הבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

רילוקיישן – האישה שאיתו

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה... +עוד

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה זוהר מידיי, לא טבעי. או כמו שחברתי המבריקה, ליבי כץ, טבעה את המושג עבור דברים לא טבעיים - צ'רנובילי משהו. עקבו אחריי וקבלו - רשמים מן הצד הפחות זוהר של חלום הרילוקיישן...ובכלל של החיים. אגב, אני אדם אוהב חיים בצורה שלא תאמן, פשוט חייבת להוציא את הזבל פעם ב.., שלא יסריח לי בבית.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מספטמבר 2016

אני נוהגת במהירות עבריינית. חותכת, מזגזגת, אפילו צופרת: סורו מדרכי אמריקאים שומריי חוק שכמותכםעוד שעתיים ליקוי חמה ואין לי עדיין משקפיים מתאימות” קצפתי ברוגז בעודי דוהרת לכל מני חנויות שוליים על מנת לצוד לי לפחות זוג אחד של משקפיים. כן, לאחר מכבש תקשורתי וסביבתי הטירוף הצליח לאחוז גם בי. איזה מזל? תארו לעצמכם שהייתי מפספסת את זה? איך הייתי אוספת את עצמי ביום שאחרי? בעוד מספר דקות, אני עומדת לחוות את 2 וחצי הדקות המדהימות ביותר בחיי (Can’t wait). אני מבטיחה להעלות צילומים מעפנים לאינסטוש ואף לעשות סטורי מטורלל במיוחד, רק כדי שתדעו שבזמן שאתם עשיתם משהו רגיל לחלוטין, אני חוויתי חוויה משנה חיים (I’m so excited).

אז מה בעצם הסיפור הזה עם הליקוי? לא שהאמריקאים צריכים איזה אירוע של פעם ב 500 שנה כדי לצאת מפרופורציות,תנו להם משחק פוטבול איזוטרי והם יהפכו את היום לבלתי נשכח (כולל תמונות פוטוגניות של כל בני המשפחה חנוטים בבגדים בגוונים מתכתבים, על רקע שלכת צבעונית וכלב) אבל בכל זאת ובקצרה: מדובר בליקוי חמה מלא שיראה בכ 14 מדינות לרוחבה של ארצות הברית ואנחנו, הנאשווילאים, זכינו לביקור ממושך במיוחד מפאת מיקומינו על הגלובוס.

האמריקאים -כמובן- מתכוננים לליקוי החמה הזה כבר שלושה שבועות, אם לא מחשיבים את אלו שתכננו להתחתן ביום מיוחד זה על איזה רופטופ מפונפן בדאונטאון ומחריגים לחלוטין את אלו שהזמינו בית מלון באיזו עיירת חור בקאנטאקי לפני שלוש שנים, כי מסתבר ששם זמן הליקוי הוא הארוך ביותר. פה בנאשוויל השפוייה, בתי המלון בתפוסה מלאה, אירועי ענק מתרחשים תחת כל עץ רענן, אנשים באים מכל ארצות הברית והכניסה לעיר נחסמה מפאת הבלאגן (2 מליון מבקרים היום בנאשוויל).

i try

בגזרת הילדים שהתחממה מאוד לאורך השבוע שחלף, נצפו אמהות מתייסרות בקולניות בבריכה השכונתית: אני חוששת שאצטער על כך כל החיים אם אשלח את ילדיי לבית הספר ביום של הליקוי שיתפה אותנו מייגן בהתלבטותה הדרמטית כשנפגשנו באקראי. “אני מסכימה איתך לחלוטין הסכימה עמה קרול בעודה מהנהנת במרץ כמו היתה בובת מריונטה שנדפקה: כדאי להיות יחדיו ביום שכזה.

בתי הספר שלחו מיילים, התקשרו ואף הפצירו בנו, ההורים,לחוות את הרגע המשמעותי הזה עם האהובים עלינו: הילדים שלנו. “זה רגע מיוחדהיסטוריוואנס אין א לייף טיים איבנט!!” ניסו לפרוט לי על מייתרי הרגש האמהיים שהתרופפו אצלי לחלוטין לאחר חופשת הקייץ הארוכה (79 ימים, כבר אמרתי?). שיחת הטלפון המוקלטת ממנהל חטיבת הביניים ששיחד אותנו ההורים במתן יום חופש ”חינם” לילדים, ללא צורך באישורים מיוחדים, הכריעה את הכף וגאלה את מייגן וחברותיה המקרקרות מיסוריהן הראוותניים.

בבוקר הליקוי, כשהסעתי את הגדול לבית הספר, על אף מחאותיו בדבר היותו הילד היחידי שהולך היום למוסד, אמרתי לו שכתלמיד בבית ספר חדש, עליו להיות אסיר תודה על יום שכזה. “ביום שכזה אתה יכול בוודאות לראות מיהם הילדים הנורמלים עם ההורים השפוייםשכדאי לך להתחבר איתם השנה“, נימקתי בפניו את הראציונל הראציונלי שעומד מאחורי ההחלטה האמהית ”חסרת הלב” שלי.

הורדתי אותו בכניסה והחלטתי להכנס למזכירות, לבדוק אם יש להם -במקרה- זוג משקפיים לתת לי. ידוע לי כי הם מקבלים משקפיים לפי מספר הילדים והרי שהרבה דיווחו שאינם מגיעים היום. המזכירה ה-לא באמת-נחמדה ענתה לי בחיוך רחב במיוחד ש-לא (1#).

fake

בסופו של דבר, לאחר טירטור של ארבעים דקות ממקום למקום, נהיגה חסרת התחשבות ושליחת הודעות טקסט לכל מכריי באיזור, מצאתי לנו שני זוגות משקפיים. התנחלנו לנו עם כסאות מתקפלים, כוס ייטי מלאה בכל טוב לאיל וחופן משככי כאבים בשבילי (אל תשאלו) על איזו מדשאה של כנסיה וצפינו בפלא הבריאה.

פייר, הליקוי היה מדהים ומרגש. המשקפיים היו הורסות, החום היה גדול והמגרנה, שחטפתי מיד אחר כך, היתה קצרה ביחס לזאת שהגיעה לאחר השיחה הלא צפוייה עם האקטואר.

“שומעת?” אמר לי כשעלה לקומה העליונה לראות עם אני חיה (אל תשאלו) “עפרי סיפרה שהיא, אדוארדו ועוד איזו ילדה היו היחדים שהגיעו היום לכיתה”.

“מי הילדה?” שאלתי מתוך סקרנות אמיתית

“לא זוכר” השיב, כאילו זה לא ממש חשוב

“מטילדה אולי?” הימרתי

“כן!! איך ניחשת?” הוא נותר המום

“כי היא הילדה הכי קולית בשכונה” קבעתי בשוויון רוח מעושה.

פרץ_במשקפת_סגורה

למה מעושה? כי ישב עלי מטען מסויים של מועקה נוכח העובדות שהציג בפני. לא מועקה מהמקום של “מה עשיתי? קיבלתי החלטה לא נכונה…” נשבעת לכם – עם יד על הלב, הראש והכליות - שאין בי שמץ של חרטה על שבחרתי לשלוח את ילדיי למוסדות החינוך ביום שכזה. אני באמת מאמינה שלחוות את החוויה הזאת בבתי הספר, עם חבריהם לכיתה והמורים, לא מורידה מעוצמתה של החוויה הניחוות ומייחודה.

יתרה מזאת, כל העניין המשפחתי הזה – במיוחד לאור העובדה שהילדים רק לפני שבוע חזרו ללימודים- נראה לי מזוייף ומלאכותי. יש משהו בנסיון המאולץ הזה שלהם לביים זכרונות, שמקשה על ציניקנית שכמותי להתחבר אליו ולא משנה כמה זמן אגור פה (או שאולי זה כן משנה?) המועקה התיישבה עליי מהמקום המערער עוד יותר, זה שאינו תלוי בי, זה שאין לי השפעה עליו…אני מכירה את המועקה הזאת, היא מאפיינת אותי בהרבה החלטות שאני לוקחת בחיים, במיוחד בהייבט הזה של הרילוקיישן.

“אולי אני בכלל לא בכיוון?” אמרתי לו במיטה, רגע לפני ששיפר תנוחה לקראת שינה עמוקה, “אולי החלטתן להשאיר את ילדיהן בבית נובעת בגלל ה”מה יגידו” פקטור?” (שזה בכלל לא מדבר אלי…בשום תרבות ושפה). ומשהבחנתי שכבר אין לי  עם מי לדבר בשלב הזה של הלילה (21:00), שחררתי ונכנסתי לפייסבוק, שם נחשפתי בעל כורחי לתמונות המשפחתיות שהעלו שכניי מאירועי היום לצד כיתובים נוסח: בורכנו לחוות חוויה מסוג זה עם ילדיינו”. ואז זה היכה בי – אני מקנאה! אני אשכרה מקנאה ביכולת שלהם להכין מכמה מצרכים פשוטים את העוגה היפה ביותר שראיתי בחיי. חרף השעה המאוחרת הרמתי טלפון לקונדיטורית מספר אחת, הלא היא מייגן, וביקשתי את המתכון. תרשמו…תרשמו…אתם תודו לי אחר כך.

מתכון לאושר

מצרכים:

אירוע כלשהו

אישור מהרשויות

ליבוי תקשורתי

לחץ חברתי

מומלץ לתבל במשקה אלכוהולי, צלם מקצועי, חולצת נושא משפחתית…כל אחד לפי טעמו האישי

לערבב הכל יחדיו והא לכם “וואנס אין א לייף טיים איבנט!”

 

coca

 

 

לוח השראות:

#1 קורלציה הפוכה: בתור אשה של סטטיסטיקאי ועל אף היותי תוצר לוואי של שלוש יחידות מתמטיקה, שאפילו לא קיבלה את המאה העגול שכל תלמידי 3 יחידות מנופפים בו, או אולי דווקא בגלל הסיבה האחרונה, הבחינותי כי מתקיימת קורלציה הפוכה מובהקת וחד משמעית בין רוחב החיוך של נותן השירות האמריקאי, לבין התשובה שיוצאת לו מהפה. מודה, היה בי שמץ של תקווה שהמזכירה החייכנית תשחרר לי איזה זוג משקפיים, אך משסרבה לי בעיניים בורקות, יכולתי להבחין באישוניה מזדעזעים. הרי מכל כך הרבה בחינות עברתי את הגבול כרגע: גם שלחתי את הילד שלי לבית הספר, גם לא התארגנתי מראש על משקפיים וגם אני מבקשת מבית הספר שיתן לי זוג, שזה בבחינת לקחת אוכל מהפה של הבן שלי. תוסיפו לכך את היותי זרה ומוזרה ו-טאדה-קיבלתם את טראמפ.

#2 אל תשאלו: עברתי עקירה מרובעת של שיני הבינה לפני ארבעה ימים. נכון לעכשיו גיליתי שמשככי כאבים זה החיים ושיכולת הבליעה שלי הן מרשימות ביותר.

#3 סיום: כנסו ללינק:  אריק איינשטיין

מיליםנתן אלתרמןלחןמיקי גבריאלוב
יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד
זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד
יש אדם רואה הכל באפלה קודרת
זו אותה המחלה רק בצורה אחרת
אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

תצוגה מקדימה

אמריקה חור שחור

בשנים האחרונות, ניכר כי רבים מן הישראלים מחליטים לארוז את משפחותיהם ולנסות את מזלם בספירה הבינלאומית.משווקים את המעבר במילה הסקסית, המתגלגלת כל כך יפה על הלשון - ר י ל ו ק י י ש ן. רוצים לומר: יש לנו הזדמנות תעסוקתית, חד...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

סיפור הפרוורים

"ערב הקאנטרי של תמר" - כך קראו לקבוצת הוואצאפ שנפתחה לכבוד מסיבת הפרידה שערכו לה חברותיה. תמר חיה פה 12 שנה והיא חוזרת עם משפחתה להרצליה, מסיבות שאינן ידועות לי. היכרותי השטחית עם כלת השמחה לא מנעה מבעדי להצטרף לחגיגת הפרידה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה