עד מתי?? נובמבר 8 ( 1978)- מאז ולתמיד!

איך התכנסה לה שוב חבורה של גברים שהתגייסו ב"נובמבר 8" (1978) ועשו את השרות הסדיר יחדיו, בגיל 40 על נשיהם וטפם, ומאז הפכו לחבורה מטיילת, אוכלת, צוהלת. על גלגולי החבורה, התגבשותה בטיול שלא יישכח לסיני, והמסורת שנוצרה ונותרה, להתכנס כל שנה בסוכה. לספר בשבחי יציאת מצרים-תרתי משמע, ולשמור על קשר מתוך אהבה רצון ובחירה.

חבורת "נובמבר 8" -הגברים בטיול בערבה

לכל ה"צעירים" שה"וותיקים" כבר מרשים להם ללחוש "עד מתי?"  משהו מהוותיקים שצועקים בקול רם מכל הלב,  שלא ייגמר לעולם!

לפני מספר שנים, טיילו בטיול ג' יפים ברומניה חלק מגברי החבורה, שתכף ארחיב עליה. המדריך המקומי, שראה את האחווה ששוררת בין הגברים ,שאל "מאיפה אתם מכירים?", והופתע מאוד כשהבין שכולם חברים מהצבא. הוא ציין שברומניה זה לעולם לא היה קורה. בשנייה שאתה משתחרר מהשרות, אתה לא רוצה לראות אף אחד משם, לעולם.

 

חבורת "נובמבר 8" -הגברים בטיול בערבה
חבורת "נובמבר 8" -הגברים בטיול בערבה

בחבורה שלנו, התרחש משהו דומה. הגברים שעברו יחד את מסלול ההכשרה בשריון, ומרביתם קציני שריון, התגייסו "בנובמבר 8". כמו שכתבתי בכותרת,  נובמבר 1978 (כן צעירים, היתה שנה כזו!), סיימו את המסלול, חזרו למשק, עבדו, למדו, נשאו נשים, ילדו ילדים, עזבו את המשק (חוץ מזוג אחד), עשו מילואים-הרבה מילואים. חלק גם שמרו על קשרים ביניהם, עד שהגענו לגיל ארבעים,ואז נערכה מסיבת יום הולדת לאחד החברים.  אשתו הזמינה את כולם, כעשרה זוגות. כל אחד נושא את קערת הסלט העוגה או הפשטידה, את אשתו, את הילד הצעיר על הזרועות ועוד שניים מאחור, כיאה לגיל ארבעים.

היה כל כך נחמד ושמח, שצצה יוזמה, לנסוע יחד בחג שבועות הקרוב לטיול-חופשה בסיני. האמת שגם זה עוד נושא שנוי במחלוקת, האם המפגשים יהיו יותר טיול, או יותר חופשה.... בכל אופן שם ,בסיני, התגבשה חבורה לתפארת. הרבה בזכות מדריכי טיול הג'יפים , הבדואים המקומיים, שכלל גם חלק רגלי בקניון מרהיב,  ש"גררו" אותנו במדבר, במקום כשעה, כחמש שעות. ברגעים מעורפלים מחום ויובש, חששתי שזה עשוי לקחת ארבעים  שנה לצאת משם . טיול מקסים  ויפה, שהתארך יתר על המידה .כי הנהגים הבדואים החליטו להתחרות על משהו, שעד היום אינני מבינה את טיבו.  סופו של הטיול היה בסוכה על גבעה נישאה, עם  בדואי שהכין הרבה תה מתוק מתוק , והרבה מבוגרים מרוחים על הרצפה על סף התייבשות. ועם ילדים צוהלים, אחרי שנגררו בחרוף נפש של  הוריהם,  שסופרו וחישבו את בקבוקי המים שנשארו, או שכמעט ולא נשארו, ואני , תוך הושטת יד אמיצה-גוררת-סוחבת לאחת מבנותיי, ממלמלת לבעלי (בשקט, שלא ישמעו..) "אף סיירת לא תבוא לחלץ אותנו מפה, זה רק אנחנו..!"

 

חברי קבוצה צעירים-וילדי קבוצה-עוד יותר צעירים-בסוכה ההיא בסיני
חברי קבוצה צעירים-וילדי קבוצה-עוד יותר צעירים-בסוכה ההיא בסיני

ועם כל זה, הגיבוש האמיתי בטיול, באמת,  היה כשאנחנו, הבנות והנשים, ורק אנחנו, החלטנו לצאת ממתחם החדרים והנופש לבילוי בנועייבה הסמוכה.  הבדואי שרצה לקנות את אחת הבנות תמורת גמלים ככלה לבנו, הנסיעה צפופות ודחוסות ברכב אחד בכבישי המדבר, ובעיקר ההמתנה המתמשכת עד אין קץ בקפה/זולה על החוף לפיצה מקומית….הפכו אותנו הנשים, מזרות מחייכות, ל"רעות לנשק". הקשר בין הגברים היה ברור. עד היום, ברגעים הטובים, כטוב ליבם ביחד,  אחרי שהחנו את הרכב רק עם הפנים לכוון היציאה, והקפידו על "נוהל תנועה בשיירה" ,הם מתחילים להעלות חוויות חוזרות מרגעי הכשרתם ושרותם. אבל מרגע שהנשים בראש אחד. הכל טוב

מאז, אנחנו מקפידים להיפגש כחבורה. בהתאם לגילנו המשתנה, משתה אופי המפגשים. היום זה כבר בלי הילדים, שבגרו ופרחו לדרכם. כבר אין הרבה  בשר על האש , מה רע בסלט ופשטידה  (רצוי דלי קלוריות)?

במשך שנים רבות יצאנו יחד לטיולים, של שבת, או של כמה ימים, בחגים ובחופשים  עם הילדים, ג'יפים, צימרים, מרחצאות, וואדיות, בערבה, בנגב, באילת, בתי ספר שדה. נכון שמאז טיול הגיבוש (והייבוש) ההוא בסיני, נשאר מאבק בין שתי אסכולות, אלו שרוצים ללכת יותר ברגל, ואלו שרוצים יותר לנוח (ומטעמים אנוכיים לחלוטין לא אפתח את הוויכוח מחדש…) שהוא ברמתו בערך כמו הוויכוח איזה מחטיבות השריון הצפוניות, יותר טובה, כי גם כאן יש משתיהן(ומטעמי "שלום בית" לא אפתח את הוויכוח, אני מזאת והוא מההיא..) מדברים מדברים, ומה שהיה, הוא שיהיה.

New Doc 2017-10-14 (2)_1

הפכנו לחלק ממשפחה הרחבה, מופיעים ותומכים בבר/בת מצוות, חתונות, וכבר יש נכדים ראשונים.  נכון, נפגשים גם בצער, שהוא חלק מהחיים, בוודאי בקשר שהתחיל בצבא. אבל כמו שמברך כל שנה אחד מחברינו, ב"דבר התורה " שלו, למרות שנולד בקיבוץ צפוני וחילוני,ובדרכו המיוחדת, שנזכה לאריכות ימים, וכולנו משתדלים. חבר אחר אף נתן השנה שעור מלומד על מקומן הנפקד בסוכה של נשות האושפיזין,אז אם תרצו לדעת איך הם (האושפיזין) הסתדרו עם קערת הסלט, אתם מוזמנים לקרוא. האושפזיניות

מכל גלגולי החבורה, זוג אחד, שמקפיד על מצוות בניית סוכה , מזמין לסוכתו כל שנה במוצאי שמחת תורה. אני חושבת שבהתחלה בנו את הסוכה לילדים, כיום היא נבנית למפגש השנתי. כך גם נקראת קבוצת הווטסאפ של החבורה, על שם הסוכה.

שנה אחת, באו למפגש שתי הבנות הגדולות של שניים מהזוגות, לאחר שנפגשו בחו"ל בטיול הגדול, וחשבו שאולי יחדשו את ימיהן ככקדם. הן ישבו בצד ושוחחו, ולאחר לא הרבה זמן, באו והודיעו שהן רוצות ללכת. כשניסינו לשדל אותן להישאר אמרה אחת מהן:  "אתם זקנים, משעממים, ומדברים כל הזמן על מחלות ".

אני לא דוברת החבורה, אבל לדעתי אנחנו רק משתבחים כל הזמן.

 

סוכות 2017
סוכות 2017

ולכם הצעירים, שעסוקים בלצעוק "עד מתי?"(אם מרשים לכם….) ולחכות שזה ייגמר,  או להגיד לנו שאנחנו מדברים רק על מחלות,אנחנו אומרים, "עד עולם"!  בחרנו לפני 18 שנה, לחזור ולהיות יחד. ואנחנו נהנים ממפגשים מרגשים, שבאמת, כמו יין טוב, רק משתבחים עם השנים.

יישר כוח והרבה תודה למובילי הקבוצה, ולחבריה, הקבועים והמתחלפים לאורך כל השנים.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.