הבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

savtamirie

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית... +עוד

סופרת ומתרגמת, מחברת ספרי ביוגרפיות, זיכרונות, הנצחה וספרי משפחה. כלת פרס היצירה מטעם ראש הממשלה. ספרים: "רוסיות ישנות עירומות" פועלים; "שמש מאחורי הגב" ו"געגועים לחושך" הקיבוץ המאוחד. על היצירה הספרותית באתר: www.mirielitvak.com על כתיבת ספרי ביוגרפיה וסיפורי חיים באתר: www.alife.co.il תרגומים סיפורת ושירה. "אנחנו" מאת יבגני זאמיאטין (רומן, הוצאת בבל), "בוריס פַּסְטֶרְנַק", "מארינה צְווֶטאייֶבה", "אנה אחמטובה", "אלכסנדר בלוק", (הוצאת גוונים). למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אבי ובאוניברסיטת סורבון בפריז.

עדכונים:

פוסטים: 104

החל מינואר 2015

trees 2

סבא סוֹליק לא אוהב לזוז. הוא מעדיף לשבת בחדר האפלולי שלו ולקרוא את הספרים שנערמים לו על השידה. המאמץ הגופני היחיד שסבא מוכן לעשות הוא טיפוס במעלה ארון הספרים אל המדפים העליונים, כדי להוציא משם ספר שהוא צריך. סבא מקרב את השולחן, גורר אליו כיסא ובעזרת כיסא נוסף מטפס עד התקרה ממש. הוא מתקשה מאוד בכל הפעולות האלה ומשמיע קולות של מזגן ישן כשהוא מתחיל לעבוד. אני עומד ליד סבא ומושיט לו את הספרים שהוא מחזיר למקום.
סבתא אומרת שתרגילי הסדר של סבא מסוכנים מאוד, אבל היא לא מתערבת. היא יודעת שסבא לא ילך להתעמל במכון כושר ולא ירכב על אופניים. היא רק מנסה לשכנע אותו לצאת לטיול קצר ברגל. “אי אפשר כל הזמן לשבת בין ארבע קירות”, היא מתרעמת. “הבן אדם צריך לנשום קצת אוויר צח!”
אבל סבא לא מתעניין באוויר הצח של הרחוב ואני חושב שגם בשביל סבתא האוויר הוא רק תירוץ. וסבא תמיד מוצא סיבות למה לא. בקיץ חם מידי ומזיעים; בחורף סגריר ואין מספיק אור; והעיקר, הספר שהוא קורא חשוב ומעניין מאוד, והוא חייב לסיים את הפרק.
אבל היום יום חורף יפה באמת, וסבא לא מצליח להתחמק מסבתא קלרה. סבא נאנח. הוא לובש מעיל ולוקח את המטרייה הגדולה שלו – מטרייה של אדונים מכובדים שמשמשת גם מקל הליכה – ואנחנו יוצאים לדרך בקצב מתון.
אני אוהב להצטרף לסבא לטיולי הבוקר שלו בשבת. אני לא מפחד מהגשם. הוא לא חזק, ואני יודע שעוד מעט יתבהר. כי תמיד מתבהר בסוף, וזה לא לוקח הרבה זמן.
בבוקר של יום גשום אין הרבה אנשים בשדרה, ואפשר לראות אותה בכל תפארתה ובבירור, כי עוברי האורח לא מסיחים את הדעת מגזעי העצים העבים והמפותלים, ומהפדחת השטוחה שלהם כאילו חבושה בכובע קסקט. אני אוהב לפגוש את שני העצים שמצמידים את צמרותיהם זו לזו כמו מסתודדים על משהו שאסור לבני אדם לדעת.
בבוקר של יום גשום רק אנשים עם כלבים ותינוקות מטיילים לשדרה. כנראה הכלבים מוכרחים לצאת לעשות פיפי בכל מזג אוויר, והתינוקות – אני לא יודע בדיוק. אולי התינוקות חייבים לנשום אוויר צח כמו שסבתא אומרת, ואולי האבות משאירים את האימא של התינוק לעשות ניקיון בבית או כביסה, וכדי שהתינוק לא יפריע, אבא שלו לוקח אותו לטיול. ואולי האמא של התינוק רוצה לישון או להיות לבד, כמו שאמא שלי אוהבת. היא קוראת לזה “להתייחד עם עצמה”, ואני מתאר לי שכשהייתי תינוק אבא היה מוצא את עצמו בחוץ בבוקר שבת בכל מזג אוויר.
ויכול להיות שאבות התינוקות כל כך רגילים לצאת מהבית מוקדם לפני הפקקים במשך כל השבוע שהם פשוט לא יכולים להישאר במיטה. אולי זאת הסיבה שהם לוקחים את התינוק שלהם לטיול בשדרה הרטובה והחורפית.
תינוק אחד בעגלה מנפנף לסבא. הוא עטוף באין סוף בגדים ושמיכות שנותנים לו מראה של חבילה מהודקת. רק עיניו בצבע תכלת בהיר בולטות מתוכה, והוא מפנה לסבא מבט נוקב. סבא משיב לו בתנועת ראש. גבותיו השעירות עולות ומתגמשות כמו שתי תולעים שמנות שרוצות להתקדם. התינוק מגיב לסבא, הוא מניע את ידיו ואת רגליו הזעירות באוויר כמו בניסיון להשתחרר מכבלי השמיכות ורצועות העגלה, והאבא של התינוק מהנהן לנו בהתרגשות.
התינוקות כבולים לעגלותיהם ולא יכולים לזוז, ואני מעדיף את הכלבים בשדרה. הם קלילים וחופשיים, הם רצים וקופצים, פוגשים זה את זה ומתעניינים, והגשם לא משבש את טיול הבוקר שלהם. רק כלב אחד בשדרה נראה מִסְכַן מאוד. הוא רועד כל הזמן. “כל כך קר לו?” אני שואל את בעל הכלב, איש שחרחר נמוך קומה. למה הוא לא קונה לו מעיל גשם או סוודר, כמו שעושים שאר בעלי הכלבים? אין לו פרווה בכלל! הוא לא מטפל בכלב שלו כראוי, אני חושב ביני לבין עצמי.
“זה לא מקור!”, משיב לי האיש בתוקפנות. נדמה לי שהוא כועס עלי, הוא כנראה ניחש את מחשבותי. “רק הרגליים שלו רועדות, אתה רואה?” והוא מצביע לרגליו האחוריות של הכלב, “הן חלשות. מזקנה”, הוא קובע בסמכותיות, ואין צער בקולו.
אני מסתכל על סבא, אבל סבא רק מכווץ את פיו ומרים את אחת מגבותיו. הוא טומן את ראשו עמוק לתוך צווארון המעיל, ומסתכל בערגה לשולחנות בית הקפה שמתחת לסככה. יש שם גם תנורים תלויים כמו צלחות של טלוויזיה. אני יודע: סבא נמצא עדיין בכורסה המרופטת שלו עם ריח היושן והישיבה הארוכה. הוא לא נלהב מהטיול בשדרה ולא מהנוף העירוני. אבל עד מהרה הוא יצטרף אלי, אני בטוח. הוא לא יוכל שלא לראות את הכלבים, העצים ואת השמש המבצבצת לרגעים בין העננים.
הכלבים מריחים זה את זה ומשחקים בשמחה. אך יש גם שרוצים לריב. לרוב אלה הכלבים הקטנים שלא מצליחים להרשים או להפחיד, ולכן הם נובחים חזק ובלהט. הכי אני אוהב את הכלבים הג’ינג’ים עם האוזניים הארוכות ופרווה מבריקה. הם דומים לבחורות עם עיניים נוגות ושיער גולש כמו מלווינה מספר הילדים שסבא נהג להקריא לי כשהייתי קטן. אך יש כלב אחד שאני אוהב במיוחד אף שהוא לא כזה. הוא בכל זאת מקסים בעיני, בעצם אני חושב שזאת כלבה. היא דומה לסוסון קטן ואתלטי, מִתְאָר הבטן התחתונה שלה מצייר קו גמיש ומקומר, ואין לה שום דבר מיותר בגוף. שום איבר לא תלוי ולא מתדלדל. היא רצה בקלות ופתאום מזנקת מעבר לגדר שסביב הדשא כמו מעל למדרגה רגילה בחדר מדרגות של בית. הגב שלה מצייר קשת, והיא עפה. הפרווה שלה קצרה מאוד, וכל גופה שרירים חזקים וגמישים שנראים בגלוי. ככל שאני רואה אותה יש לה תמיד מצב רוח טוב. אני רוצה לדבר אליה, ללטף אותה, אבל היא לא כמו חתולה שבאה לברכיים לקבל אהבה ופינוק. היא נעה בזריזות בין הכלבים האחרים, ואין לה פנאי להתלטפויות.
“תראה, איזו יפָה”, אני אומר לסבא, גם כדי למשות אותו מעגמומיותו. וסבא נעתר סוף סוף ורוכן לעבר הכלבה היפה. היא נענית לו, הגוף שלה מתפתל סביב ברכיו כך שאף קשה להגיד מה היא עושה בדיוק. היא מתנשמת התנשמות רמה, כנראה משמחה ומהתרגשות, ואני מרגיש את הבל הפה הלח שלה ואת ריחה הכלבי.
כלבים אוהבים את סבא. הם באים אליו בקלות והוא ניגש אליהם בלי שום היסוס ומעצור. הוא רוכן לקראתם אף שבדרך כלל הוא מתקשה להתכופף, ומבקש ממני לעזור לו כשהוא צריך לשרוך את שרוכי נעליו.
יש בשדרה גם כלב מכוער אחד מגזע שאני לא יודע איך הוא נקרא. הוא נמוך ורחב, ואין לו פרווה בכלל, רק עור לבן-אפרפר, בלי שום יופי. רגליו קצרות ומעוקמות, והוא מתנדנד מצד לצד בהליכתו. סבא אומר שזה כלב חזק שלא נועד ליופי ולשעשוע, אלא להגנה על בעליו. האדם עשה במיוחד כל מיני הכלאות כדי ליצור גזע כלב שישמש לו שומר נאמן. לכן הכלב יצא כל כך מכוער.
“הוא נראה כאילו הוא בקושי הולך”, אומר סבא, “אבל זה אחד שיוכל לטרוף כל בריון בלי שום קושי. לסתותיו חזקות כמו מלחציים של פלדה, והוא יקרע את גרון האויב שלו ברגע”.
אבל אני חושב שהדברים של סבא נכונים רק בתיאוריה, כי בטח הכלב הזה כל הזמן אוכל מטעמים של פרופלאן, וישן במיטה הריחנית של בעלת הבית שלו. הוא כבר שכח מזמן את ייעודו האמיתי ומעורר האימה, כי זמן רב לא עמד במבחן. אבל אף שהוא מכוער, גם הוא חמוד. סבא נעצר לידו ומדבר אליו, והכלב מרים אלינו את אפו הרחב ולא עושה רושם אלים. הגברת שמחזיקה ברצועת העור המבריקה מחייכת לסבא חיוך מנומס ומאופק, והתספורת הקפואה שלה שמציצה משולי כובע הלבד מתנועעת בעדינות כמו עלוות השקמה ברוח קלה.
סבא מרים את המטרייה שלו באוויר ומצביע לעבר טיפות הגשם שקפאו על העלים הגדולים של פיקוס השדרה. הן מבריקות כמו יהלומים קטנים. אתה רואה סבא, אני חושב לעצמי, השמש יוצאת מאחורי העננים וגלגלי המכוניות מרעישים בשלוליות. לאט לאט השדרה מתמלאת באנשים ובתי הקפה מגישים ארוחות בוקר עם לחמניות טריות ואווריריות.
סבא שכח את הכורסה שלו. הוא פוסע במרץ ובביטחון. הוא שולח את המטרייה הגדולה שלו קדימה לפניו אף שהוא לא נשען עליה כלל, ועוד מעט הוא יתחיל לספר לי סיפור, חדש. זה יהיה סיפור של שמש. כי הגשם נגמר.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15605

www.mirielitval.com

https://www.facebook.com/pages/%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%92%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%90%D7%94%D7%91-%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90-%D7%A7%D7%9C%D7%A8%D7%94-%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%95%D7%95%D7%A7/846754805360791?ref=hl

עוד מהבלוג של מירי ליטווק - סופרת זכרונות

תצוגה מקדימה

דמעות האופרה - סיפור

אמא הוציאה מהאינטרנט את תקציר העלילה. "אתה לא צריך את זה, אתה מכיר את הסיפור של אוניֶיגין", היא הפנתה את ראשה אלי והושיטה את הדפים לאבא. "אל תשכח, גידי", היא הוסיפה בנימה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

רגליים ישרות - הן נפגשו אחרי שישים שנה

הלכתי למרילה כל שבוע ושמעתי את סיפורה, הקלטתי אותה והכנתי את החומרים לכתיבה. בנעוריה היא הייתה יפה, בלונדינית. ראיתי בתמונות. היה קיץ. השמש החמה הלמה בי כשיצאתי לרחוב...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אישה יפה

"אחותי רינה נולדה ארבע שנים אחרַי קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. היא הייתה הבת של אמא ואני - לא. כולם ידעו את זה בכל פלגי המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הרגשתי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה