הבלוג של saritrotman

סיפורו של פרויקט אמנות חברתי אופטימי

שמי שרית רוטמן, אני אמנית ופרסומאית. ב-2015 סיימתי פרויקט אמנות חברתי שמומן בשיטת מימון המונים ומטרתו לתת תקווה לנשים החולות בהפרעות אכילה ולעורר מודעות לבעיה. במהלך הפרויקט פגשתי נשים החולות באנורקסיה, בולמיה ואכילה... +עוד

שמי שרית רוטמן, אני אמנית ופרסומאית. ב-2015 סיימתי פרויקט אמנות חברתי שמומן בשיטת מימון המונים ומטרתו לתת תקווה לנשים החולות בהפרעות אכילה ולעורר מודעות לבעיה. במהלך הפרויקט פגשתי נשים החולות באנורקסיה, בולמיה ואכילה כפיתית. על סמך המפגשים ושאלון מפורט שחיברתי, ציירתי לכל אחת מהן ציור: חזון ויזואלי ואישי לשנת 2020. 3 שנים, 11 ציורים, 11 נשים אמיצות שיצאו איתי לדרך. בלוג זה נולד כדי לשתף אתכם במסע מיוחד ואינטימי, סיפורו של פרויקט 2020:

עדכונים:

פוסטים: 12

החל מנובמבר 2015

“בתור ילדה בקיבוץ החליטו המטפלות להפסיק לתת לה פחממות על דעת עצמן. היא נזכרת איך כבר בגיל 4 שאלה את עצמה למה כל הילדים אוכלים פסטה ורק לה אסור.” פרויקט 2020, המשתתפת התשיעית.

09/02/2016

04
אתחיל ואומר כי דניאל היא היחידה מתוך כל משתתפות הפרויקט שהיא גם חברה ותיקה שלי.
בשנים האחרונות לא היינו בקשר, אבל יש בינינו אהבה אמיתית, חברות.
הכרנו באחד ממשרדי הפרסום הראשונים בהם עבדתי לפני יותר מעשור ומהר מאוד הפכנו חברות.
יש בה משהו מיוחד בדניאל, לב גדול ויכולת אין סופית לתת מעצמה לכל הסובבים אותה.
באופן מפתיע היא הייתה היחידה מבין כל האנשים שעבדו איתי במהלך השנים שראתה אותי באמת.
דניאל קלטה אותי כמו שאני קלטתי אותה, אבל לא שפטה או ניסתה לשנות כלום. פשוט הייתה שם בשבילי בתקופה קשה.

כשיש לך סוד שאתה משתדל להסתיר כל הזמן אתה מרגיש שאתה חיי בסוג של שקר, לכן החברות איתה הייתה עבורי שונה ומיוחדת.
אחרי תקופה נפרדו דרכינו וכל אחת המשיכה בדרכה.

לפני מספר חודשים חידשנו את הקשר, באותה פגישה סיפרתי לה על הפרויקט ושאלתי האם היא רוצה לקחת בו חלק.
לא ידעתי מה בדיוק מצבה היום אבל הרגשתי שזה נכון לי ולתהליך שאני עוברת בשנתיים האחרונות. נראה לי מתאים שלקראת סיום הפרויקט אסגור כאן גם מעגל אישי.

אתמול בבוקר נפגשנו בביתה הקטן והיפה להפליא בתל אביב.

בחצי השנה האחרונה דניאל נמצאת בזוגיות מקסימה.
אחרי עשור של ניסיונות ואכזבות למצוא את החצי השני שיראה אותה באמת, שיקבל ויאהב אותה כמו שמגיע לה, הסופרמן שלה הגיע.

אחרי ששתינו קפה ודיברנו קצת, החבר של דניאל יצא מהבית.
לא היה זכור לי שאיי פעם באמת דיברנו בפתיחות על ההפרעה. ביקשתי ממנה שתספר לי, מההתחלה.
ואז היא החלה לספר.
בתור ילדה בקיבוץ, בלינה משותפת, החליטו המטפלות להפסיק לתת לה פחממות על דעת עצמן. היא נזכרת איך כבר בגיל 4 שאלה את עצמה למה כל הילדים אוכלים פסטה ורק לה אסור.
אחר כך מספרת על ילדות לא פשוטה, על הקשר ההדוק עם אמה שסובלת אף היא מהפרעת אכילה קשה, על כך שחשבה שאביה לא אוהב אותה בגלל משקלה ועל האובססיה לניקיון שהחלה לפתח במקביל.
כנערה מתבגרת היא הבינה שהשליטה היחידה שיש לה היא רק על האוכל, היא החלה להרעיב את עצמה וירדה מהר מאוד במשקל.
ההרעבות מילאו אותה סיפוק וסיפקו לה יחס מהסביבה. במהלך שרותה הצבאי היא העלתה שוב במשקל וכשהשתחררה עברה לגור בחו”ל לכמה שנים,
כשחזרה (באותה התקופה בה הכרנו לראשונה) שוב עברה משבר ואיתו ירידה דראסטית במשקל.
למרות שהייתה מודעת למצבה לעולם לא טיפלה בעצמה בצורה מסודרת אך נפגשה תקופות ארוכות עם פסיכולוגים ומאוחר יותר החלה לעשות סדנאות ולחפש בתוכה את התשובות.
גם היום ,במשקל תקין, היא מגדירה את ההפרעה כדבר שתמיד נמצא שם ועדיין מתמודדת עם דפוסי התנהגות לא נורמאלים.
לפני כשבועיים, היא מספרת, חזרה מטיול בחו”ל עם אמה. מאוד קל לה לטייל איתה כי שתיהן לא ממש אוכלות רוב הזמן ולכן מרגישות בנוח ביחד,
אין הצקות או שאלות מביכות.
שני דורות של הפרעות אכילה, אמא ובת שכל כך אוהבות אחת את השנייה ובמקביל חולקות יחד את אותה מפלצת. עצוב.


היום, אחרי שנתיים שבהן אני מסתכלת להפרעה הזו בלבן של העיניים, אני מגיעה למסקנה שכל מי שסבל אי פעם מהפרעת אכילה יצטרך כנראה להתמודד איתה כל החיים.

השאלה היא כמה אחוזים תופסת החיה הזו מהחיים שלך, הצלחה אמיתית היא לדעת לשלוט בה, להרוג אותה לגמרי זה כמעט בלתי אפשרי.
אחרי 4 שעות אני יוצאת משם.
מאוד אוהבת את הבחורה הזו. מאוד רוצה שיהיה לה טוב. מאוד רוצה לקוות שנשאר חברות גם ב-2020 ואפילו ב2050

מחכה לשאלון ומתחילה.
(עדכון שנשלח לתומכי פרויקט מימון ההמונים, 27.4.2014)

הציור של דניאל:
2020-Gorgeous-1000Gorgeous | טכניקה מעורבת על קנבס, 100X100 ס”מ

ביום חמישי, בין אזעקה לאזעקה, מגיעה אלי דניאל בערב לראות את הציור שלה.
דקות ארוכות היא עומדת ומסתכלת עליו, בוחנת ומחייכת.
“זה כל כך אני” היא אומרת. הציור הכי מסתורי בסדרה. ציור אינטימי שרק היא תבין, חזון ויזואלי ואופטימי שישמש לה תזכורת יומיומית לאופציה הרלוונטית היחידה שיש לה:
להלחם בהפרעה שלה. לא להשלים עם המצב. לרצות לחיות חיים נורמאלים עם שמחה, אור ואהבה.
יש מלחמה בחוץ עם טילים וכיפות ברזל וחדשות ופרשנויות, בסוף תהיה הפסקת אש וכולנו נחזור לאיזה סוג של שיגרה.
אבל אצל דניאל, כמו לשאר משתתפות הפרויקט, המלחמה היא עמוק בתוך הראש והאויבת הכי גדולה שלה היא המראה שעל הקיר.
אני מקווה שתצליח לעשות שלום עם עצמה.
(עדכון שנשלח לתומכי פרויקט מימון ההמונים, 13.7.2014)

לסיפור מאחורי הפרויקט לדף אמן בפייסבוק | לאתר האישי | להזמנת הרצאה

עוד מהבלוג של saritrotman

תצוגה מקדימה

רות, בת 29, אנורקסית 14 שנים.

לפני מספר חודשים ביקשה ממני נעמי לתת את מקומה האחרון בפרויקט לחברתה הטובה רות. ההחלטה בסופו של דבר הייתה להוסיף ציור נוסף, 11 במספר, לפרויקט 2020. רות היא אישה דתייה בת 29 שסובלת מאנורקסיה שבאה והולכת מגיל 15. בשונה מכל...

תצוגה מקדימה

תמר בראונר ז"ל, המשתתפת הראשונה בפרויקט 2020.

"היי שרית, מתנצלת שעדיין לא שוחחתי איתך מאז אתמול, אבל אין ספק שהמפגש עמך סיפק לי חתיכת טלטלה רגשית במובן החיובי ואני עדיין יושבת וחושבת מאז אתמול על כל מה שהיה שם. רציתי לספר לך שהיום אחרי הרבה זמן קמתי עם חיוך ועם...

תצוגה מקדימה

פרויקט 2020, סוף דבר והזמנה

סוף דבר: 3 שנים. 11 ציורים. 11 נשים שיצאו איתי לדרך. המסע שלי נגמר עכשיו. תומכים יקרים, אני מודה לכל אחד ואחת מכם שאפשרתם לי לצאת למסע הזה. אין ספק שהחוויה המעצימה הזו תלווה אותי כל החיים. למדתי כל כך הרבה בדרך, בזכותכם חזרתי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה