הבלוג של שרית ליבנה אשכנזי

40 זה ה-20 החדש

ילידת 1967. גדלתי בחולון ואחרי שירות בנח"ל הפכתי לחברת קיבוץ כרמיה בדרום. לפני מספר שנים עזבנו את הקיבוץ למושב וכיום מתגוררת עם בעלי ושלושת ילדיי באשקלון. שבע שנים כתבתי בעיתון מקומי, מתוכן שנתיים הייתי כעורכת. היום... +עוד

ילידת 1967. גדלתי בחולון ואחרי שירות בנח"ל הפכתי לחברת קיבוץ כרמיה בדרום. לפני מספר שנים עזבנו את הקיבוץ למושב וכיום מתגוררת עם בעלי ושלושת ילדיי באשקלון. שבע שנים כתבתי בעיתון מקומי, מתוכן שנתיים הייתי כעורכת. היום עובדת כיועצת תקשורת.

עדכונים:

פוסטים: 32

עוקבים: 29

החל מדצמבר 2010

כשתוחלת החיים עולה, גיל 50 זה אמצע החיים. אז אני מעזה, לא חוששת משינויים ומחפשת את עצמי בכל פעם מחדש

10/07/2018

אני

לפני ארבעה חודשים סיפרתי לאמא שלי שהתפטרתי מהעבודה. זה אמנם היה בשיחת טלפון ובכל זאת הצלחתי לראות איך הלסת נשמטת לה. אמא שלי שייכת לדור שבו המקום הראשון שהתחלת לעבוד בו (פחות או יותר) הוא גם זה שתצא ממנו לפנסיה. נו, טוב כנראה שלא רק היא. גם בעלי שיחיה, למרות שהוא צעיר ממנה ב- 18 שנים, מחזיק באותה עבודה כבר 25 שנים. “מה? למה? אהבת את מה שעשית שם, לא?”, היא שאלה. “אמא אל תתחילי. את יודעת שעזבתי לא בגלל, אלא למרות”, עניתי. “אחרי שש שנים טובות הגיע הזמן לעשות שינוי, לבדוק דברים נוספים. יהיה בסדר, אל תדאגי. מקסימום אם לא אמצא עבודה נעבור לגור איתך ועם אבא”. צחקתי, אבל אותה זה לא הצחיק. להורים שלי לא באמת איכפת אם יום אחד אתייצב אצלם בדירה כדי להישאר – אני, בעלי ושלושת ילדיי (26.5, 24 ו- 20.5), אבל היי, שלא תהיה לי עבודה, זה לא. “את כבר לא ילדה, את בת 50. איך עוזבים מקום עבודה בלי שיש משהו ‘במקום’? לא עושים דברים כאלה”.

כן, אז עזבתי מקום שצמחתי בו, פרחתי ולמדתי המון. נתנו בי אמון ואני השקעתי שם שעות ארוכות. כל יום נסעתי ברכבת מאשקלון לתל אביב, עבדתי לפחות עד שש בערב וחזרתי הביתה בשעה שמונה בלילה לערך. אני יועצת תקשורת בתחום הבריאות כך שנחשפתי להמון מידע רפואי, עמותות חולים וחברות תרופות. ראיינתי חולים שהתמודדו עם מחלות מסכנות חיים, שמחתי איתם כשהתרופה לה ייחלו נכנסה לסל התרופות, וכאבתי עם אלה שהתאכזבו. היה לי סיפוק בעשייה ובכל זאת עזבתי. לא בגלל, אלא למרות.

זו שריטה שכזו – אם אני מגיעה למיצוי, אם נדמה לי שאני מתחילה לחזור על עצמי, אני הופכת חסרת מנוחה ופחות פרודוקטיבית. נפרדתי ממקום העבודה בנעימים וקיבלתי החלטה שקודם כל אני נחה, בודקת עם עצמי מה מתחשק לי לעשות, בוחנת אפיקים חדשים. אפילו חשבתי לחזור לספסל הלימודים. חודשיים הייתי בבית. ציירתי, כתבתי, קראתי, צפיתי בסדרות בטלוויזיה, התבטלתי ושיחקתי בלהיות עקרת בית. זכיתי אפילו לראות את התחתית של סלי הכביסה. תודו שזה סוג של נס. אני הייתי רגועה, אבל כמעט כל מי שסביבי היה הרבה פחות. כולל הילדים שלי. לזכותו של בעלי יאמר שהוא לא לחץ. הוא מכיר אותי ויודע שכשאני מחליטה משהו, גם אם הוא אימפולסיבי, כלום לא יזיז אותי. בתוכי האמנתי שאם משהו צריך לקרות הוא יקרה. וכך היה.

באחד הימים, בעת גלישה סתמית בפייסבוק, ראיתי פוסט שחברת ייעוץ תקשורת ואסטרטגיה מחפשת יועץ/ת עם ניסיון של שלוש שנים לפחות בעדיפות לתחום הבריאות. הרגשתי צביטה קטנה בלב. מצד אחד, זה בדיוק מה שעשיתי ודי בהצלחה. מצד שני, האם זה גם מה שאני רוצה לעשות בהמשך? ישנתי על הרעיון במשך הלילה והתעוררתי עם תובנה שהפתיעה אותי – כנראה שהמקצוע בחר בך ולא להיפך. שכנעתי את עצמי שגם אם זה דומה, זה בטוח יהיה שונה. מקום חדש, עמיתים אחרים, לקוחות שונים. יומיים עברו מהרגע ששלחתי קורות חיים ועד ראיון העבודה ולמחרת התבשרתי שהתקבלתי. שלושה ימים אחר כך כבר התחלתי חפיפה. מיותר אולי לציין שהטלפון הראשון שעשיתי אחרי שהתקבלתי היה לאמא שלי. “יו, איך אני מאושרת בשבילך. את לא יודעת כמה לילות לא ישנתי בגללך. תדעי לך שגם האחים שלך דאגו”, היא אמרה ונאנחה אנחת רווחה כזו שנשמעה כל הדרך בכביש 40 מחולון לאשקלון.

“תדעי לך שמאוד שמחתי כששמעתי שקיבלו אותך לעבודה”, אמרה לי הבחורה שהחלפתי בעבודה. “אני בת 37 ועוברת למקום שאני יודעת מראש שהוא רק זמני לחצי שנה. אני בחרדות מה יהיה אחר-כך. מי ייקח אותי בגילי?”. חייכתי אליה. משפטים כאלה של ‘גילנות’ (אפליה על רקע גיל) לא זרים לי. החשש לא לעשות שינוי, לא לחפש את הפריצה הבאה רק בגלל ‘מחסום’ של גיל, גם הוא מוכר לי. רוב חברותיי (פחות חבריי, אבל זה אולי רעיון לתזה לעבודה סמינריונית בחוג למשאבי אנוש) נשארות במקום העבודה שלהן לאו דווקא בגלל שטוב להן, אלא בגלל הפחד שמשתק אותן.

שינוי הוא לא דבר קל. להסתגל למקום חדש גם יכול להיות אתגר לא פשוט. ממרום גילי (כבר אמרתי שאני בת 50?) אני יכולה לומר שהעזה ואומץ הן תכונות או כישורים שמטפחים בעיקר אצל בנים. מבנות מצפים להיות עדינות, לזרום, לא לגדל מרפקים. למרות שיש מסרים כמו – תעמדי על שלך, אל תוותרי, את יכולה – ובכל זאת נראה לי שבמאזניים הווירטואליים של החיים יש למסרים האלה פחות משקל. אני מאמינה שיש עוד נשים  רבות כמוני שמעזות, לא מפחדות משינוי, עושות צעדים אמיצים בכל הנוגע לקריירה שלהן, אבל אני בטוחה שיש רבות עוד יותר שלא ואולי הן באמת שמחות בחלקן. אני לא שופטת אף אחת, רק יודעת שכדי שאני אהיה שמחה ומאושרת אני כן צריכה לעשות מידי פעם שינוי, לאתגר את עצמי, לבדוק את הגבולות, לגוון ולצבוע את חיי בצבעים זוהרים, לצבור חוויות וזיכרונות מכל הסוגים. דווקא בעידן שבו תוחלת החיים עולה ועולה, 50 זה אמצע החיים ויש עוד דרך ארוכה לפניי, אני משוכנעת שאמשיך להלך ולחקור, לחפש, לתהות וגם לטעות. אם נגזר עלינו לחיות רק פעם אחת אז לפחות לחיות חיים מעניינים.

“אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים”, אמר ד”ר סוס. הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.

 

 

עוד מהבלוג של שרית ליבנה אשכנזי

תצוגה מקדימה

גלגולה של תמונה

בבית שלנו יש תמונה מיוחדת במינה. בצילום רואים חתן וכלה כשאל בגדיהם מוצמד טלאי צהוב. התמונה מאוד ישנה, אבל שמורה היטב במסגרת המקורית שלה ועליה מתנוססת חתימתו של הצלם. החתן שבתמונה הוא סבא שלי, ראובן סיליק, והכלה היא סבתא...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עוף גוזל

עוד חודש זה קורה. בני הבכור צפוי להתגייס לצה"ל ולי צפויות, כנראה, שלוש שנים ללא שינה. בעצם בהתחשב בזה ששנה וחצי לאחר-מכן יתגייס גם אחיו, חיי עומדים להתהפך. בני סיים ללמוד כבר לפני שנה, אבל בחר לדחות את הגיוס ולהתנדב לשנת...

תגובות

פורסם לפני 7 years

כי כך ברא אותי הטבע

פעם בכמה שנים אני קונה איפור. לא, זו לא טעות. שנים, בלשון רבים. לא שבועות ולא חודשים. מה לעשות, אני כנראה לא מושלמת. אני לא אוהבת להתאפר. אני מאלה שמעדיפות לישון עוד חצי שעה בבוקר במקום לעמוד מול הראי ולהתמרח ולא אבזבז עוד חצי...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה