הבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

רילוקיישן – האישה שאיתו

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה... +עוד

שרי. 39. אמא לשלושה. והאישה שאיתו....ברילוקיישן. חבר פרסם תמונה בפייס עם דשא מאחוריו ושאלה- הדשא של השכן ירוק יותר? כולם ענו - תמיד! אני עניתי - לעולם לא! בעידן הפייסבוק והאינסטוש, שהדשא של השכן נראה ירוק מתמיד, לי הוא נראה זוהר מידיי, לא טבעי. או כמו שחברתי המבריקה, ליבי כץ, טבעה את המושג עבור דברים לא טבעיים - צ'רנובילי משהו. עקבו אחריי וקבלו - רשמים מן הצד הפחות זוהר של חלום הרילוקיישן...ובכלל של החיים. אגב, אני אדם אוהב חיים בצורה שלא תאמן, פשוט חייבת להוציא את הזבל פעם ב.., שלא יסריח לי בבית.

עדכונים:

פוסטים: 15

החל מספטמבר 2016

“ערב הקאנטרי של תמר” – כך קראו לקבוצת הוואצאפ שנפתחה לכבוד מסיבת הפרידה שערכו לה חברותיה. תמר חיה פה 12 שנה והיא חוזרת עם משפחתה להרצליה, מסיבות שאינן ידועות לי. היכרותי השטחית עם כלת השמחה לא מנעה מבעדי להצטרף לחגיגת הפרידה ובכך לנפץ את השגרה המשמימה אליה נקלעתי בחודשים האחרונים. לכן, כשהוזמנתי לבילוי הקבוצתי (אולי בנימוס ואולי לא - למי אכפת כמו שבתי עפרי אומרת) מיהרתי להצטייד בחולצה דרומית משובצת שנתחבה בחוסר אלגנטיות לתוך מכנס ג’ינס צמוד מידיי וטופפתי על עקבי הבוקרות שלי לצוד לי אושר מעושה בעיר הגדולה.

התכנית האמנותית של הערב כללה פידול קבוצתי ברחבי הדאונטאון, במעיין כרכרה סמי-ממונעת כשברקע נשמעת מוזיקת פלייליסט קצבית נוסח גלגל”צ. במרכז הכרכרה עומדת ברמנית שאחראית להרוות את צימאוננו באלכוהול מיובא (מהבית) ואת צימאונם של העוברים והשבים בהצגה הכי טובה בעיר: עקרות בית נואשות פורקות כל עול. מקומות למסעדה אלגנטית הוזמנו מראש ונזנחו באחת עם נזילתנו מן הריקשה המאולתרת אל מדרכת הרחוב כשעתיים לאחר מכן. שיכורות ורפויות גוף זיגזגנו דרכינו ברחובה ההומה של נאשוויל אל עבר “ההונקי טונק” השמח ביותר באזור. “הוניקי טונק” זהו שם גנרי לבר קאנטרי. וגם אם אתם לא מחסידי מוזיקת הקאנטרי, קשה לסבול כשמסביבכם כולם שמחים כל כך. את הערב סיימתי, לכל השמועות (והתמונות המביכות) , במצב גופני מעורר רחמים שסימניו הכו בי אנושות גם ביום שלמחרת. הגוף כאב וסבל, אבל הנפש…הנפש כבר לא. הנפש הייתה מרוצה. כנערה ריקה ופוחזת נהניתי מערב מוגזם של כלום ושום דבר,בדיוק מהסוג שהייתי צריכה כדי להשיב לעצמי את רוח הנעורים שנטשה אותי.

חברי המושבעים, בכדי להבין כיצד ובאיזו קלות זנחתי (לערב אחד, כן?) את מחויבויותיי המסורתיות כרעיה וכאם והתמסרתי לערב שכולו קלות דעת, הוללות ופיזור הנפש, יהא עלי לגולל בפניכם את שיגרת חיי החדשה. אך בטרם אספר על עצמי בתוך אותה שיגרה, אקח אתכם ליום בחייהם של שכניי האמריקאים.

אנו גרים בפרוור נשווילאי אמיד ומפונפן הקרוי פרנקלין. לשכונה הקטנה שלנו קוראים פילדסטון פארם. למרות מה שיכול היה להצטייר מן הפוסטים הקודמים, לא מדובר באוכלוסיה חסרת שיניים ותספורת אלי אוחנה צהובה, כי אם באוכלוסיה נאורה, משכילה ובאופן מבאס – כי חשבתי שלפחות בנקודה זו יהיה לי יתרון יחסי על האמריקאים- רזה. דבר נוסף שחשוב לדעת על השכונה שלנו זה שהיא הומוגנית להחריד: הבנים בלונדינים עם תספורת דושבאג ואת שיערן החלק של הבנות מעטר פפיון. ככל שהילדה דרומית יותר, הפפיון גדול יותר. בשלב זה אני מניחה שכבר הבנתם שאין שום דבר חתרני, מתריס – או מגניב- בפילדסטון פארם.

לצורכי הפוסט ומתוך עשרות משפחות שרואיינו לתפקיד –לא באמת- נבחרה משפחת ווסטפילד. משפחה אמריקאית פרוורית טיפוסית לאזור: אבא ג’ון (ה-מפרנס), אמא שאנון (ה-אמא), שלושת ילדיהם: סנדי (10), ג’סטין (9), אלי (8) והכלב סנופי (11).

התחברותי עם משפחת ווסטפילד נוצרה מתוך אינסטינקט הישרדותי שלי כאמא. הצורך שלי להיאחז במישהו שישמש לי מורה נבוכים בחיי החדשים, הביא אותי להתעלק על שאנון בצורה טפילית. היא מצידה נראתה דיי מוטרדת מכך, בעוד שאני מצידי ניצלתי את היותה כל כך מנומסת ועד היום אני ממשיכה להתעלק עליה (ועל בעלה במובנים מסוימים) לתועלתי האישית. הבחירה בשאנון לא הייתה רנדומלית, כי אם מלאכת מחשבת של כמה שניות בלבד: בנותיה לומדות בכיתותיהם של יונתן ועפרי ובנה משחק עם יונתן בליגת הכדורסל. היא יו”ר ועד הורים, דבר אשר מקנה לה יכולות ביוניות בהקשר הקהילתי ו- היא גרה בהמשך הרחוב שלי. “טדאה” – תודו שלא יכולתי לבחור מועמדת טובה יותר לשמש לי לחברה. אני חייבת להודות שתפקיד המטרידה הסדרתית שסיגלתי לעצמי הוא מוזר וזר עבורי, אם כי אינו בהכרח אברסיבי.

שאנון היא רואת חשבון במקצועה. בעשור החולף התמסרה היא לגידול ילדיה ובמקביל לשתיית אלכוהול. באמריקה, שהפתיעה אותי בשמרנותה הפטריארכלית, אישה פורשת ממירוץ החימוש ברגע שהיא הופכת לאמא. נסיבות הימצאותה של האישה בבית נובעות גם מתוך הקושי התפעולי של התא המשפחתי: באמריקה רחבת הידיים הסבתא הקרובה, גרה במרחק של  6 שעות נסיעה לפחות. ובהיעדר מנטליות של “מותק, תעשי טובה, תוציאי לי את הילד מהחוג” (כשבפועל באה לקחת אותו אחרי מקלחת וארוחת ערב) אנחנו נאלצות לתפעל את התא המשפחתי לבדנו.

 שאנון מקיצה – באופן טבעי – בשש בבוקר, מוזגת לעצמה קפה מן הפרקולטור שמאולף להתעורר יחד איתה. היא מדליקה את הטלוויזיה שבפינת האוכל לשמוע קצת חדשות מקומיות תוך שהיא מכינה למשפחתה ארוחת בוקר רצינית במושגים ישראלים: ביצים, בייקון ותפוחי אדמה מטוגנים כמו לביבה (=האש בראוני). לאחר שהעירה את הילדים וציידה את תיקי האוכל שלהם בכריכים ונשנושים, דוחסת את ירכיה לטייץ של לולו למון שמחטב, על מאה ושלושים הדולרים שהוא עולה, גם את הפחות מחוטבות שבינינו ויוצאת את ביתה לפזר את ילדיה במסגרותיהם.

בשובה היא אוספת את מנדי חברתה והן ממשיכות לשיעור פילאטיס בקאנטרי השכונתי. בסיום הפעילות הגופנית שאנון שבה לבית הספר על מנת להתנדב בספריה. עבודת ההתנדבות מסתיימת בדיוק בזמן בו ראשון ילדיה מגיע עם כיתתו לקפיטריה לאכול צהריים (ב 11:30). שאנון מבלה בקפיטריה בסביבות שעה וחצי, אוכלת עם ילדיה צהריים ומאזינה בקשב רב לתלאות יומם. אחר הצהריים היא שבה לביתה לכביסות ועניינים של הבית. לפעמים שאנון לא נשארת לארוחת צהריים בקפיטריה ואז היא נפגשת ללאנץ עם חברה זו או אחרת (פעם אחת אפילו זכיתי והיא נפגשה איתי).

מידי יום בשעה 15:36 נעצר האוטובוס הצהוב (School bus) בפינת הרחוב שלנו ומשלשל מתוכו את ילדי בית הספר העולצים והקולניים. נהגת האוטובוס החביבה מנופפת לשלום ונפרדת מהם בברכת לילה טוב. כן, כן…קראתם נכון – “האב א גוד נייט” נזרק לחלל ומתקבל בהבנה גמורה, שלא לומר באהדה, עוד לפני השעה 16:00.

הילדים משחקים יחדיו בחזית הבתים כשהוריהם (אמהות בעיקר ואבא אחד) עומדים עם כוסות הקוקטייל האטומות שלהם בצד (לוח השראות 4#) ומתלוצצים אחד עם השני תוך שהם משגיחים על הילדים. כניסתם של ילדים לתוך הבתים ללא תיאום מראש תחשב לגסות רוח פה בדרום, מנהג שנראה לי מוזר בהתחלה והיום אני שוקלת לייבא אותו לישראל עם שובי חזרה ארצה.

באותה מהירות שהתמלא הרחוב חיים, כך מתייתם הוא מצהלות השמחה, בדיוק 30 דקות לאחר מכן, כשמתחיל טיפה להחשיך. הילדים פונים להכנת שיעורי הבית ובסמיכות לרגע זה שאנון שמה צלי עם תפוחי אדמה בתנור. כשג’ון יכנס הביתה בחמש עשרים וחמש ויאמר:“האני אי אם הום”, שאנון תסתובב אליו מתוך התנור הלוהט, שיערה הבלונדיני יתנופף לאחור באקראיות, חיוך רחב ועיניים בורקות ינסכו על פרצופה המאופר בקפידה תוך שהיא אוחזת בידה מגש עם צלי שזוף וריחני. “בדיוק בזמן” היא תענה על אוטומט, תשרבב את שפתיה לנשיקה ותקרא לילדים לרדת לאכול – קריאה אחת, לא חזקה מידי, תעשה את העבודה. לאחר ארוחת הערב הילדים לעתים משונעים לחוגים או צופים בטלוויזיה. בשמונה וחצי בערב הבית יידום, עלטת סיני יורדת על העיירה הציורית פרנקלין והנטפליקס, על השלכותיו האינסומניות, נעור לחיים.

***

במשפחת בכמאיר הסתגלתנית, המציאות דיי דומה למעט אולי הקטע המתוסרט של הצלי בתנור והילדים הממושמעים. גם אני, כמו שאנון, מתנדבת בספרית בית ספר, עושה ספורט ועולה במשקל במעיין קורלציה מוזרה, מארגנת את הבית מידיי יום ומפיצה את הילדים לחוגים אחר הצהריים (או “בלילה” בשפת האזור).

בנקודה זו עלי להודות שבתור אחת שאפילו לביתה אינה נוהגת לנהוג באותה הדרך שבאה, עצם המחשבה להשתעבד לסדר פעולות שחוזר על עצמו בדרך ובזמן קבועים יכול להאפיל על אישיותי. ובינינו? תהליך הביות שלי לא תמיד “הולך חלק” (ראו מקרה “ערב הקאנטרי של תמר”). אשקר אם אומר שלא צפיתי את השגרתיות, אמנם בחזיונותיי הייתי חטובה יותר, אך לא ידעתי להעריך את גודל הדיסוננס שאחווה על רקע זה. וכך קרה שבמהלך “השניצול החודשי” (לוח השראות 3#) בעודי מהרהרת באותה מציאות אוקסימורונית שנקלעתי אליה, הכתה בי ההכרה שהקושי האמיתי בחוויית הרילוקיישן שלי כרוך -בין השאר- בהסתגלות לאורח החיים הפרוורי באשר הוא. ובעוד שאורח החיים המקומי ואופיי העירוני בתהליכי גישור, הרי שהאלטר אגו שלי, באופן מטריד, נראה מרוצה מן השינוי.

אולי אלו שכניי החדשים שמהווים עבורי “אור ליהודים”: הם רגועים יותר, צנועים יותר ושיפוטיים פחות. הם מאמינים שהעולם הזה שאנו חיים בו, הוא למעשה צינור לעולם הבא, המשמעותי יותר, הנצחי. וכשזו תפיסת עולמך, אתה לא חרד לכל יום שחולף. הווייתך מוקדשת לעשיית טוב מבלי לחשוב כל הזמן על הגשמה עצמית וכל השיט הניואייג’י הזה. אולי זהו שעון החול שהתהפך לפני שבוע ומסמן לי שנותרה לי עוד שנה ליהנות מקערת השעועית הטובה לפני שאשוב לזלול עוגות בפחד (לוח השראות 2#). או שאולי זה בכלל חדר הארונות המרווח בקומה השנייה של אחוזת בכמאיר שמסמא את עיניי. קרוב לוודאי שהיום אני יכולה לומר בקול רם : “יש בי מזה וגם מזה -יש בי שניהם”.

תודה שקראתם עד פה.

לוח השראות:

1. האישה הטובה - צפייה בטלוויזיה תמיד נתפסה בעיני כקטליזטור לאלצהיימר, השמנה וניוון שרירים. ובהתאם לכך הקפדתי לשלוט במינוניי הצפייה (אם כי לא בתוכן: “גיא פינס שולטטט”). בתל אביב זה היה קל: מיד בהשכיבי את הילדים במיטותיהם, הייתי יוצאת להליכה עם בן הזוג או עם חברה, נפגשת לדרניק עם אחרת, לפחות פעמיים בשבוע הייתי בעבודה ואם המסך היה פוגש אותי, השתדלתי שיחצצו בינינו הרריי כביסה נקייה לקיפול והפצה. היום, לא רק שאני עצובה להודות שהתאוריה שלי הוכיחה עצמה כנכונה, אלא שגם בי נפלה שלהבת. וממעמדי החדש כאזוב קיר, אני בשלה להצהיר שהיא שרפה אותי לגמרי שכן לא מדובר בזיפזופ אקראי, אלא בבילוי של ממש.

The good wife

על ייסורי הגמילה והשלכותיהם אפרט בהזדמנות אחרת. כרגע ברצוני להתרכז בטוב שזה הביא לחיי הפרובינציאליים ולהודות באופן אישי לחברתי החדשה – “האישה הטובה” – ג׳וליאנה מרגוליס או בשמה הטלוויזיוני, אלישה פלורק. למי שלא מכיר, אז אלישה היא האישה שאיתו, שהחליטה -בעקבות בגידותיו של בעלה- לאחר 13 שנים של חיים מפורוורים וגידול ילדים, לשוב לעבודתה מקדם כעו”ד. באלגנטיות, באומץ ובכישרון רב סוללת אלישה את דרכה לצמרת המשפטית של אילינוי. תודה אלישה – את חברה אמיתית.

2.עכבר העיר ועכבר הכפר - במהלך הסיפור, עכבר העיר מבקר את בן דודו, עכבר הכפר. עכבר הכפר מציע לעכבר העיר ארוחה פשוטה של מזון כפרי, אך זה מסרב בלעגנות. הוא לוקח את עכבר הכפר לביקור בעיר כדי להראות לו את “החיים הטובים”. ואולם, באמצע ארוחה של עוגות וריבה מתנפלים עליהם שני כלבים (בגרסה אחרת: חתולים), והעכברים נאלצים לנטוש את החגיגה ולרוץ למקום מבטחים. לאחר מכן, עכבר הכפר חוזר לכפרו, ובפיו מוסר ההשכל: ”עדיף לאכול שעועית בשקט מאשר לזלול עוגות בפחד”. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%A8_%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8_%D7%95%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%A8_%D7%94%D7%9B%D7%A4%D7%A8

3. “השניצול החודשי“- מידי חודש, אני מתגייסת לעבודת כפיים במטבחי שתכליתה -טיגון הרים של שניצלים לילדיי. אותם מילוניי שניצלים, נארזים בשקיות זיפלוק ומשביעים את רעבונם של זבי החוטם למשך חודש שלם. עשייה מונוטונית חסרת מעוף שכזאת, יכולה להביא אותי לקצה בנסיבות מסוימות. אבל באופן מפתיע סדר הפעולות המדיטטיבי משהו, גורם לי להירגע, לשקוע במחשבות ובעיקר להיות עם עצמי.

4. כוס הייטי (YETI) - באמריקה השמרנית שתיית אלכוהול בציבור אסורה. על כן, פיתחו האמריקאים שיטות לשתות: הייטי. כל אחד רוקח לעצמו את הקוקטיל האהוב עליו ואף אחד לא שואל שאלות. אז מה מיוחד בכוס המכוערת הזאת? טוב ששאלתם. מדובר בפיתוח חדשני שמטרתו לשמור על טמפרטורת המשקה לכעשר שעות רצופות (קרח לא נמס וקפה לא מתקרר). מעבר לכך מדובר במותג - סמל סטטוס…כמו אייפון או תיק של מייקל קורס. זוהי המתנה הפופולרית ביותר באמריקה וזה רק עניין של זמן עד שייבאו אותה לישראל -תזכרו שקראתם את זה כאן. ביי.

המתנה הפופולרית ביותר לכריסטמס ובכלל.

 

 

עוד מהבלוג של רילוקיישן - האישה שאיתו

תצוגה מקדימה

אמריקה חור שחור

בשנים האחרונות, ניכר כי רבים מן הישראלים מחליטים לארוז את משפחותיהם ולנסות את מזלם בספירה הבינלאומית.משווקים את המעבר במילה הסקסית, המתגלגלת כל כך יפה על הלשון - ר י ל ו ק י י ש ן. רוצים לומר: יש לנו הזדמנות תעסוקתית, חד...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

דוגמנית הבית של קרייזי ליין

"אני בן ארבע" צועק הקטן על הטלפון בפעם החמישית, מסתכל לעברי חצי נבוך חצי חסר אונים. "תביא לי את זה" חטפתי בעצבים את הטלפון מידו, מותשת מרבע השעה האחרונה בה ניסיתי (ללא הצלחה) להסביר לסבתא שלי כיצד לפתוח את התמונות ששלחתי...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה