הבלוג של שרית כהן חכם

לאן את רצה

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר... +עוד

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר עם חברה ומאז זה נשאר. הפך לתחביב, הפך לדרך חיים. הריצה מתנהלת במקביל לחיים. היא חלק מהחיים. מלמדת ומשקפת את החיים עצמם. את הרגעים הקשים, את ההצלחות, המלחמות, וויתורים, פציעות, יעדים, מטרות, חברים, ויותר מכל את המשפחה. בלוג שנכתב בזיעה עם שתי רגליים על הקרקע. תפעילו שעון... מתחילים.

עדכונים:

פוסטים: 38

החל מיוני 2011

לפעמים נדמה לי שבכל פעם שהעניינים מתחילים להסתדר משהו קורה וכהרגלי כשמשהו קורה, אז הוא קורה ביג טיים. לפעמים אני חושבת שכל המסע הזה לעבר ריצת המרתון הראשונה שלי, הוא מסע שבא ללמד, לעצב ויותר מכל לחזק. אני חייבת להאמין בזה, כי מהאמונה הזו מגיע הכח, ומכאן תגיע היכולת שלי לעמוד באתגר.

11/10/2014

פציעה בדרך למרתון

לחיים יש תכנית משלהם

2014

שנת 2014 התחילה ולא היה אפילו רמז אחד למה שעומד לקרות.  ההיפך הוא הנכון.  הייתי בשיא אימונים לקראת חצי המרתון הראשון שלי.  בתור רצה יחסית חדשה ופחות מנוסה האמנתי שהשנה הזו הולכת להיות שנה מעולה.  מכל בחינה.  לפחות כך קיוויתי.   מירוץ אחד בחודש ינואר ובעוד חודש יגיע היום הגדול…  21 קילומטרים שלמים בריצה.

חצי מרתון תל אביב 2014

ההתרגשות בשיאה.  אני באמת הולכת לכבוש שיא.  לעמוד באתגר מטורף שבחרתי להציב לעצמי.  משהו שהוא כמעט הבלתי אפשרי: לרוץ מעל 20 קילומטרים ברצף. ככל הנראה מעל לשעתיים רצופות של ריצה.  וואו!
היה כל כך כיף במירוץ הזה… והכי כיף היה לפגוש את הבת שלי מחכה לי על קו הסיום.  תחושה נפלאה של “היי” ליוותה אותי במשך כמה ימים.

הבת שלי חיכתה לי על קו הסיום

יעל עם שלט העידוד שהכינה לי

אירוע מוחי

כמה ימים אחרי חצי המרתון שללא ספק היה שיחת היום אצלנו חובבי הריצה,  התחושה הייתה של “Whats next?”
מה הלאה?  מה רצים עכשיו.  הבטחתי לעצמי כמה ימים של מנוחה בלי צעד ריצה אחד, אפילו במחיר של לפספס רכבת.
למרות זאת, כאילו נותר עודף אדרנלין בדם, החלטתי לצאת לריצת כיף קצרה.
הריצה באמת הייתה קצרה.  גם היה בה כיף… לפחות בהתחלה.  התחושה הייתה שאפשר לעמוד בכל מטרה. כל יעד. כל פסגה.
אבל לחיים יש תכנית משלהם.  שיחת טלפון שקיבלתי מאמא שלי ואחי הטיסה אותי לרמב”ם, שם מצאתי את אבא שלי מורדם ומונשם בעקבות אירוע מוחי מאוד קשה.   איך ברגע אחד נשלפתי ממסלול החיים שלי והתנהלתי במסלול חיים מקביל.  מידיי פעם שלחתי ידיים לנהל את החיים הרגילים אבל ת’כלס… החיים הפכו להיות עליות וירידות, בעיקר צלילות וחששות. לא אחת תחושה של חוסר אונים, אבל התקווה והאמונה תמיד היו איתי.   איפשהו בתת מודע ידעתי שאבא שלי פייטר ולא בקלות יוותר.

לא ויתרתי על ריצה

גם בתקופה הקשה הזו, הצלחתי למצא לעצמי זמן לרוץ.  לא יודעת איך. אבל מצאתי.  כאן 4K וכאן 5K עוד 10K  נרשמתי למירוץ נשים שהתקיים באפריל  ופגשתי את החברות מהריצה.  למרות שהמסלול הפתיע אותנו בעליות, היה כיף לצאת מהשגרה של בית חולים ולחוות שוב את החוויה הזו.
נרשמתי לחצי מרתון חיפה.  היה קשה. אפילו קצת הזוי.  איך חודשיים בבית חולים הופכים את החיים וכל מה שידעתי שאני יכולה לעשות כאילו נעלם בין צפצופי המכשירים ודיווחי הרופאים.
בתקופה של חודשיים הצלחתי לגרד 100K.  שזה ממש מעט במושגים של הכנה למרתון אבל זה בהחלט הרבה במושגים של אותה תקופה.
בסופו של דבר, אבא התעורר… לקח זמן.  תהליך שיקום קצר מהצפוי וחזרה הבייתה.  לתפקוד כמעט רגיל.  פייטר. ידעתי.

12K כמעט בלי אימונים...

12K כמעט בלי אימונים…

חצי מרתון חיפה

חצי מרתון בחיפה. סגירת מעגל.

האמת לפנים!

בחודש יוני,  הכל מאחוריי.  אפשר לחזור לשגרה.  הילדים תיכף יוצאים לחופש גדול, עבודה בשיגרה וכמובן אפשר לחזור לרוץ.   בחודש יוני המדינה שלנו חוותה תקופה לא פשוטה.  חטיפת שלושת הנערים שגררה מלחמה “צוק איתן”.  המלחמה הזו שנגעה בכולנו לא אפשרה שיגרת אימונים נורמלית.
כמעט בלי אימונים, עם מעט מאד קילומטראז’ נרשמתי לחצי המרתון בפארק הירקון.  ידעתי שלא יהיה שם שיא ובטח לא יהיה לי קל… אבל למה שבאמת היה שם לא היה שום רמז.  אחרונה לא הגעתי אבל לא הייתי רחוקה משם.  הזמן שלקח לי לסיים את חצי המרתון הזה גובל בפאדיחה איומה. אבל סיימתי.  בלי תמונה של קו הסיום… אבל עם הרבה חברים עוטפים ומעודדים.

10341461_730936433630074_8951603095427301981_n

RUN 21.1

נרשמתי למרתון טבריה 2015

חצי שנה חלפה ויעד נוסף שקבעתי לי הוא לרוץ מרתון שלם.  מרחק מלא של 42.2.  מרתון טבריה הוא מושלם להיות המרתון הראשון.  מסלול יחסית שטוח וגם מוכר.  הערך המוסף הוא החברים שנרשמו גם הם למרתון.  יהיה פאן.

10628616_701704173234019_8983801252028832134_n

42.2 מרתון טבריה. המרתון הראשון.

וואו, איזו התרגשות.  חתיכת מרחק.  יעד אמיתי.   הצטרפתי לקבוצת אימון קטנה באזור והתחלתי להתאמן עם מאמן ותכנית אימונים וכן… גם שעות לא הגיוניות.   03:50 השעון המעורר מצלצל ואני קמה.  שעון, רצועת דופק, קפה… משהו קטן לאכול ולצאת לאימון.  ריצת נפח, אימון איכות, כח… לאט לאט מאימון לאימון זה משתפר.  היעד מתחיל להיראות אפשרי.  ריצות הנפח מתארכות… 18, 21, 22, 24…    שיאים אישיים נשברים בזה אחר זה.  הקילומטראז’ החודשי כבר קרוב יותר ל 300 מאשר ל 200…

Clipboard01

הנפילה

בדיוק כשהכל מתחיל להסתדר ואפילו מזג האויר מתחיל להיות בצד של הטובים, בור אחד בכביש ו… לחיים יש תכניות משלהם.  השעה 5 לפנות בוקר… חושך בחוץ.  התחלתי לרוץ את מה שהייתה אמורה להיות ריצת שיחרור קלה של 8K לפני ריצת נפח של שיא מרחק 26K.   נכנסתי בבור בכביש ועפתי קדימה.  החלטתי לא להתרסק על הפרצוף ובלמתי תוך כדי צעדים.  מעוצמת הצעדים נקרע השריר.   זהו. מקורקעת.  חודשיים בלי לרוץ אמר האורתופד.   שבועיים לא לדרוך על הרגל..   ואני, ילדה טובה.  לא דורכת על הרגל.  מאפשרת לה להחלים. להתאושש.  רוצה לחזור לרוץ אבל בלי לסחוב פציעה.  מנסה להיות אופטימית. לא לאבד את התקווה שאוליי אוליי עוד יש מצב…  אני עם גנים של פייטרים.
ניצלתי את מזג האויר שמתקרר והלכתי עם הבת שלי לים.  להתחיל טיפה לחזק את השריר הקרוע בצעידה קצרה על חול הים.   כולי.. מייחלת להחלמה מהירה.

הכל לטובה

מכאן תצאי יותר חזקה אומרים לי…. כן, בסדר הבנתי את זה כבר כמה פעמים השנה.
מנסה לחשוב חיובי, לראות את חצי הכוס המלאה.
הרי אם הייתי מתרסקת על הכביש זה יכול היה להיות נורא.  או חלילה פוצעת את הקרסול שנכנס בתוך הבור.
המסר שעובר אל הילדים!  זה הערך המוסף מכל התהליך שאני עוברת ועוד אעבור במהלך המסע לעבר ה 42.2 שלי.
אפשר להיות מתוכננים, לקחת ליווי מקצועי, לדעת מה עומד לקרות בכל רגע נתון אבל תמיד לזכור שלחיים יש לפעמים תכניות משלהם.
ועם כל הכאב, תחושת ההחמצה, האכזבה לדעת שהדרך לא הגיעה אל סופה.
לדעת לראות את חצי הכוס המלאה. להמשיך הלאה.  לדעת ללמוד מכל מכשלה.
לא לוותר בשניה.  להאמין שהטוב עוד מחכה מעבר לפינה.
אם לא יהיה המרתון בטבריה, יהיה מרתון אחר, קצת אחריו.
אם רק תאמינו וממש תרצו… השמיים הם הגבול.

יהיה מה שיהיה…
המשך יבוא…

IMG_0714

השמיים הם הגבול….

עוד מהבלוג של שרית כהן חכם

תצוגה מקדימה

רוצי, רוצי את יכולה, אמרתי לעצמי. אז עפתי על זה.

החלטתי לבדוק מה זו "ריצה".  פעם, בהיותי אתלטית צעירה, ריצה הייתה עבורי אותה פעילות שהוגדרה "חימום" לפני אימון אתלטיקה קלה.  ריצת חימום של 2-3 ק"מ.  הייתי מפורקת.  לא הבנתי למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כשבעצם כקופצת לגובה...

תצוגה מקדימה

להיות ספורטיבית ואופנתית

אופנה. אי אפשר בלעדיה.  אנחנו הנשים אוהבות אופנה. חשוב לנו להיראות טוב ואנחנו מרגישות ניפלא כשאנחנו נראות טוב.  לאט לאט תפסו האופנה והטרנדים מקום של כבוד בבגדי הספורט שאנו לובשות לריצה, רכיבה על אופניים, בסטודיו או בחדר...

תצוגה מקדימה

האתגר של אוצ'יגבה

30 ימים רצופים של פעילות גופנית יכולים להישמע כסיוט או כאתגר מרתק.  תלוי איפה בדיוק ממוקמים על סולם מחפשי הריגושים. אחרי שנה ארוכה ועמוסה במירוצים בניהם ...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה