Saloona

את לא צריכה לדעת לתקן פנצ’ר וגם לא לדעת לנפח אויר בגלגלים. כושר גופני בסיסי ורצון להפסקה מהמירוץ המטורף של היום יום הם תנאים ראשונים להצטרפות לקבוצת רכיבה לנשים. ארז, מדריך הרכיבה, מזהיר מהתמכרות דו גלגלית.

האם כללי האופנה המהווים תכתיב חברתי וחוקי האקססוריז הנחשבים "נכונים" , "טראנדיים" ו"שיקיים" חלים גם על בגדי הספורט או שאיכות הבד, הגזרה המתאימה וטכנולוגית נידוף הזיעה יגברו בקלות על הצורך להיראות מליון דולר על קו הזינוק??
הלכתי לבדוק אם נשים עדיין חושבות ששחור זה מרזה ועד כמה אנחנו אמיצות לבלוט בוורוד פוקסיה.

החזרה לספסל הלימודים והחורף שכבר בפתח אורבים לעשרות אלפי סטודנטים כמלכודת קלוריות סמויה שמתגלה במלא כיעורה עם בוא האביב.

חג הסוכות מזמן לנו חופשה ארוכה והמון זמן פנוי. החג מתאפיין בפסטיבלים רבים, אטרקציות, מוזיאונים ושפע של אתרים לבילוי. קבלו מקבץ הצעות לבילוי ספורטיבי. בסוכה תשבו שבעה ימים? הגיע הזמן לצאת מהסוכה.

מילות השיר "הילדים קופצים" של שוטי הנבואה כאילו נלקחו ממערך שיעור של חינוך גופני. כל כך פשוט. כל כך כייף.
"לשים את הידיים
על המותניים
לשים את הידיים
על הכתפיים
לשים את הידיים
על הראש
ולספור אחת שתיים שלוש! "

חצי שעה להיות תלויה בין שמים וארץ. מלמעלה כחול שמיים מלמטה כחול ים. בדממה מדהימה כשרק הרוח הנושבת נשמעת , אפשר להתמכר למראה של רצועת החוף שלכל אורכה צוק.

קצת יותר משבועיים מאז שהתחיל החופש הגדול ועדיין הכל נראה בצד השפוי של החיים. החודשיים האלו שכל כך חיכיתי להם כילדה, יכולים להפוך למלכודת קלוריות מטורפת לאמהות שמלהטטות בין העבודה לקייטנות ולשלל הפעילויות. איך לצאת מהבית מהבית ולשמור על שפיות בכל מה שקשור למזון. רמז: להתארגן מראש ונכון.

רגע לפני שמתחילה אליפות ישראל ה 75 באתלטיקה קלה, אני נזכרת בספורטאית שהייתי, במיכאל המאמן ובאין ספור שעות המתנה להסעה שתיקח אותי למסלול האתלטיקה הקלה בכפר בלום. רגע של נוסטלגיה. תעשו כבוד למלכה.

אני על הגלשן. המשוט ביד, האין סוף לפניי, השמים והמים מתחברים ואני כבר בשלב

שני של העמידה, החוף נראה רחוק והאנשים נראים כמו נקודות. גל אחד מגיע מעיף אותי מהגלשן וכמות המים שבלעתי הזכירה לי כמה הים מלוח.

כולנו רוצים שהילדים יקומו קצת מהמסכים. איך גורמים להם לעשות את זה? תתחילו לשחק איתם ולעסוק בפעילות גופנית באופן קבוע, לא רק איתם. גם לידם.

אחרי חודשיים של חופש גדול, הבכור מגיע ליום הראשון של כיתה ה’ ו….. כלום. אויר.
לא שלום. לא חיוך. לא מבט. כל כך בודד ולבד שהלב שלי נצרב.

כאילו נשלחת אלינו ע"י איזו יד נעלמה.

את הספר שהחלטתי לתת לך "מכתבים אל המלאך שלי" (טליה בירקאן) קראתי והרגשתי כאילו מראש ידעתי כל מילה כתובה.

די נמאס לי. התעייפתי. זה נהיה מגעיל. אחרי המייל הנוסף של היום, שבו אגב התברר לי שאני חלק מההורים האחראיים על מסיבת הסיום, שמתוכננת לשישי אחה"צ בים, החלטתי לענות. התאפקתי. אבל מישהו לעזאזל צריך לצעוק כבר ש"המלך הוא קצת עירום" (ואין לו קוביות בבטן).