הבלוג של שרית כהן חכם

לאן את רצה

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר... +עוד

לאן את רצה אני שואלת את עצמי בכל פעם מחדש. לאן יש לך לרוץ?שואלים אותי. לא עדיף לך ללכת? זה גם יותר בריא, מצקצקים. אוליי תוותרי (המהדרין). מה יש לך עם השיגעון הזה של הריצה? איך יש לך כח לרוץ? הריצה... ב 2012 התחלתי בתור אתגר עם חברה ומאז זה נשאר. הפך לתחביב, הפך לדרך חיים. הריצה מתנהלת במקביל לחיים. היא חלק מהחיים. מלמדת ומשקפת את החיים עצמם. את הרגעים הקשים, את ההצלחות, המלחמות, וויתורים, פציעות, יעדים, מטרות, חברים, ויותר מכל את המשפחה. בלוג שנכתב בזיעה עם שתי רגליים על הקרקע. תפעילו שעון... מתחילים.

עדכונים:

פוסטים: 37

עוקבים: 19

החל מיוני 2011

את בחרת במקצוע ואם לא טוב לך אז אל תהיי מורה. ותפסיקי לקטר כי יש לך מלא חופשים ואת חוזרת הבייתה עם הילדים. אף אחד לא סופר לי את הלילות השלמים בהם ישבתי לבדוק עבודות ומבחנים. הארכת זמן בפעם השלישית ואפשרות לקחת את המבחן הביתה ולתקן אותו עם ספר פתוח בכדי שתהיה לי הסיבה להעלות ציון כי אין לי לב לרשום ציון נכשל.

08/06/2018

בשנה האחרונה התעוררתי מידיי בוקר מוקדם, מיהרתי להתארגן, לארגן את הילדים שלי, שגם הם הולכים לאותה מערכת שהשנה אני חלק ממנה.  אצה לי הדרך.  מיהרתי לצאת מהבית לא לפני שבדקתי שהתיק שלי איתי וגם התיק עם עבודות התלמידים, הדפים המצולמים, ספרי הלימוד קלמר עם טושים מחיקים וכל מה שנחוץ לי בכדי להעביר יום למידה שהוא חווית למידה חיובית עבור התלמידים שלי וגם עבורי.processed_5862426ca17f0

 

התלמידה שהייתי

גם אני ישבתי על ספספל הלימודים. זכורים לי מורים רבים. חלקם לטובה, חלקם קצת פחות. אך בבגרותי, מכל אחד אני משכילה לקחת משהו.  שמונה שנים ביסודי ועוד ארבע שנים בתיכון, הגעתי מידיי בוקר, תלמידה טובה. משתדלת מאוד. בחלק מהמקצועות הולך לי בקלות בחלק אני נלחמת בשיניים עד שבשלב מסויים בתיכון, באדיבות המורה למתמטיקה שאמר לי “עופי מהכיתה ואל תחזרי”, לקחתי את ההמלצה שלו באקסטרים.  אז עפתי על עצמי ולא חזרתי ולא עזרו שיחות עם ההורים ולא כלום.  עפתי.  בכללי הציונים שלי היו טובים, טובים יותר וטובים פחות.   ”אהבתי לארגן בלאגן”, כך כתוב עליי בספר המחזור של סיום כיתה יב’.  לא משנה מה, תמיד לפני ימי הורים התהפכה לי הבטן והלב שלי סבל מפרפור חדרים עודף, לפני מבחנים חטפתי בלאק אאוט טוטאלי.  הייתי תלמידה שאהבה את המקצועות ההומאניים ספרות, היסטוריה ותנך וסבלתי קשות במקצועות האנגלית והמתמטיקה…

כל חיי חלמתי להיות מורה.  על הזכות לחנך, ללמד, להגיע לתלמיד, להיות אחת ממורי הדרך, להטביע חותם בדרך שהם סוללים לעצמם בחייהם.  למדתי הוראה ולמעלה מעשרים שנים עבדתי עם אנשים עם צרכים מיוחדים במסגרות חינוך לא פורמאליות.  החלטתי לקחת מנוחה קצת, לשנות כיוון ומצאתי את עצמי מורה.  הכוונה הייתה להיות ממלאת מקום, מחליפה.  אבל המציאות הייתה אחרת ומהר מאוד השתלבתי כחלק מצוות החינוך בבית ספר שמונה שנתי כמורה לתלמידי כיתות ה’ ו’.

מותק החיים התכווצו

שלושה חודשים!!! שלושה חודשים לקח לי להבין מה קרה לחיים שלי ואיך קרה שהם התכווצו לשני פרקי זמן בני 20 דקות ברוטו שנקראים “ההפסקה”.  עשרים דקות שלמות, שמרגע הישמע הגונג אני יוצאת מהכיתה בדרך כלל מלווה בתלמידים לכיוון חדר המורים, מגיעה אל חדר המורים, מכינה לעצמי מהר מהר קפה – במידה ומצאתי כפית כי יש קטע כזה שלא בא לך להרטיב ידיים בשביל כפית כי את צריכה תיכף ללכת לצלם דפים, ויש תור ליד המחשב שמחובר למדפסת ותור למכונת הצילום.   כן רגע, חייבת שנייה להיכנס לתא הלחץ… כי בניגוד לתלמידים שמרימים שתי אצבעות המסמנות את הצורך לצאת מהכיתה אני יכולה להרים שתי ידיים עם עשר אצבעות לעבר השמיים אבל אסור לי לצאת מהכיתה.  מובן. ברור.  טוב, בשלב זה אני מוותרת על תא הלחץ.  אוכלת לרגע חטיף אנרגיה או בננה שזרקתי בבוקר לתיק עם הקפה שהכנתי לי כי בסוף שטפתי כפית. יופי יש לי שמונה דקות מלאות!! לשבת, בדרך כלל בשקט באיזו פינה בחדר המורים.  לתרגל נשימות לפני ההמשך שיבוא.  אז הוא נשמע שוב, הצלצול.  כן, אכן כך, הצלצול הוא בשבילי.  עוד לפני שהסתיים הצלצול שובל של מורים ומורות מתחיל לצאת מחדר המורים שמתרוקן לו, למעט המורים בשעת השהייה, לעבר הכיתות, אולם הספורט, מגרש הספורט, הספרייה, חצר מדעים וכו…

את בחרת. בעיה שלך.

כך אומרים לי.  את בחרת להיות מורה, תתמודדי. לא טוב לך, תלכי.  אה, זה במקרה הטוב.   התגובות בצד השני של המתרס הן ארסיות, ציניות ומרושעות.  מה את מתבכיינת?  יש לך מלא חופשים… את מגיעה הבייתה מוקדם.  אפשר לחשוב מה כבר אתן עושות? פותחות מחשב ונותנות לילדים עבודה.  מי שישמע נותנים לילדים כדור ושולחים אותם לשחק במגרש.  ברמה האישית, אני כל כך נעלבת.  אני משקיעה שעות רבות, את נפשי שמתי לטובת התלמידים שאני מלמדת כשיכולתי בכל שלב לפנות לאחור.  אבל היי…. בואו נודה, זו לא הבעיה שלי.  תתעוררו על החיים שלכם ויפה שעה אחת קודם! זו גם הבעיה שלכם. של כולנו!!! כולנו. תלמידים, הורים ומורים.

אל תהיו בינוניים

גם אם זה לא הכי טוב שיש, גם אם יש טובים מכם, תהיו הכי טובים שאתם יכולים, אל תהיו בינוניים.  אמרתי ודרשתי קודם כל מעצמי וככה מיד הפלגתי לדוגמאות שלי מהתחביב הריצה שלי.  אני רצה בעיקר בשביל הגוף והנשמה.  לא קל לי לרוץ 42 קילומטרים, מרתון שלם, אבל עשיתי את זה! שלוש פעמים!!! ועשיתי את זה הכי טוב שאני יכולה.  לא ויתרתי לעצמי כשהיו לי 42.2 סיבות לפחות למה אני יכולה לוותר לעצמי ולעגל פינות.  איך לאורך הדרך נתקלתי בקשיים, פציעה, שעות ארוכות בלילות של ריצה, פציעה, עייפות וכאב.  כל זה לצד הצלחה, ניצחונות קטנים, התקדמות ושיפור כשתמיד לנגד עיניי עומדת המטרה: לחצות בכבוד את קו הסיום.  וזה המסר שלי לתלמידיי היקרים.  תהיו הכי טובים שאתם יכולים.  עם אלה הכלים ובאלה הידיים. הכי טוב שאתם יכולים.  אל תהיו בינוניים.

עולם אוטופי

כתבה חברה שלי פוסט בפייסבוק בו היא מתארת את מערכת החינוך באופן אוטופי עבור מי שנמצא בה.  מורן ואני חברות בעולם האמיתי כשהמכנה המשותף שמחבר את החברות היא הריצה.  קראתי את הפוסט ליבי נחמץ על אותם המורים שמשקיעים את נשמתם בעבודה מול הילדים והנערים בלימוד, חינוך, חברה.   ליבי נחמץ עליי שהפכתי להיות חלק מתוך אוכלוסייה שנחשבת רדודה, מאוסה, רעה וחסרת התחשבות ברצון התלמידים.  ליבי נחמץ.  המערכת כמערכת ארכאית ומיושנת ודרוש בה שינויי מיידי מקצה לקצה.  השיטה לא יעילה ובחלק מהמקרים רומסת.

הפוסט של מורן:
 
- מורן מישל עולם אוטופי
 
התגובה שלי:

עכשיו, דמיינו עולם אוטופי שבו אין תעודות והמורים מלמדים כי הילדים רוצים ללמוד ולדעת עוד ועוד, כמו שילדים אכן רוצים.  איך היה נראה חודש יוני?חודש יוני היה עמוס בפעילויות של הכנה לקראת החופש הגדול, איך לארגן נכון את הזמן, איך להתנהג בכביש ובדרכים, אילו סרטים כדאי לנו ללכת לראות, איך נתכנן לפגוש את החברים,  מה אני לוקח איתי מהשנה החולפת אל השנה הבאה ומה אני רוצה להשאיר מאחור.  המורות לא היו מגיעות עם עיניים אדומות מלילות ארוכים של בדיקת מבחנים, כתיבת הערכות וציונים.   דמיינו לכם את העולם בחודש יוני בו המורות מלאות אנרגיה לפחות כמו בספטמבר ולא מאמינות שהשנה חלפה כל כך מהר ויש עוד כל כך הרבה לחוות יחד.  שנשמח על החופשה שיש וכבר ביום האחרון נצפה ליום הלימודים הראשון.  דמיינו לכם עולם שבו המורים והתלמידים מגיעים בכל בוקר ואוהבים להעניק ולקבל וזה מפרה והדדי ומאפשר ומכיל מהיום הראשון ועד היום האחרון של שנת הלימודים. 

למען הסר ספק: מורן ואני מסכימות אומרות את אותו דבר. המערכת דפוקה. שינוי קיצוני חייב לקרות.  והכותרת של הפוסט, היא הכותרת שלי ושחלילה לא יובן שזה מה שרומזת מורן

דרוש שינוי בנקודות הקצה

בסופו של דבר במערכת החינוך המורכבת הזו נפגשים מידיי היום המורים והצוות החינוכי בבית הספר והתלמידים.  עליהם מוטלת האחריות להוכיח את יעילותה של השיטה ושל המערכת. מה שהיה נכון פעם, כשאני ישבתי על ספסל הלימודים, לא בהכרח נכון להיום למורים ולתלמידים ששוחים בתוך עולם טכנולוגי.  מורים עובדים שעות על גבי שעות בבית הספר ובבית בשעות לא שעות, התלמידים רוויי הגירויים ועם יכולת ישיבה מרוכזת מוגבלת.  השכר מעליב, עגום ומשפיל.  הדרישות של המערכת עצמה ממי שנמצא ביום יום בשטח לרוב לא הולמות את המציאות.  ככה זה במשרד החינוך אומרות לי המורות בחדר המורים. תתרגלי.

ועד שיקרה השינוי המיוחל, האחריות היא גם על ההורים וחינוך מתחיל מהבית.  שיתוף פעולה בין ההורים והצוות החינוכי הוא הכרחי על מנת שאפשר יהיה להסתדר בצורה מיטבית, בינתיים, עם מה שיש.

האשטאג #להיות מורה

יש נקודות אור רבות במהלך השנה.  נקודות של הצלחה אישית כמורה והצלחה אישית של תלמיד או כיתה.  נקודות שבהן מרגישים שנדלק האור, שהזרועות פרושות לצדדים ומוכנות לקבל להכיל ללמוד להעניק בחזרה.  אלה הנקודות שבזכותן, למרות הכל, נשארתי.  המורים שחייכו בבוקר, עודדו, סייעו, עזרו והיו אוזן קשבת.  הציעו איך לפעול ומה נהוג. בזכותם, למרות הכל, נשארתי.

רגעים קטנים של אושר

 

למידה מחוץ לכיתה

המהפכה צריכה להתחיל מהשטח.  כשמורים יהיו מוערכים ותיפסק התחושה שצריך לרצות את ההורים, התלמידים את הפיקוח וכל מי שמסביב, כשעבודת החינוך וההוראה תיחשב לפחות כמו הביטחון והכלכלה דברים יראו אחרת.

חלמתי חלום על גיר ועל לוח. על תלמידים מחייכים, לומדים וסקרנים. על מערכת מכבדת מכילה ותומכת, מפרגנת, מתגמלת.

ותודה לצוות המורים בבית הספר בו לימדתי השנה, על התמיכה והעידוד, הפירגון והעזרה. לא מובן מאליו!!!

ועד שיקרה השינוי המיוחל… נצטרך כולנו להיות הכי טובים שיש. #להיותמורה

 

עוד מהבלוג של שרית כהן חכם

תצוגה מקדימה

רוצי, רוצי את יכולה, אמרתי לעצמי. אז עפתי על זה.

החלטתי לבדוק מה זו "ריצה".  פעם, בהיותי אתלטית צעירה, ריצה הייתה עבורי אותה פעילות שהוגדרה "חימום" לפני אימון אתלטיקה קלה.  ריצת חימום של 2-3 ק"מ.  הייתי מפורקת.  לא הבנתי למה אני צריכה לרוץ כל כך הרבה כשבעצם כקופצת לגובה...

תצוגה מקדימה

להיות ספורטיבית ואופנתית

אופנה. אי אפשר בלעדיה.  אנחנו הנשים אוהבות אופנה. חשוב לנו להיראות טוב ואנחנו מרגישות ניפלא כשאנחנו נראות טוב.  לאט לאט תפסו האופנה והטרנדים מקום של כבוד בבגדי הספורט שאנו לובשות לריצה, רכיבה על אופניים, בסטודיו או בחדר...

תצוגה מקדימה

האתגר של אוצ'יגבה

30 ימים רצופים של פעילות גופנית יכולים להישמע כסיוט או כאתגר מרתק.  תלוי איפה בדיוק ממוקמים על סולם מחפשי הריגושים. אחרי שנה ארוכה ועמוסה במירוצים בניהם ...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה