גיבורי על

בחורה עם מחשב נייד

זה הערב הראשון שלי מחוץ למיטה מזה שבוע, מתרועעת עם יושבי הבית, מזכירה לסובבי איך אני נראית במאונך.

אפילו שמדובר במאונך יושב, כי למאונך עומד יש עדיין סחרחורות, זהו מימד חדש ומרגש עבורי בכל פעם מחדש, הישג.

לקראת חצות, סער יצא מהחדר וביקש לשתות.

אני בדיוק הייתי בדרך לחדר השינה שלי, כשנעצרתי להביט בלחמניה החמה והסמוקה הזו, לבוש בפיג'מת הספיידרמן שלו, מוכן לנצח את כל הרוע שבעולם.

בזמן שאסף הלך להביא לו מים, אני ניסיתי להיות גיבורת על בעצמי והחלטתי להרים אותו אלי בחיבוק עד למיטתו חזרה.
כשהתכופפתי להרים אותו, חרף היותו ישנוני מאד, הוא חייך באושר כמבין מה עומד לקרות וחיבק אותי בחזרה את כל ארבעת הצעדים עד למיטה שלו.

בעודי שוכבת במיטה שלי ומנסה להירדם, חשבתי על איך אולי נראה הדבר מנקודת ראותו.

אולי בכלל זה יראה לו כמו חלום שבו אמא החלימה וכבר לא חולה,

אמא שמרימה אותו אליה באהבה ולא רק שולחת יד חלושה ומלטפת מתוך מיטת חוליה,

אמא שיכולה לקחת ולאסוף מהגן ויכולה לקלח אותו ולהרים אותו כל אימת שירצה

ולהצטרף למדורת לג בעומר בערב ולחגיגת שבועות בגן.

אולי הוא כבר רואה, ברגעים אלו בחלומו, את החיים שלנו במסלול החדש בו אני בריאה וחזרה שלהם.

האם מחר בבוקר הוא יזכור מזה דבר? האם ישמח או יעצב?

אני רוצה שהספיידרמן הקטן שלי יוכל לחיות עוד שנים של תמימות בלחשוב שהוא יכול להציל את הטובים ולנצח את הרוע.

לכן גם אני צריכה להיות גיבורת על.

גיבורה על הכימו שעוד נשאר ועל הקשיים הרבים שהוא מערים עלי

גיבורה על הניתוח המתקרב, על הפחדים והכאבים ואי הודאויות

גיבורה על הקרינה שתבוא אחרי

גיבורה על הסרטן שהיה וגיבורה על החיים שאחרי בצילו.

אחרי הכל, הייתי גיבורת על של ילד קט עם פיג'מת ספיידרמן שקיבל הרמה חיבוק ונשיקה בחצות הליל, מכוחות שלא היו שם קודם, אפילו לא כדי לשאת את עצמה.