הבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

רילוקיישן – האישה שאיתו

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה... +עוד

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה זוהר מידיי, לא טבעי. או כמו שחברתי המבריקה, ליבי כץ, טבעה את המושג עבור דברים לא טבעיים - צ'רנובילי משהו. עקבו אחריי וקבלו - רשמים מן הצד הפחות זוהר של חלום הרילוקיישן...ובכלל של החיים. אגב, אני אדם אוהב חיים בצורה שלא תאמן, פשוט חייבת להוציא את הזבל פעם ב.., שלא יסריח לי בבית.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מספטמבר 2016

 

אווירת סוף השבוע בנאש׳ רבתי מתחילה ביום שישי לפנות ערב; תנועת מכוניות ערה מורגשת בכבישי העיירה המנומנמת, משפחות עגלגלות מתגלגלות לפתחיהן של מסעדות בינוניות מטביעות את השבוע שהיה בשמן עמוק, מכוניות קונברטבולס פוטוגניות ואופנועי הארלי קולניים מצדיקים את קיומם, מנערים מעליהם את אבק הגאראז׳ שנערם על מכסה המנוע במהלך השבוע שחלף. אבל הסממן הבולט ביותר לאווירת סוף השבוע שמתגנבת לחיינו, והחביב עליי ביותר, הוא הטוויסט הנועז שמקבל הסמול טולק. הסמול טולק הבטוח, החיוור והמנוון פורץ את גבולות השיח היומיומי על מזג האוויר ומפנה את מקומו לפולשנות לא אופיינית בדבר התוכניות שלי -שרי בכמאיר ארזי- לסופ״ש. בתחילת דרכי פה, הופתעתי מהקלות הבלתי נסבלת בה נזנח הנימוס הדרומי במחי יום שישי, אך היום אני מבינה, שגם חוצפה מהסוג הזה, מעוגנת היטב בקודים הדיאלקטים של המקום.

fake-smile

אני, על אף נתח הזמן -המספיק משמעותי – שאני חיה פה בכדי להבין את העניין לאשורו, בוחרת במודע לגמרי להצמד, בכל מה שקשור לתחילת הסופ״ש, לשעון ישראל. רוצה לומר שברמה התודעתית, וכנראה גם מתוך הרגל מגונה של 40 שנה, אני גולשת לאווירת הסופ״ש כבר מיום חמישי. כן, אני זו ההזוייה שכבר בחמישי בערב מברכת את הקופאי בסופר בברכת ״האב א נייס וויקנד״ ומערערת את עולמו המתובנת לרגע קט. ובניגוד להתרסה ההכרתית המתוארת לעיל, דווקא את העובדה שהשבוע בארה״ב מסתיים ביום שני בבוקר (ולא ביום ראשון בבוקר כמו בישראל) הפנמתי די בטבעיות.

למרות שאינני נמנת על המתמטיקאים של הבית (ואולי בגלל?) יוצא שגם בחורת שלוש יחידות שכמותי יכולה להבחין כי מתקיימת כאן קורלציה מרתקת בין אורך סוף השבוע (כמשתנה התלוי) לכמות הילדים שבחרת להביא לעולם, גודל הבית שצריך לתחזק וכמות האוכל שצריך לבשל ( המשתנים הבלתי תלויים בפרק זה של חיי). ואם לסכם חפירה ספירלית זו,  אז יוצא שבחישוב אובייקטיבי וסובייקטיבי ובשונה מישראל, השבוע שלי הפך להיות מאוד קצר ואילו הסופ״ש לנורא נורא נורא נורא נורא מאוד ארוך.

IMG_2521

״נו, את בתפקיד התובעני הזה כבר אחת עשרה שנה, מה כבר השתנה?״ שאלתם וטוב ששאלתם! אז ככה- אתם חייבים להבין שכל הווייתי כבנאדם המכונה אמא, היא לשלב מנות הגונות של חופש בתוך הטוטאלית הזאת של החיים כתנאי הכרחי לשפיותי. זו האמהות שלי. באופן פארדוכסלי בשנה וחצי שאני פה, מצאתי עצמי משועבדת ואם לדייק אז משתעבדת -כיוון שהיה בכך מימד של בחירה אישית ומושכלת- לאורח חיים שכולל בתוכו כמות לא מבוטלת של עבודות בית סיזיפיות ושהייה אינסופית במחיצת ילדים. ילדים שלי אמנם (כפרה עליהם) אבל בכל זאת מדובר ביצורים גמדיים המתגבשים לכדי אדם קוגניטיבי מווסת. כל התהליך האבולוציוני הזה שלהם מרתק, חשוב ואף הכרחי, אך בואו נודה על האמת, מתיש ברמה של “מי רוצה לאמץ ילד בהליך מזורז וזול?”. ואם עלי לרתום את הז’רגון האדלריאני לשיח על מנת לחדד את הנקודה, אז ניתן לומר שהפכתי בשנה וחצי שאנחנו פה, מאמא איכותית לאמא כמותית. טדאה!

IMG_2526

״הנשים שאיתו״ מבינכן וודאי מבינות לליבי. הרי שגם כך, את מעט הזמן הפנוי שיש לנו לעצמנו במהלך השבוע בזמן שהילדים בהסגר במסגרות, אנו מבלות בקניות, סידורים, כביסות ובישולים. ולאלו ששפתי זרה להם, אסביר ש״זמן לעצמי״ הוא לא יותר משקט זמני לכמה שעות ואין בו מן המימוש העצמי בשום צורה שהיא. בשעות אחה״צ אני הופכת, הלכה למעשה, למאמאבוס שמפיצה את הילדים לחוגים, חברים ושאר ירקות ובסופ״ש, בגלל שזה רק אנחנו כאן, אין לי לב, או רצון, להשאיר אותם לבד… אז יוצא שאנחנו ביחד המון.

IMG_2525

נכון, אני מודה שיש בריצתם אליי עם ידיים מורמות לחיבוק וקריאות איממממא מתפנקות, כשאני חוזרת מסיבוב התאווררות של שעה בטארגט, מן הנחמה שגורמת לרגשות האמהיים להשתלט עלי ולמאסז׳ את ליבי באנדרופינים. אך יחד עם זאת, היפר אינפלציה מהסוג המשפחתי המתואר, במיוחד לאור העובדה שהייתי אשת עבודה בארץ (המצוידת בחמות מפנקת עם אוכל ושמירטופים למכביר) עלול לגרום לאובדן הדרגתי -אם כי עקבי- של הערך העצמי שלי כאדם, לשינויים אסטטיים וויזואליים במבנה הגופני שלי כאישה מוכוונת אמהות בלבד ואף לקריסה פוטנציאלית של המערכת הזוגית.

IMG_2524

בחצי השנה הראשונה פה באמריקה, כיהודים נודדים קלסטרופובים ובעיקר מתלהבים מעצם הרעיון שיש באפשרותנו לקחת את הואן המבורך והמרווח ולחצות גבולות בצורה חוקית שלא לומר בלתי אמצעית, נהגנו להרביץ רואדטריפים היסטריים כל סופ״ש: אטלנטה, ממפיס, אלבמה, קנטקי. ביממה גמרנו מרחקים בלתי סבירים רק בגלל שיכולנו. באיזשהו שלב מיצינו את הקטע/התעייפנו ואז בנסיון לסגל לעצמנו את מנהגיי המקום, רשמנו את הילדים לחוגים. ומכיוון שבאנו לתקופה קצרה, אנו נוקטים בגישת כל המרבה הרי זה משובח. זה אומר שהגדול מתנסה בפוטבול, לקרוס, שחיה, כדורסל וסקסופון והאמצעית -כך מסתבר- עילוי בכדורגל אבל גם מתעקשת – באופן סכיזופרני- להיות בחוג מעודדות וגיטרה כי בכל זאת עיר המוזיקה וחוג ריקוד כמובן, בשביל היציבה והנשיות המתהווה. והקטן סיים -מיוזמתו-את הרומן הקצר שהיה לו כמתעמל אולימפי ועכשיו הוא בתפקיד נגרר.

מה מסתבר? שבזמן שאנו היהודונים מנצלים -לכאורה- את יום השבת למנוחה, שכנינו הגויים חווים את אחד הימים העמוסים בשבוע. שבת זה ה- יום בו מתרחשים המשחקים של הליגה. איזו ליגה? כל ליגה. בהקשר הזה אגב, תרשמו לפניכם שאני חייבת לכם מגה פוסט על תעשיית הספורט האמריקאית שמפעימה אותי בעוצמתה, עד אז רקומר שאנו מוצאים את עצמינו מבלים שבתות שלמות מתחרדנים על המגרש מצויידים בצידנית, כסאות מתקפלים, ייטי הפתעות (1) וכובע מצחייה דושי להחריד, מעודדים את ילדינו באנגלית משובשת מאחורי הקווים.

FullSizeRender

יום ראשון בשכונתינו מנומנם להחריד. אם בשל העובדה שהאמריקאים הם חובביי פיג׳מות ידועים ואם בשל העובדה שהנצרות היא דת ידידותית למשתמש וככזאת מאפשרת למאמיניה הרבים לבוא לתפילות בשעות היקיצ”ט. החנויות ברובן סגורות (או פתוחות למספר מוגבל של שעות) וחבריי הישראלים שגרים בנאש׳, מוצאים עצמם משלמים את מחיר ההתערות בקהילה ואוכלים במבה בימי הולדת של חבריהם היהודים. אנחנו לעומת כווולם, נחים (בתיאוריה, כן?).

״נו…אז מה בא לך לעשות היום?״ שאלתי את האקטואר בציפייה- לא ברורה- להברקה מהאדם הכי רוטיני שקיים. הוא מצידו לא אכזב והציע שוב –בפעם האלף- לבקר במוזיאון טנסי. לכסנתי אליו מבט זועף והוא כדי להפיס את רוחי ולשטח את הוריד הירוק שהתבלט על מצחי, שינה אסטרטגיה למקבילה הפחות קלסטרופובית -מבחינתי- אם כי הצפויה לא פחות; טיול בחיק הטבע או כמו שקוראים לזה פה: הייקינג. הייקינג בשפת המקום, זוהי מילה מוגזמת לטיול רגלי של שעה שמטרתו להרגיע את המצפון של אותם שמנמנים ששכחו שמחוברות להן רגלים מתחת לתחת ואנוכי נמנת עליהם. ולכן, מסיבות של תועלתנות קלורית בלבד נעתרתי בחיוב -לא חיובי- להצעתו.

מיד עם התלקחות הבשורה על יציאה להייקינג בחלל הבית פיתח הגדול צליעה- מביכה במלאכותיותה- לטענתו מהבעיטה שנתנה לו האמצעית לפני שבוע. האחרונה, שערב קודם היתה בערב בנות ואבות וחשה עצמה מתבגרת, משחה את שפתיה בליפגלוס מנצנץ והכריזה במבט סתום ומחוצף שהיא לא באה והקטן שהוא גירסה מניאטורית של ארצ’י בנקר(2) הדביק את עצמו למסך האייפד וסרב בתוקף להתפנות. כייף. כעבור ארבעים דקות, כשירדתי בעצלתיים למטבח לשים את כוס הקפה הגמועה בכיור, הבחנתי באיל מסנדווץ בקדחתנות השמורה לזכייניי סאבוויי והבנתי סופית שאין מנוס ועלי להתגייס. ההשלמה עם המציאות המתהווה, מעוררת את האמא הכמותית שבי והיא, במיומנות ווקאלית של זמרת אופרה הורידה את כולם לאוטו תוך דקה. במהלך הטיול הרגלי כל הנסיונות שלי ושל איל להחליף משפט עלו בתוהו, כיוון שהקטן לא סתם את הפה. בשלב מסויים מצאנו עצמינו עונים לו רק כדי לשמור על הקינזיולוגיה של השיח. (״אמא נכון מקלות עשויים מעצים?” אני: ״כן״ ״ואבנים גם עשויים מעצים?״ אני:״כן״)

saraipost1

IMG_2522

שהותינו השוממה ביער, גירתה אותי לצעוק בשובבות על מנת לשמוע את קולי מהדהד בין העצים: ״הלווווו לווו לווו״. זה הגניב אותי באופן מפגר. “שרי, תפסיקי…מישהו עוד יחשוב שאנחנו בצרה”, הוא העיר. ״אז בוא נתחבא להם?״ הצעתי באינפנטליות השמורה רק לי ״אני לא מתחבא להם״, שוב בתפקיד המבוגר האחראי, חונק את השיח ואת מצב רוחי המרומם. רגע…-חשבתי לעצמי- לדבר אי אפשר. לצעוק, לא כדאי ולהתחבא לא מומלץ, אז מה נותר לי אם לא לריב? ובעודי רוקמת במוחי הילדותי מריבה לעניין, נתקלנו בעובר אורח שהחריב לי את התכנית בכך שאילץ אותי לחייך ולהיות נחמדה. ומכיוון שלא היה אף אחד ביער מלבדינו, יצא שעצרנו לידו והתקשקשנו איתו כחמש דקות על כלום ושום דבר. דווקא הילדים, שהחלו לפתע לחבוט זה בזה עם מקלות, היו אלו שהצילו את המצב וחילצו אותנו מהשיח המאולץ עם הזר המוזר.  ״אני לא נכנסת היום למטבח!״ ניסיתי לחזור למוד החירחור שנגדע באיבו כשהציע שנלך כולם למסעדה. אחרי המסעדה הוא הוריד אותי בבית והמשיך עם הילדים למוזיאון, “סתם כדי שיהיה לך קצת זמן לעצמך” הוא אמר בהתכוונות מלאה.

FullSizeRender (2)

כשעתיים אחר כך, כשבחוץ התחיל להחשיך והם לא הראו סימניי חיים התקשרתי…הם נשמעו נהנים בלעדיי (החצופים).

“נוש…” הוא אמר בהתחשבות נחרצת “אל תטרחי, נעצור בדרך לאכול”. בקושי שמעתי אותו על רקע ציחקוקיי הילדים.

“אבל…אבל הכנתי אוכל..ואני מתגעגעת…ומיציתי את הלבד להיום…ואני לא זקוקה יותר לבקבוק האוויר בשקל אחד” רציתי לומר. אז רציתי. במקום זה יצא לי משהו בנוסח: “אני לא שומעת כלום…”, “יללה…”, “ביי…תבלו” 

כי למרות הגעגועים והמיצוי -היחסית מהיר במושגים שלי- של הלבד, נהנתי מכל רגע (אבל אל תספרו לאף אחד).

***

לוח השראות:

1. ייטי הפתעות (YETI) - כבר סיפרתי בעבר על כוס המשקה הגאונית השומרת על פרטיות השותה ועל איכות המשקה לאורך זמן (מצ”ב לינק : סיפור הפרוורים ). אז אנחנו והקמפרי תפוזים מוגז עדין, משתפים פעולה עם תרבות השתייה המקומית וזורמים….ת’כלס, זו הדרך היחידה – בערך- להעביר בסבבה את מצבור השעות האינסופי על המגרש.

 2. “ארצ’י” בנקר הוא הדמות הראשית בסדרת הטלוויזיה הקומית “הכל נשאר במשפחה”. ארצ’י הוא גבר בגיל העמידה, פועל צאוורון כחול, שמרני ושופע דעות קדומות. כילדה נהנתי לצפות בסדרה מידיי פעם. זכורה לי הספה החומה והמהוהה עליה ישב. תמיד רציתי כזאת ספה כאלגוריה חיים פשוטים, ביתיים, משפחתיים וכנים. חיבבתי את ארצ’י והערכתי אותו על כנותו ואהבתו למשפחתו. זיו, הקטן שלי מזכיר לי אותו הן בשל אהבתו לבית (מניחה שזה בגלל היותו הילד הנגרר) והן בשל דבקותו בכנות לא מתפשרת חרף נסיון מערכת החינוך האמריקאית לרבט אותו (מלשון רובוט).

ALL IN THE FAMILY

עוד מהבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

תצוגה מקדימה

אמריקה חור שחור

בשנים האחרונות, ניכר כי רבים מן הישראלים מחליטים לארוז את משפחותיהם ולנסות את מזלם בספירה הבינלאומית.משווקים את המעבר במילה הסקסית, המתגלגלת כל כך יפה על הלשון - ר י ל ו ק י י ש ן. רוצים לומר: יש לנו הזדמנות תעסוקתית, חד...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

סיפור הפרוורים

"ערב הקאנטרי של תמר" - כך קראו לקבוצת הוואצאפ שנפתחה לכבוד מסיבת הפרידה שערכו לה חברותיה. תמר חיה פה 12 שנה והיא חוזרת עם משפחתה להרצליה, מסיבות שאינן ידועות לי. היכרותי השטחית עם כלת השמחה לא מנעה מבעדי להצטרף לחגיגת הפרידה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה