשה, ליטפה את ראשה, ואמרה:
“טוב. יופי שהגעת, ילדה. לא התייחסו אליך יפה?”.
אך מאריאשה לא ענתה כי לא חשבה כלל על הנסיעה ברכבת, שהייתה ארוכה אך נעימה, ושומר הקרון הרשה לה להכניס לתא שלו, השונה כל כך מתאי הנוסעים האחרים, שבו לצד מיטתו הצרה נערמו מצעים אפרפרים המדיפים ריח עמילן לח, ושם הוא כיבד אותה בתה בתוך כוס זכוכית עבה הנתונה במחזיק מתכת אפור הדומה לזה של אבא, אך כבד יותר וגס.
מאריאשה עוד ראתה לפניה את החשמלית המאטה בכבדות לפני התחנה ברחוב המתעקל, שהיה תחום בצדדים במבנים צרים ומאפירים מטחב ומזוקן, וכמה גברים רזים ונמוכי קומה, צעירים, אך מראיתם כבגיל העמידה, הלבושים באפודות רכוסות, יורדים מהקרונית ופוסעים על מדרכת האבן לעבר שער העץ הנמוך והמעוקם בסמטה צדדית, ומבקשים בהיסוס ובעדינות לראות את נינה היפה.
ונינה, אחרי בקשות רבות של אמה ודודותיה, יוצאת לוורנדה שבכניסה לבית כשהיא מלטפת את צמתה השחורה והחלקה שמונחת על כתפה כמו נחש, ואחרי שהיא מזכה את הבאים במבט תועה, היא מביטה ישר לפניה אל עצי הדולב הגבוהים של החצר בעוד שאמה משוחחת עם הבאים, וכעבור זמן מה נינה מסובבת בחדות את גבה כששמלתה מתנפנפת כמו מפרש, וחוזרת לחדר בו סבא דויד יושב ליד המכתבה שלו ועושה את חשבונותיו עבור המפעל בו הוא עובד.
אבא אמר שסבא דויד היה מנהל חשבונות מעולה ובעל כישרון נדיר, ושבזכות כך ניצל ונשאר בחיים. זה כמעט כל מה שאמר עליו, וגם את זה אמר רק בדרך אגב כשהוא מפנה את מבטו ממאריאשה כאילו היא אשמה במשהו, אך מאריאשה, כשראתה את פניו המתארכות של אבא, לא נעלבה כי כבר ידעה שכאשר סבא דויד חזר מן הצפון שם הזוהר הצפוני, יערות עד ואדמה קפואה, הוא לא חי עוד שנים רבות. הגבר המזרחי שבתמונה שנראה יהיר ובטוח בעצמו כצעיר שחושב שהוא יצליח בכל דבר שיעשה תמיד, כלל לא דמה לסבא דויד הלובש ‘בוּשׁלט’ עם מספר על הגב והולך על משטחי השלג האינסופיים של מחנה המעצר בהליכה מהירה וחמקנית.
מאריאשה ידעה שנינה עזבה את מוסקווה כדי לנסוע לשם, ל”שום מקום” הזה שאנשים נבלעו בתוכו כמו בתוך בור לבן, כדי לחיות ליד דויד אהובה. מאריאשה חשה את חומה של נינה לצדה ורצתה לשאול אותה על החיים שם, לצד גדרות המחנה המחושמלות, בבקתה הטובעת בשלג שהיא הסיקה בענפי העצים הנמוכים והמעוותים של ה”טוּנְדְרה”, כששערה המלבין מוסתר במטפחת האפורה, ואיש לא יכול היה עוד להאמין שפעם אנשים באו מרחוק רק כדי לראות את יופייה.
אך נינה לא הבחינה בכל תהיותיה של מאריאשה. היא נתנה מבט שואל בשומר הרכבת שעמד בפתח הקרון, כאילו חושדת בו שלא נהג כראוי בילדה ולא מילא את המוטל עליו, ובשל כך מאריאשה נצמדת אליה במין רדיפת קרבה מפתיעה. אך שומר הקרון שהחזיק את תיקה של מאריאשה בידו, פרש את כתפיו לצדדים בביטחון ובשלווה, ולא נראה כלל כמי שמרגיש אשם.
“ילדה טובה ומחונכת, ברוך השם”, הוא אמר והשתהה.
נינה הנידה בראשה והושיטה לו משהו שהוא טחב מייד לכיס מעיל המדים שלו שנראה כמו חלוק ישן שלא צריך להיזהר עליו, ומאריאשה חשבה שאולי גם נינה, כמו אמא ריקה, מחלקת סוכריות למוכרות בחנויות ולשומרי הרכבת.
שומר הרכבת הנהן קלות לנינה בתודה מאופקת של מי שמקבל את המגיע לו, אחר כך נפנף בידו למאריאשה ואמר: “להתראות, ילדתי. אקבל אותך תמיד ברצון!” ונפנה חזרה לקרון שלו, מפנה דרך לנוסעים היורדים ממנו עם מזוודותיהם וקופסאותיהם.
נינה אחזה בידה של מאריאשה, ובידה השנייה נטלה את התיק שאמא ארזה עבורה, והן פנו לכיוון תחנת החשמלית. מאריאשה חשה את ידה הגדולה והחמה של נינה והלכה אחריה בשתיקה.
“הוא לא היה נחמד?” שאלה נינה.
“לא, בסדר”, השיבה מאריאשה, “בסדר גמור. והנסיעה לא נראתה לי ארוכה בכלל”, היא הוסיפה, מתעשתת ועושה מאמץ להפגין בגרות ואחריות.
נינה הביטה בה בחוסר אמון ושאלה: “ומי נסע אתך בתא? השכן היה נחמד?”
“הוא ישן כל הזמן ושומר הקרון הזמין אותי לתא שלו…” היא פירטה.
מאריאשה עוד ראתה את המכתבה של סבא דויד וחשה את ריח העץ הלח שממעט לבעור בתנור, ושמעה את רוח הסתיו בעצי הדולב הגבוהים, ונינה הצעירה עמדה לפני מבטה אוחזת בשרשרת הפנינים על צווארה.
בזמן הנסיעה בדוחק החשמלית העירונית מאריאשה הביטה למעלה אל פניה של נינה. שפתיה הוצמדו זו לזו ומאריאשה ניסתה לתאר את שרשרת הפנינים הגדולה על צווארה הלבן. אבל לנינה לא היה כלל צוואר. קפלי העור הרך והאפרפר, דק, טבעו בצעיף בין צדי צווארון המעיל, ומאריאשה חשבה שאולי הייתה זאת טעות, שאולי אבא אמר סתם, והיא חיפשה בפניה של נינה משהו, משהו קטן, תו, קמט, הבזק של זיכרון, שיגלה לה את נינה ההיא, משם.
דירתה של נינה האבודה אי שם בקבוצת בתים הדומים זה לזה בפרוור רחוק של העיר הייתה קטנה ומוארת. בכניסתן נינה הניחה את התיק של מאריאשה ליד מיטתה והצביעה למקום אותו הקצתה לה. מאריאשה כבר הכירה את הפינה הזאת מהביקורים הקודמים. היא הלכה לאמבטיה לרחוץ פנים וידיים כפי שנינה הורתה לה ואחר כך נכנסה למטבח. כאשר ישבו לשולחן מאריאשה אזרה אומץ ואמרה, אחרי שניגבה את הפה ביסודיות לפי דרכו של אבא שהיה קפדן גדול בנימוסי שולחן:
“זה נכון שהייתה לך שרשרת פנינים?”
נינה הפסיקה לאכול לרגע ונשארה עם הסכין והמזלג תלויים באוויר. ניכר היה שהשאלה לא מוצאת חן בעיניה. היא נאנחה ואחר כך הניחה את שתי ידיה על קצה השולחן.
“זה נכון?” חזרה מאריאשה בלחש כמנחשת שרק בסוד אפשר שנינה תסגיר לה את המידע הזה. “וזה נכון שלסבא דויד הייתה מכתבה מעץ מהגוני?” היא הוסיפה ביתר ביטחון כי חשה ששאלתה העירה משהו בלבה של נינה.
“מהגוני?” חזרה נינה, ומאריאשה חשבה שהיא תפרוץ בצחוק, דבר חריג ויוצא דופן לנוכח איפוקה התמידי של נינה. “מי אמר לך?”
מבוכה אחזה במאריאשה לרגע. האם אבא אמר? חשבה בינה לבין עצמה. אבל אבא לא אמר דבר על סבא דויד, רק שהוא היה מנהל חשבונות בעל כשרון נדיר, ובזכות כך נשאר בחיים, והיא זכרה את היוהרה של הגבר בעל העיניים המלוכסנות מן התמונה.
“תמיד אמרתי שלאבא שלך יש יותר מידי דמיון!” פלטה נינה, אך הפעם ללא כעס. היא ניגבה את הסכין בלחם ביסודיות ובלי התמהרות, בדיוק כמו שאבא נהג לעשות, אך גם ליקקה את שפתיה בחמדנות. היא הייתה יותר שמחה עכשיו, נינה, ומאריאשה הבחינה במין חיוך, מוצנע, כאילו היא מחייכת לעצמה ולא רוצה לגלות שגם לה יש משהו נחמד להיזכר בו, ולא רק הרגליים החולות שלה.
“ועל שרוולי החולצה הלבנה שלו הוא לבש מין כיסויים שחורים מצחיקים כדי לא להחתים אותם בדיו. נכון?” ריח הדיו על המכתבה היה חריף ומר, והיא חשבה על כסת דיו מרובעת וכבדה, ועט ציפורן שנהגו לטבול בצוואר הבקבוק השמן.
“כן, דיו, והמכתבה הייתה מעץ, אבל לא מהגוני. סתם עץ דולב רגיל שצמח ברחובות העיר, בחצר שלנו, ובכל יערות הסביבה. שפע של עץ דולב שממנו עשו רהיטים. זה עץ לא הכי טוב לרהיטים. הוא רך מידי. העשירים עשו את רהיטיהם מעץ אלון, אבל אנחנו לא היינו עשירים…”
מאריאשה הקשיבה בדריכות. “לא הייתם עשירים? אז איך הוא נתן לך במתנה שרשרת פנינים? זאת לא מתנה יקרה?”
“השרשת? השרשרת ההיא הייתה מתנת אירוסים. היא עלתה קצת כסף, נכון, אבל דויד אהב לפזר כסף. הוא חשב שיהיה עשיר גדול”, ונינה הניעה את ידיה ספק באכזבה ספק בשובבות ופנתה למאריאשה:
“אבל את צריכה לסיים, אחרת יתקרר ולא יהיה טעים…”, נותנת להבין שבכך הפוגת הזיכרונות מגיעה לסיומה ויש לחזור למציאות של משמעת ומילוי הוראות.
מאריאשה רכנה בשקדנות מעל לצלחת.
“ולמה הם לקחו אותו?” היא שאלה בלחש אך בבהירות גדולה, מרימה אליה את עיניה כשהכף קרובה לשפתיה, “מה הוא עשה?”
“כשהם לקחו אותו”, “לפני שלקחו אותו” – את המילים האלה היא שמעה פעמים רבות, אך לא ידעה בדיוק מי זה “הם” ולמה “לקחו”, בשל איזו עוולה או עוון.
“הוא?” צחקה נינה צחוק עמוק, גרוני ורם.
“כן! מה הוא עשה שהם לקחו אותו? ולכן נסעת לצפון הרחוק שם הזוהר הצפוני?”
“הוא? עשה?” ונינה הניחה את הסכין והמזלג על השולחן, קמה במהירות ממקומה מסובבת למאריאשה את גבה, בדיוק כמו שאבא עשה כשדיבר על סבא דויד.
“כן, במה היה אשם?”
“הוא? אשם? מה פתאום!” אמרה נינה שבתנועות מהירות וחדות אספה את הכלים מן השולחן. “זה – אבא שלך יסביר לך”, היא הוסיפה במלמול, “הוא יודע לדבר על הדברים האלה, ועכשיו, תזדרזי!”.
“הוא כתב לך מכתבים משם?” לא ויתרה מאריאשה, מקדמת אליה את פניה וכמעט קמה מן הכיסא.
“כן,” אמרה נינה ברכות ובלאות גדולה, “אבל מותר היה לו רק שני מכתבים בשנה. רק אחר כך כשעבר לעבוד בתור מנהל חשבונות יכול היה לשלוח יותר, ואחר כך נסעתי לשם”.
“אז הוא באמת היה מנהל חשבונות מוכשר במיוחד? כמו שאבא סיפר! אז זה נכון!”
“כן, בטח, בטח. זה נכון”, אשרה נינה בשקט, “הוא היה מבריק באמת”, והיא צנחה שוב על הכיסא כמו שק.
“ומה הוא כתב לך?” שאלה מאריאשה מצפה לשמוע על מכתבי אהבה סוערים, אבל נינה אמרה: “משם?” ופניה התבהרו והשתובבו מעט, “הוא כתב שהוא צריך גרביים חמות ושהמעיל שלו קרוע ולא מחמם, ואחר כך על סידורי הנסיעה, כשכבר התכוננתי לנסוע. אבל למה את שואלת אותי את כל זה?” התרעמה נינה כמו מתנערת מהזיכרון, “תגמרי את האוכל. אני רוצה ללכת לנוח”.
מאריאשה צייתה. היא ראתה שהזוהר שבעיניה של נינה שהבזיק לרגע, כבה עכשיו, והיא שוב הפכה אישה זקנה ונרגנת. זאת לא הייתה היא, חשבה מאריאשה, מרה וכעסנית, ואבא כל הזמן קצת נזהר בנוכחותה, וכשהיא באה פניה של אמא לובשות הבעה מרוכזת וקשוחה.
בערב נינה הסירה כיסוי התחרה הלבן מן הכריות הגבוהות והתפוחות שעמדו על מיטתה כמו חיילים במסדר, מפחדות גם הן לזוז בנוכחותה, והניחה את גופה על המזרן שחרק תחת העומס. מאריאשה צחצחה שיניים בלי להתווכח. היא בדקה את חדר האמבטיה הקטן, את כל המדפים והארון, אך רק בקבוק בושם שהתווית כבר נמחקה ממנו, הצביע על שיירי האלגנטיות הנשית. נשארה רק נינה אחרת, אישה כבדת גוף במטפחת אפורה, עור פניה האדים ונסדק בכפור, ושרירי ידיה כשל פועלת.
כאשר מאריאשה נכנסה מתחת לשמיכה שעל המיטה המתקפלת נינה כיבתה את האור ואיחלה לה לילה טוב, אך מאריאשה לא יכלה להירדם. צללי אורות הקרונית המתעכלת ברחוב של עיר הבנויה מאבן אפורה עלו לפניה. צריחיה ומגדליה דיברו אליה, הם ייסרו אותה ולא הניחו לה לישון, מספרים סיפור ישן של אנשים אחרים שחיו חיים שונים כל כך. מאריאשה שמעה את צלצול ההזהרה כשהקרונית התקרבה לתחנה ואורותיה נעו בחדר מתפתלים כשקול גניחה כמו אנחה עמוקה הגיע ממיטתה של נינה, ונינה הדליקה את האור.
מאריאשה מייד התיישבה במיטתה שגם קפיציה השמיעו אנחה רמה.
“לא, לא קרה כלום. תשני”, אמרה לה נינה והורידה מן המיטה את רגליה שבמערומיהן נראו כמו שתי נקניקיות ענקיות שקולפו מהעור. הן דשדשו על הרצפה אחרי נעלי הבית, אך משום מה לא הצליחו למצוא אותן. בלי היסוס מאריאשה זינקה אל נינה, הגישה לה את הנעליים ועזרה לה לנעול אותן.
“תודה, ילדה. את באמת ילדה טובה”, אמרה נינה בעייפות ולא זיקתה את מאריאשה בעוד מבט.
כשנינה יצאה לחדר האמבטיה מאריאשה נשארה לשבת על המיטה מחבקת את רגליה שהציצו מכותונת הלילה. אורות הבניינים הסמוכים השקיפו בחלון והיא שמעה קולות של אנשים, רחוקים, חבורה של משתוללי הלילה המבלים מאוחר, את נהמת האוטובוס החולפת והנעלמת.
“את לא ישנה?” שאלה נינה כשחזרה. “את צריכה לישון. מאוחר”. היא כיסתה את מאריאשה, אך במקום לכבות את המנורה, לקחה לידיה ז’ורנל שהיה מונח על השולחן ליד מיטתה.
מאריאשה חיכתה. היא רצתה לבוא אליה בחושך, לגעת בה בעדינות רבה בידיים רכות ולהגיד: “כן, נינה. אני יודעת, את היית יפה! כל כך יפה שאנשים באו לראות אותך מכל הסביבה…” אבל נינה קראה בז’ורנל שלה והציצה מידי פעם במאריאשה, ומאריאשה השקיעה את ראשה עמוק בכרית ועשתה את עצמה ישנה. השמיכה הייתה רכה וכבדה. היה לה ריח חריף של ניקיון שהיה שונה כל כך מריח הבית. עם ריח הטיפוח של נינה היא נשמה את ריחות הדיו והעץ הלח, חוזרת ומלמלת לעצמה: “כן, אני יודעת, זה נכון, את היית יפה מאוד…”

לליווי כותבים ושירותי עריכה:

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אישה יפה

"אחותי רינה נולדה ארבע שנים אחרַי קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. היא הייתה הבת של אמא ואני - לא. כולם ידעו את זה בכל פלגי המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה