תנו לגדול בשקט

על בית הספר הדמוקרטי האמריקאי סאדברי ואלי ועל האתגר שהוא מציב בפני מחנכים והורים: עד כמה אתם מוכנים לתת לילדים להיות חופשיים באמת?

דניאל גרינברג הקים את ביה"ס סאדברי ואלי ב- 1968 במסצ'וסטס, ארה"ב. ההיכרות איתו והמפגש עם ביה"ס שלו היו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על יעקב הכט, כאשר בשנת 1987 ייסד בחדרה את ביה"ס הדמוקרטי הראשון בישראל. העיקרון המשותף לכל הזרם הדמוקרטי בעולם הוא שיתוף מלא של הילדים בניהול חיי היומיום בביה"ס, באמצעות ועדות שנבחרות בהליך דמוקרטי (ועדת תקציב, טיולים, קבלת מורים וכדומה), פרלמנט שדן בנושאים שעל סדר היום, ואסיפה כללית שקובעת חוקים ודנה בסוגיות עקרוניות.

עם זאת, בנוגע להיבט אחר של חיי ביה"ס – הלמידה ומערכת השיעורים – יש הבדל גדול מאוד בין מודלים דמוקרטיים שונים.

רוב הדמוקרטיים בארץ פועלים פחות או יותר לפי המודל של חדרה, שבו ביה"ס מציע מערכת שיעורים שבועית קבועה ומסודרת. ההבדל המהותי בהשוואה למערכת החינוך השמרנית, הוא שכאן התלמיד חופשי לבחור בעצמו באיזה שיעורים הוא רוצה להשתתף. לאחר שבחר לעצמו מערכת שעות אישית, הוא מתחייב לעמוד בה. השיעורים אמנם ניתנים בדרך כלל בקבוצות קטנות יחסית, והקשרים בין התלמידים למורים קרובים יותר מהמקובל במקומותינו, אבל בסופו של דבר השיעור הוא שיעור ויש בו תלמידים ומורה, וגם אם אין צלצולים, הרי שיש לוח זמנים קבוע, וכולם יודעים מתי מתחילה "שעה שלישית" ומתי יש "הפסקה גדולה".

בסאדברי ואלי, לעומת זאת, אין בכלל שיעורים. סדר היום נתון באופן מלא לשליטתם של הילדים עצמם. הם מחליטים מה לעשות בכל רגע. המבוגרים חיים ופעילים בתוך ביה"ס, אבל הם לא משמשים כמורים במובן המסורתי של המילה, אלא כמעין שילוב של חונך, אח גדול, קואוצ'ר, מדריך בוגר בתנועה, מגשר, יועץ ועוד ועוד. בישראל יש למיטב ידיעתי שני בתי"ס שפועלים על פי הדגם הזה – סאדברי ירושלים ו- כנף ברמת הגולן. לפני כמה שנים ביקרתי עם ילדיי בכנף, ובאותו יום היינו גם בבי"ס ממלכתי בעמק יזרעאל. ההתרשמות שלהם בסוף היום הייתה שביה"ס שלנו (הדמוקרטי במודיעין) דומה יותר לשמרני מיזרעאל מאשר לדמוקרטי בכנף…

החופש המלא שניתן לילדים הוא אתגר גדול מאוד בשביל המבוגרים המלווים אותם – הורים ואנשי צוות כאחד. האמת שכל הורה מכיר את זה מהבית: עד כמה להתערב כשרואים שהילד עסוק בפרויקט לימודי כלשהו? האם לתת לו לעשות הכול לבד? האם להציע עזרה? האם להסביר לו את מה שאני כבר יודע? או אולי לתת לו להתנסות בעצמו, גם אם זה כרוך בתסכולים ובאכזבות? ומזווית אחרת: מה לעשות כשנדמה שהילד "נתקע" בפעילות אחת ועוסק רק בה? האם לאפשר לו לעשות את זה? או אולי צריך לדרוש ממנו לגוון ולעסוק גם במשהו אחר?

אני יודעת שהזמן שלכם יקר ולמי בכלל יש כוח לראות סרטון של יותר מדקה וחצי? (ועוד כזה שאין בו תינוקות וחתולים) אבל כשיהיו לכם 9 דקות פנויות, כדאי לכם להקדיש אותן לסרטון המעניין הזה על סאדברי ואלי. והייתי ממליצה לשים לב לכמה דברים שם: הנוכחות הבולטת של הרב-גילאיות בחיי ביה"ס; הגיל המבוגר יחסית של רוב אנשי הצוות (יש לי כמה מחשבות לאחרונה לגבי זה); וכמובן המרחבים – בחוץ ובפנים.

[youtube awOAmTaZ4XI nolink]

ובסרטון מעט ארוך יותר, אפשר להתרשם – בין השאר – מאחד מבוגרי ביה"ס, שמתאר את התהליך שעבר במשך ארבע השנים שבהן למד בביה"ס. מרתק בהקשר של ניצול שעות הפנאי אצל ילדים:

[youtube NxPnvJE0V2E nolink]

נכון – הדשא שלהם ירוק יותר. ברוב הישובים העירוניים בישראל אין סיכוי להתחרות בתנאי הפתיחה האלה. אבל זה רק תירוץ. השאלה האמיתית שהמודל החינוכי הזה מציב בפנינו היא עד כמה אנחנו מוכנים להעניק חופש לילדינו ולסמוך עליהם שהם ירצו ללמוד ולהתפתח לכיוונים חיוביים.

וכמו שילדים אומרים לפעמים – זו באמת שאלה שאלתית מאוד…

ספרו של דניאל גרינברג לגדול במקום אחר תורגם לעברית בהוצאת המכון לחינוך דמוקרטי.
ספר מעורר השראה ומומלץ לכל מי שמתעניין בחינוך.

מעניין אתכם? אם תלחצו על עקבו אחרי (למעלה משמאל) תוכלו לקבל את הפוסט הבא שלי ישירות למייל האישי שלכם.

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)