הבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

רילוקיישן – האישה שאיתו

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה... +עוד

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה זוהר מידיי, לא טבעי. או כמו שחברתי המבריקה, ליבי כץ, טבעה את המושג עבור דברים לא טבעיים - צ'רנובילי משהו. עקבו אחריי וקבלו - רשמים מן הצד הפחות זוהר של חלום הרילוקיישן...ובכלל של החיים. אגב, אני אדם אוהב חיים בצורה שלא תאמן, פשוט חייבת להוציא את הזבל פעם ב.., שלא יסריח לי בבית.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מספטמבר 2016

בשנים האחרונות, ניכר כי רבים מן הישראלים מחליטים לארוז את משפחותיהם ולנסות את מזלם בספירה הבינלאומית.משווקים את המעבר במילה הסקסית, המתגלגלת כל כך יפה על הלשון – ר י ל ו ק י י ש ן.

רוצים לומר: יש לנו הזדמנות תעסוקתית, חד פעמית, עם דגש על האירעיות שבדבר – חכו לנו, תיכף חוזרים. וכפי שהתוודתי בפוסט הקודם, גם אני שאפתי להיות חלק מן הטרנד הניכסף וניצלתי את העובדה שיש לי משאב פוטנציאלי יקר ערך לממש באמצעותו את הפנטזיה -בעלי החכם והמוכשר.

מנעד העוזבים את הארץ וסיבותיהם הוא רחב ומגוון. בסביבתי הקרובה, העוזבים, ברובם, קיבלו הצעה ממקום עבודתם לזמן מוגבל ולפיכך מתייחסים לכך כאל הזדמנות שאסור לוותר עליה הטומנת בחובה חוויה משפחתית מסעירה ומאתגרת.

התגובות להחלטה שקיבלנו היו מגוונות, אך המשותף לכל המגיבים, הוא שאף אחד לא מאמין למילה שלנו, שנחזור לארץ. מנסיון משפחתי, ידעתי שבאופן כללי אופציית ההישארות בארה”ב היא מוחשית וקיימת.

***

“אין מצב שאנחנו נשארים”

“אני הבנאדם הכי ציוני בעולם”

“ברגע שהפרוייקט מסתיים, אנחנו על המטוס”

ובמקרה הפרטי שלי: “שומרים לי על מקום העבודה , אין מצב שאני מוותרת עליה”.

ככה זה נשמע ביום העזיבה. מתעלמים לחלוטין מבורסת ההימורים שניפתחה על שמם.

בתום השנה הראשונה, בסיס הטיעונים נותר זהה, אבל מיימד רוחני נכנס לשיח ומשנה במעט את בחירת המילים:

 ”בטח שחוזרים אבל – יו (ק)נו- אלוהים גדול..”

 ”אין לדעת.. הכל פתוח”

והאהוב עלי במיוחד: “החיים לימדו אותי לא לתכנן רחוק מידיי”. כן. ממש  (נחירת זילזול). כאילו לא הייתם לאחרונה בבנק אוף אמריקה וביררתם על משכנתא ל 30 שנה בריבית מצויינת, שרק באמריקה תוכלו לקבל.

לקראת סיום השנה השניה, הם מתחילים לשתוק. הם שותקים כי הם יודעים משהו, שהם חושבים, שאנחנו לא יודעים, אבל חדי החושים שבינינו יוכלו לשמוע בשיחות הטלפון איתם, שתדירותן, אגב, פחתה משמעותית מבשנה הראשונה, שהם עושים דברים שיכולים להעיד על כוונתם להשאר. דברים כמו להחליף את האוטו, לקנות מקרר נוסף לגראז’, בן הזוג שנשאר בבית מתחיל לעבוד…

לאחר מכן, הם נעלמים. לא מסבירים, לא מתנצלים ובטח שלא מכריזים, פשוט נעלמים. הלו, סליחה? לא אמרתם שאתם חוזרים? איפה המילה שלכם? ובכן…לא לגמריי נעלמים. מידי פעם הם מזכירים לנו שהם חיים את החלום ומעלים לפייס תמונות מנקרות עיניים מההופעה של ביאונסה, משחק NBA על הפרקט, או מהחופשה בקריביים – מחוייכים כאלה, שזופים תמיד, עם עור פנים מתוח ושיער מושלם שקיבל גוון בלונדיני עם השנים, חושפים שיניים צחורות וחיוך מליון דולר.

***

אז מה הסיפור הזה עם הרילוקיישן?

ולמה, יש דטרמיניסטיות מסתורית בהשתלשלות העניינים?

והאם אצלינו זה יהיה שונה?

ברור שכן!

 טוב נו, עוד אין לנו שנה פה, אז אין לדעת…

 הופה, שמתם לב איך התשובה קיבלה מיימד רוחני פתאום?

 זה הסימן שתיכף אנו נכנסים לשנתינו השניה פה.

***

“נו…אז למה נשארתם?” גייסתי את הישראלית החצופה שעוד נותרה בי ושאלתי את גיסתי ובעלה שעברו לדאלאס לשלוש שנים, לפני שמונה שנים. היא התקשתה לענות בצורה קוהרנטית וחד משמעית.

ובכל זאת, מוטרדת מן האפשרות המזערית שאולי גם אנחנו נישאב לחור השחור הזה שנקרא אמריקה, החלטתי לברר את העניין לעומק ולהלן אבחנותיי, הממש לא מדעיות:

אנשים לא אוהבים לצאת מאיזור הנוחות שלהם. בטח לא בגילנו ובוודאי לא כשילדים מעורבים מסיפור. לעזאזל, אנחנו מהדירה הקטנה והצפופה שלנו בתל אביב לא הצלחנו לצאת כי לא מצאנו תחליף ראוי, או כך לפחות חשבנו בזמנו.

אותם אנשים, או אנחנו במקרה הנדון, יעשו מאמץ ויצאו מאיזור הנוחות שלהם, כשהרווח עולה על ההפסד. לרווח הזה, בעגה הישראלית המדוברת, קוראים רילוקיישן. ובנקודה זו חייבת לחדד כי אין מדובר ברווח חומרי, כלומר כספי…בניגוד מוחלט לכל האגדות האורבניות על אנשים שחוזרים לארץ משליחות  עם מזוודות של כסף וקונים בית במזומן. אלו הם כבר לא הימים ההם….הרווח הוא בעיקר רווח חווייתי, משפחתי, נסיון תעסוקתי, הרחבת אופקים וכיוב.

אז השנה הראשונה באמריקה, היא שנה של הסתגלות, או במקרה שלי- הסתכלות, אפשר גם היסקלות…אם החוויה באמת טראומטית כמו זו שאני הולכת לספר לכם עליה בהמשך.

אין שפה, אין חברים ולפחות לאחד מבני הזוג, אין עבודה. השנה הראשונה היא שנה של הקרבה בכל מובן אפשרי, בעיקר של בן הזוג שנשאר בבית – במקרה הנדון – אני!!

לכל אינטראקציה אנושית, לרבות הליכה לסופר, מצאתי את עצמי, מגייסת את כל כישוריי, גם את אלו שלא ידעתי שיש לי. כל מטלה, הופכת למשימה ולפחות פעמיים ביום, אני מרגישה סתומה, והאמינו לי, ההרגשה היא איומה.

״250 גרם עמק״ הכי פשוט שיש, לא?  עכשיו לכו תרגמו את זה לאמריקאית. לא לאנגלית, לאמריקאית. הילדה שלי רוצה גבינה צהובה ואני, שחשה עצמי כדוברת אנגלית ברמה סבירה, עומדת מול הנערה במעדניה של הסופר, שבחיים לא ראתה אישה עם שיער שחור ומרגישה מטומטמת כי אני לא יודעת כמה זה 250 גרם במידות אמריקאיות.

ולא התחלתי בכלל לדבר על איך אני מוצאת גבינה צהובה שמתקרבת בטעמה לעמק, מבין עשרות הגבינות המוצעות. לאחר עבודת בילוש קצרה, שכללה הליכה למקרר הגבינות הארוזות מראש, הפנמה של הכמות הרצויה ושינון מדיטטיבי של המידות האמריקאיות , חזרתי לנערה, הצבעתי על גבנ”ץ כלשהי בצבע ובמרקם שדומה לעמק וביקשתי ממנה 9 אוז (OZ).

והיא, במבט סתום ובשתיקה רועמת, מנסה להבין את שאמרתי זה עתה. אני יכולה להשבע ששמעתי את הגלגלים בראשה זזים. דאממט, הכבוד ההדדי הזה של האמריקאים לדברי האחר, זה פשוט נורא. היא לא יכולה פשוט להתפרץ לדבריי ולנסות לנחש מה לעזאזל אני רוצה ממנה ובכך להציל אותי מעצמי? ג’יזס, אני כבר מחליפה צבעים והרגל מתחילה לקפוץ לי.

כעבור נצח או משהו, פתחה הנערה את פיה ושאלה בזהירות מנומסת : “אוונץ?” ואז, הבנתי שאני מבטאת את זה לא נכון. מתתי! אבל בעיקר שמחתי שמשבר הגבנ”ץ הגיע לסיומו. פעם הבאה אבקש 20 פרוסות….כולה הלכתי לקנות פאקינג גבינה צהובה וכבר חצי יום הלך. ואני לא מתחילה אפילו לדבר על הבטחון העצמי שלי שהלך יחד איתו.

רגע…זו רק היתה אפיזודה -

מה עם לעבור תיאוריה וטסט, אחרי עשרים שנות נהיגה?

וחיסונים לילדים, כאילו הגענו זה עתה ממדינת עולם שלישי. 4 חיסונים לכל ילד, בבת אחת.

ולקנות הכל במזומן, כי אין לנו עדיין קרדיט היסטורי, שזה אומר בשפת העם שאת הבנק לא מעניין מי אתה וכמה כסף יש לאבא שלך, אתה מתחיל מאפס – אין תשלומים, אין הלוואות, אה, וכמעט שכחתי – אסור לך להכנס למינוס.

ולשטוף את הריצפה, כן, כן…אופן שטיפת הרצפה עדיין בקרב תעלומה מבחינתי.

ולחטוף התקף לב בכל פעם שאני רואה מערבל בטון נוסע, כי הצורה שלהם הפוכה מאלו שבארץ, אז נדמה שהם נוסעים ברוורס במהירות מטורפת (מצ”ב תמונה).

ולקרוא מלא וכל הזמן (!) באנגלית. כל חוג מגיע עם “הוראות הפעלה” – ספר תנ”ך של “עשה ואל תעשה”. באופן כללי, אתה לא רוצה שלא לדעת את חוקי המקום אליו אתה מבקש להשתייך, כי אז אתה מרגיש קצת קוף. ויש את החוקים הלא כתובים, הקודים החברתיים של המקום, כמו:

לא באים לחברים בספונטניות ליותר משעה. ואם נקבע PLAY DATE, משמע מפגש, הוא לא יעלה על שעתיים.

לחייך ל כ ו ל ם כל הזמן ובכל מקום…וגם לנופף לשלום, כן, כן, שמעתם אותי נכון – גם לאנשים זרים!

אם יש תור אתה נעמד בסבלנות, יקח כמה שיקח, פה בדרום גם מוסיפים חיוך עדין, וכמובן שלא מציעים הצעות יעול ישראליות בנוסח: “למה אין פה עוד קופאית ?” ו “כמה זמן צריך לחכות?” (בדיוק אחרי דקת המתנה, כן?)

ובכביש…או בכביש….ממש רבים מי יתן למי זכות קדימה. מסמנים זה לזה עם הידיים: “בבקשה, סע”, “לא אתה”, “לא אתה שמופי”…עד שמישהו נעתר ועושה סימנים של הודיה.

ניהול סמול טוק עם נותני השירות הוא הכרחי: הם מחמיאים לך על בחירותיך הנבונות, ואתה אומר תודה ומפתח את הנושא.

בגדול – אדיבות מוגזמת, זה שם המשחק פה בדרום.

בקיצור, אני מותשת רק מלשחזר את כל הקשיים שחוויתי בזמן הקצר שאנחנו פה.

בשנה השניה, החוקים והמצוות כבר יהיו ידועים ומוכרים, וזה ירגיש דיי נחמד לדעת שיש לך את היכולת ליישם אותם, מבלי לבזבז חצי יום ו/או להרגיש אהבל. מידיי פעם, אני מניחה, יש איזה אתגר, אבל בגדול, הכל דיי חוזר על עצמו. ואתם יודעים מה? זה דווקא נשמע די נחמד. יאיי איזה כיף, להיות שוב בקומפורט זון. בטח אחשוב לעצמי: לקח זמן, אבל עשינו את זה. בתוך הכאוס הרגשי שחוויתי עד עכשיו כמהגרת, אתחיל להרגיש קצת בבית. פתאום הסדר האמריקאי המופתי והמוגזם, יראה לי גאוני והגיוני. השקט המוחלט מהמשפחתיות והחברים והאינטנסיביות הארץ ישראלית, כבר לא יהיה כזה מוזר. כיבוד האחר את המרחב האישי שלי בתוך הספירה הציבורית, ירגיש לי הכרחי. האדיבות של האנשים, תנעם לי.  ההיצע העצום של הכל מהכל בכל רגע נתון, ישנה את חיי ויהפך אותם לנוחים יותר. שירות הלקוחות באמריקה והכבוד לנותנים ללקוח, יהפכו אותי לפחות חשדנית ומיליטנטית.

ממ.. יש מצב שאחשוב שהיה שווה להקריב! יש מצב שאומר לעצמי, עכשיו אפשר סוף כל סוף להתחיל להנות מכל העסק הזה שנקרא אמריקה. יש מצב שאומר לעצמי: “מה כבר נגמר?”

השראות:

* עמודו הוא משחק ילדים. הכללים: בתחילת כל סיבוב המשתתפים עומדים במעגל כאשר אחד מהם מחזיק בכדור. מחזיק הכדור זורק את הכדור למעלה וקורא בשמו של שחקן אחר. השחקן שקראו בשמו צריך לתפוס את הכדור מהאוויר. את הכדור יש לזרוק בזווית אנכית למעלה כדי שיפול בסמוך למקום בו נזרק. אם הכדור נזרק בזווית כך שהוא נופל הרחק ממקום הזריקה – הזריקה פסולה (“אמריקה”) ויש לחזור עליה. להמשך קריאה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%95

**באופן אישי, אני מעדיפה את ה REM שלי בצורתם הקודרת יותר. לאור עובדה זו מצאתי דווקא השראה בקליפ הזוי זה מתחילת שנות ה 90, כיוון שכבר אז, בהיותי נערה מתבגרת, הוא נראה לי אידיוטי ומביך למדיי. הביך אותי בעיקר, לראות את מושא הערצתי המסוקס והמיוסר – מייקל סטייפ, רוקד כמו דביל עם כובע מצחיה הפוך לראשו והשימחה בקליפ היא נראתה לי מעושה, מאולצת ומבויימת מידיי (למעט קייט פירסון, הקופצנית,שנראת למעשה, יותר שיכורה משמחה). אולי, מהמקום שאני נמצאת בו כרגע, כל כך התחברתי אליו דווקא עכשיו ואולי זו היתה כוונת המשורר… Shiny Happy People – REM

***מערבל בטון אמריקאי :

מערבל בטון אמריקאי

       מערבל בטון ישראלי:

מערבל בטון ישראלי

עוד מהבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

תצוגה מקדימה

דוגמנית הבית של קרייזי ליין

"אני בן ארבע" צועק הקטן על הטלפון בפעם החמישית, מסתכל לעברי חצי נבוך חצי חסר אונים. "תביא לי את זה" חטפתי בעצבים את הטלפון מידו, מותשת מרבע השעה האחרונה בה ניסיתי (ללא הצלחה) להסביר לסבתא שלי כיצד לפתוח את התמונות ששלחתי...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה