הבלוג של שרית כהן חכם

לאן את רצה

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר... +עוד

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר עם חברה ומאז זה נשאר. הפך לתחביב, הפך לדרך חיים. הריצה מתנהלת במקביל לחיים. היא חלק מהחיים. מלמדת ומשקפת את החיים עצמם. את הרגעים הקשים, את ההצלחות, המלחמות, וויתורים, פציעות, יעדים, מטרות, חברים, ויותר מכל את המשפחה. בלוג שנכתב בזיעה עם שתי רגליים על הקרקע. תפעילו שעון... מתחילים.

עדכונים:

פוסטים: 31

עוקבים: 18

החל מיוני 2011

בהתחלה המטרה הייתה לרוץ יחד בפעם הראשונה את נייקי ולא חשוב מה תהיה התוצאה העיקר שזה יחד. לאט לאט המטרה התעצבה והוגדרו לה יעדים נוספים כמו זמן הריצה שאנחנו רוצות לעמוד בו, הממוצע לקילומטר ואיך אנחנו חוצות יד ביד את קו הגמר.

01/11/2012

היום שלפני המירוץ

nikerun
מחר זה היום הגדול.  לפחות בשביל מיכל ובשבילי.  מחר שתינו נראה אם המאמצים שלנו לקראת מירוץ הלילה של נייקי עשו את שלהם.  כלומר, ברור שהם עשו את שלהם, כבר יש לנו מספר וחולצה וחלוקה ברורה של הכתבת הקצב בכל אחד מהקילומטרים.  אנחנו יודעות איפה כל נקודה של כל קילומטר ומאוד, אבל מאוד מתרגשות.
מיכל ואני חברות טובות מאוד.  נשות סוד.  מבט אחד בעיניים ואנחנו יודעות מה השנייה מרגישה.  רגע שניה, זו לא קלישאה.  אנחנו לא חברות ילדות וזו לא אהבה ממבט ראשון.   אנחנו מכירות בשמונה שנים האחרונות כשמיכל הגיעה לאותו מקום עבודה בו אני עובדת, אז הייתי בחופשת לידה.   מיכל ואני מאוד דומות במובנים מסויימים ומאוד שונות זו מזו.  כנראה שזו הסיבה שאנחנו מתחברות כל כך טוב.  מעין חיבור כזה כמו שני חלקים של פאזל וזה מספיק בשביל התמונה כולה.
מירוץ נייקי, יתקיים השנה בפעם ה 6 וישתתפו בו לא פחות מ 20,000 רצים ונפל הכבוד בחלקנו להיות בין שליש הרצים שירצו בפעם הראשונה את נייקי.  מה פעם ראשונה את נייקי?  פעם ראשונה ever.   מתוך רצון. במודעות. בהכרה ברורה שאחנו הולכות לרוץ 10 קילומטרים שלמים. בלי לעצור באמצע, בלי הליכה.   לרוץ ועוד ליהנות מזה.
שלא תתבלבלו, מיכל ואני,  שתינו ספורטאיות.  מיכל שחיינית בעברה (אלופת ישראל בגב לנערות, ממש מזמן) אני קופצת לגובה ושחקנית כדורסל בגליל עליון גם אי שם בעבר לפני יותר משלושה עשורים.  התחרות זורמת לנו בדם, זה יתרון אבל גם חיסרון.  הפחד מהפסד לא תמיד עומד לטובתינו.
אז מה הביא אותנו למירוץ המשוגע הזה שאומרים שהוא קרנבל אחד גדול?  אין תשובה אחת.   מיכל  אומרת שזה עאלק הקטע שהגעתי לגיל 40….  אוליי סתם כי הגיע הזמן להתרגש שוב מהאימונים שלפני, מהיום של התחרות והאדרנלין שאחרי….  אוליי כי הגיע הזמן לרוץ גם את זה.  להוכיח לעצמינו, שאם אנחנו רק רוצות, אנחנו יכולות.  שאם אנחנו יחד אז הכל אפשרי.  שמיכל ואני זה השלם שעולה על ס”כ חלקיו (ואל תתפסו אותי במילה, יש מצב שהשתמשתי לא נכון במשפט).  איפה שהוא, עמוק בפנים אני בטוחה שאנחנו מעבירות כאן מסר, לסביבה שלנו, לילדים שלנו.  העיסוק בספורט, ההתמדה באימונים, ההתמודדות עם הקשיים (והיו כמה בדרך) , ההתרגשות שלפני.  הצורך שלנו שהילדים שלנו יהיו גאים בנו.  כל כך הייתי רוצה שהם יהיו שם על קו הסיום ויראו אותי חוצה את קו הגמר….

בבוקר של המירוץ

בבוקר של המירוץ ההתרגשות הייתה בשיאה.  זה ת’כלס הולך לקרות.  יום שהתחיל מוקדם בבוקר מלא ציפייה והתרגשות.   כן, נכון יהיו כאלו שישאלו על מה המהומה, הרי כל כך הרבה אנשים רצים את נייקי… אבל אנחנו מתרגשות. זה מחזיר אותנו לאותה תקופה של נערות כשהתרגשנו מאוד בבוקר של תחרות חשובה.  אז לא ידענו זו על קיומה של האחרת וגם מפרידות בנינו 4 שנים, אבל בדיוק כמו שמרגישים בפגישת מחזור אחרי 20 או 30 שנים, כאילו חוזרים בזמן כמה עשרות שנים חזרנו להיות אותן ספורטאיות צעירות.  ככה חזרתי אני להיות האתלטית בהפועל גליל עליון שמתרגשת לפני תחרות ואיפה מיכאל? (המאמן).  בצ’ט קטן עם עדנה לנקרי (בעבר הפועל גליל עליון מחזיקה בשיאי ישראל ל 400 מ’ ו 800 מ’) גיליתי לה שאחד הדברים שאני הכי רוצה זה שמיכאל יהיה גאה בי.  הנה אני, כמה שלא אהבתי לרוץ אז לפני שנים והסתפקתי בריצת חימום קצרה לפני אימון, מי היה מאמין שיום יבוא ואשתתף במירוץ תחרותי… והוא גאה מיכאל. אני יודעת.

הכל תוכנן, מה נאכל, מתי נאכל, איפה נאכל, איך נגיע לכיכר, מתי נתלבש, מתי נפגוש את רמי, איפה הוא יחכה לנו בקילומטר השני ואיפה נפגוש אותו לקראת הקילומטר התשיעי.  צחקנו המון, השתחררנו, השתעשנו, התרגשנו ובעיקר שמחנו שאנחנו הולכות לרוץ את זה יחד ‘כתף לכתף’ ואפילו היינו גאות בעצמנו.

המירוץ

כשמגיעים לכיכר ההתרגשות בעיצומה.  אנשים לבושים בחולצת המירוץ הרשמית של נייקי, מספרי חזה תלויים בצבעים שונים לפי זמני הזינוק וככל שמתקרבים לכיכר ההתרגשות גוברת, המוסיקה בעוצמה וההרגשה היא של מסיבת ריקודים ענקית.  פגשנו את רמי (של מיכל) וירון ואלון (שרצו גם הם) ועוד מעט קוראים לרצים הראשונים לקו הזינוק.

(התמונה מתוך אלבום התמונות של NIKE NIGHTRUN TEL AVIV 2012‎‏.)

הזינוק של המקצה הראשון (מתוך ה 4) היה ב 20:00 בדיוק והתחיל בקצב מטורף.  היה ברור שהראשון יסיים את כל ה 10,000 עוד לפני שהזינוק האחרון יצא לדרך.  עוד מעט התור שלנו להיכנס לאזור הזינוק. ההתרגשות בשיאה.  מה יהיה? נצליח לסיים את זה?  ברור! ויהי מה.

יצאנו לדרך בריצה קלה, מתואמות בצעדים, מתכננות את קצב הריצה בכל קילומטר, ברחוב מלא אנשים מעודדים את הרצים, פלאשים של מצלמות אבל ניכר היה שכל אחד מהרצים מתכנס לתוך עצמו להרגיש את הדופק ולהקשיב לנשימות.  בצומת הרחובות אבן גבירול ורוקח פגשנו את רמי שעודד אותנו ואמר שאנחנו ממש חמודות איך שאנחנו רצות.   את רמי פגשנו שוב לקראת הקילומטר ה 9 והוא ליווה ועודד אותנו עד לקו הסיום.

הריצה עברה חלק, קצת צפוף והרבה פעמים לא התאפשר לעקוף בגלל כמות הרצים.  בקילומטר ה 6 כבר ראיתי כאלו שעברו להליכה.  הרגשנו טוב.  ידענו שאנחנו בקצב טוב לקילומטר ושנעמוד ביעד שהצבנו לנו בהתחלה: שעה ו 10 דקות. כל דקה פחות מבורכת.  זמן מעולה בהתחשב שהערכנו את עצמנו בזמן של שעה ו 20 דק’ בהרשמה.

את קו הסיום חצינו יחד, רגל ימין דורכת, אוחזות יד ביד. עשינו את זה.  אדומות, מתנשפות, רגליים שורפות מכאב, אבל ככה בדיוק אנחנו אוהבות.

זהו, נגמר. אנחנו אחרי… מרוצות.  ומה עכשיו?

מיכל לא מוכנה לדבר על ריצה לפחות עד שבוע הבא (אבל כבר היום בעודי כותבת את מילים אלו היא אמרה שתצא לרוץ בשבת ‘נראה איך יהיה’.) אני כבר מדברת איתה על הריצה הבאה.  יש עוד קצת זמן להתאושש.  העיקר שאנחנו נהנות.

יום אחרי נחנו, הרגשנו את הגוף כואב אבל בטוב.  ורק מי שאוהב את זה יבין את זה.

נכון, שאני לא מומחית לריצות ורצה בעיקר בשביל הכייף אבל בכל זאת תרשו לי, אם אתם רצים או אם אתם מעודדים קבלו כמה טיפים בחיוך…

טיפים

1. מירוץ נייקי הוא אחלה מירוץ לרץ המתחיל.  אם חשבת להתחיל לרוץ ולהשתתף בפעם הראשונה במירוץ, האוירה של נייקי היא בדיוק האווירה המתאימה לריצה והמסלול מאוד נח לריצה. צריך להתאמן לקראתו ואפשר גם 3 חודשים קודם.

2. בנות – גומיה לשיער?  כדאי עוד אחת ספייר על היד למקרה שהמקורית נופלת.

3. אם יש מי שמעודד ומחכה בסיום, כדאי שיהיה לו בגד חם עבור מי שסיים את הריצה.  כמה דקות אחרי הריצה מתחילים להרגיש את הקור וזה לא נעים.

4. משהו קטן לאכול.  גם אם לא ממש מתחשק לאכול אחרי הריצה, בשעה שאחרי מתחילים להרגיש את הרעב, אז כדאי שיהיה משהו לאכול בדרך הבייתה.

5. אל תגידו “קטן עלייך” או “זה כלום מאמץ בשבילך”  מי שרץ בפעם הראשונה או שלא, מתאמץ.  10 קילומטרים של ריצה הם מאמץ גופני  גם עבור מי שסיים ראשון בחצי שעה.     מי שמתאמן לריצה, בייחוד עם זו הפעם הראשונה, מתאמץ מאוד וההרגשה (לפחות בשביל מיכל ובשבילי) היא שאנחנו הולכות לעשות את זה אבל זה בהחלט כרוך במאמץ, התמדה והשקעה.

6. החלטתם לרוץ את זה, אז תעופו על זה.  תיהנו מזה ותקבעו לעצמכם את המטרה.

נתראה בנייקי הבא (???)

לקרא עוד?

אי של שפיות

כמו נוצה ברוח

לרוץ בחוץ או על מסילה? מה עדיף?? התשובה האמהית

הצטרפות לדיוור

הרשמה לנייקי 2013

עוד מהבלוג של שרית כהן חכם

תצוגה מקדימה

רוצי, רוצי את יכולה, אמרתי לעצמי. אז עפתי על זה.

החלטתי לבדוק מה זו "ריצה".  פעם, בהיותי אתלטית צעירה, ריצה הייתה עבורי אותה פעילות שהוגדרה "חימום" לפני אימון אתלטיקה קלה.  ריצת חימום של 2-3 ק"מ.  הייתי מפורקת.  לא הבנתי למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כשבעצם כקופצת לגובה...

תצוגה מקדימה

להיות ספורטיבית ואופנתית

אופנה. אי אפשר בלעדיה.  אנחנו הנשים אוהבות אופנה. חשוב לנו להיראות טוב ואנחנו מרגישות ניפלא כשאנחנו נראות טוב.  לאט לאט תפסו האופנה והטרנדים מקום של כבוד בבגדי הספורט שאנו לובשות לריצה, רכיבה על אופניים, בסטודיו או בחדר...

תצוגה מקדימה

האתגר של אוצ'יגבה

30 ימים רצופים של פעילות גופנית יכולים להישמע כסיוט או כאתגר מרתק.  תלוי איפה בדיוק ממוקמים על סולם מחפשי הריגושים. אחרי שנה ארוכה ועמוסה במירוצים בניהם ...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה