הבלוג של sally

sally

עדכונים:

פוסטים: 7

החל ממאי 2014

שלום לכם, אמנים יקרים, אלה מכם שמגיחים בהפגנות, בעיתונים, בפייסבוק, מספרים איך אתם מתביישים במדינה ובעם.

בטח בשלב הזה כבר התרגלתם לקללות, לצעקות, אולי לזה אתם מחכים… אני מבטיחה שלא אקח חלק בזה, רק רציתי לספר לכם משהו.
רציתי לספר לכם איך בתחילת השבוע, אחי שלח למשפחה הודעה בפייסבוק על משאית שתגיע ביום רביעי (מחר) לבית ספר ליד הבית שלנו, בשביל לאסוף ציוד לחיילים שהציוד מתחיל להיגמר להם. תוך כמה דקות העברנו את ההודעה, כמה חברות מיד התגייסו והודיעו שיעבירו לי ציוד כדי שאקח לשם, גם שכנה של אחת מהן הצטרפה.

רציתי לספר לכם איך דוד שלי, שאולי לא הייתם אוהבים אותו כי יש לו כיפה, ואולי אפילו לא הייתם יודעים שהוא עשה צבא ומעולם לא לקח כסף מהמדינה, לא חשב פעמיים לפני שהתקשר לאמא שלי וקבע איתה ללכת לקנות ציוד לחבילות ושאל אם היא יודעת איפה יוכלו לקנות כמה שיותר ציוד ב1,000 שקל או יותר.

רציתי לספר לכם איך אמא שלי התקשרה לחנויות כדי לבדוק את התשובה וגילתה שבחנות סיטונאית אחת, נגמר כל הציוד, כי כולם קנו ציוד לחיילים, אמרו לה שאולי בתל אביב היא תמצא. בשיחה לחנות אחרת היא מצאה ציוד, אבל לא חולצות בצבע זית, אמרו לה שבכל האזור כבר אי אפשר למצוא חולצות בצבע הזה.

אתם אמנים, בטח יש לכם פה ושם חברים שמתעסקים באופנה, אתם בטח יודעים שזה לא שצבע זית עושה איזה קאמבק מטורף… זה פשוט הצבע שכולם יודעים שלובשים מתחת למדים בשטח. כולנו יודעים כי כולנו היינו חיילים.

רציתי לספר לכם איך אתמול, בין אזעקה לאזעקה, בנות דוד שלי ואני ארזנו חבילות לחיילים, ואיך למרות שהשקיות איימו להיקרע לא יכולתי שלא לחשוב שאולי זה לא מספיק, מה זה בעצם “מספיק” לתת למישהו שמוכן למות למענך?

ארזנו ורצנו למקלט וחוזר חלילה, מולנו עמדה הטלוויזיה ודיווחו על עוד שבעה הרוגים, הורדנו את הראש לרגע וניסינו לחשוב על מה אפשר לכתוב לחיילים ולצרף לחבילה.

בטח אם תקראו את זה, תחשבו שזה הדווקא היה החלק הקל בשבילי, הרי אני כותבת עכשיו כבר כמעט רבע שעה, אבל זה לא היה ככה. לארוז חבילות זאת פעולה מכנית, לא צריך לחשוב עליה, אבל לכתוב? איך אני יכולה לעודד? איך אני יכולה להגיד תודה? איך אני יכולה לנחם ילדים צעירים ממני בשנה או יותר, שעומדים מול אש חיה?

בסוף כתבתי, וגם ידעתי שזה לא רק בשביל מי שיקרא את הפתק, החבילה היא לא רק בשביל מי שיקבל אותה, היא גם קצת בשבילנו, קצת נחמה, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים לעמוד בצד ולתת לאחרים להילחם את המלחמה, אנחנו צריכים להרגיש שגם אנחנו תורמים וגם אנחנו חלק ממנה.

רציתי לספר לכם איך אתמול נפל חייל בודד, ואיך פתאום ראיתי טיפות קטנות של הודעות בפייסבוק, שלא היה ברור מאיפה הגיעו אבל היה ברור שמעבירים הלאה, הודעות שקוראות למי שרק יכול להגיע להלוויה, כדי שהילד הזה שעזב חיים נוחים עם עם אחר, לא יהיה לבד בדרכו האחרונה. בטח מי שכתב את ההודעה חשב שיבואו כמה אנשים שגרים בחיפה, בטח הוא לא חשב שיגיעו עד לשם עשרות אלפי אנשים מרחבי הארץ, הוא בטח לא חשב שמרחובות יוציאו אוטובוס עמוס במיוחד להלוויה.
אוטובוס שלם של אנשים שיצאו לנסיעה של מעל שעתיים, בשעת לילה, כדי להשתתף בהלוויה של ילד שמעולם לא פגשו, למרות שהלוויות זה לא עסק קל, אבל בעצם גם לבחור להילחם למען העם שלך זאת לא בחירה קלה, רק פה חושבים ככה. הם כולם ידעו שהמילים “הילדים של כולנו” הם לא סתם סיסמא שנזרקת לאוויר החלל, יש לנו חובה מולם, כל עוד זה תלוי בנו גם חייל בודד לא יהיה לבד.

בטח עכשיו אתם חושבים למה רציתי לספר לכם את כל זה, למה בכלל התכנסנו כאן, ולמה אני מפריעה לכם ככה.

אני מספרת לכם את זה כי אני מבינה, לכולנו יש את הרגע הזה הקטן של הבושה, כשאנחנו רואים מישהו דוחף בתור, כשאנחנו שומעים על עוד דקירה. כולנו לפעמים עומדים אל מול החוצפה הישראלית, אל מול יוקר המחיה, אל מול ממשלה שרבה בינה לבין עצמה, עומדים וקופאים בבושה על מה שעשינו למדינה, אני מבינה.

אז חשבתי שאולי תרצו לדעת, אולי תירצו להיזכר, שיש גם טוב פה בעם. יש לנו ילדים אמיצים, יש לנו אנשים שאוהבים. רציתי להזכיר לכם שזה באמת קצת עצוב שאנחנו מתאחדים רק לעת צרה, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות, יש טוב ויש רע, וקצת רבים וצועקים, ואולי הילדים קצת מתביישים באבא שעושה בושות, אבל בסוף אוהבים את כולם ודואגים לכולם.

רציתי להגיד לכם גם שאל תכעסו אם צועקים עליכם עכשיו, כי אתם אולי מתביישים אבל אתם חלק מהעם ואנחנו אוהבים אתכם גם, ואם צועקים או כועסים עליכם עכשיו זה לא כדי להשתיק אתכם. זה בגלל שברגעים כאלה, של סכנה ומלחמה, אלה הרגעים שאנחנו בהם הכי ביחד, ואנחנו רוצים להיות גם ביחד איתכם ולאהוב גם אתכם, וקצת עצוב לנו שאתם הולכים אחורה.

רציתי להגיד לכם שאתם לא צריכים להתבייש, ואתם לא צריכים להיפגע, תזכרו תמיד את הטוב שיש לצד הרע, תזכרו שגם על אחים צועקים ועדיין אוהבים, תזכרו שהרסנו קצת אבל עוד לא הרסנו לגמרי… איפשהו בפנים אנחנו עדיין קצת עם סגולה.

עוד מהבלוג של sally

גברים בסקס, נשים בסקס ומה שבאמצע.

לא יודעת איך או מתי זה התחיל, אני רק יודעת שיום אחד הפייסבוק התחיל ללמד אותנו מי היא "בחורה זורמת ומגניבה" (דרך פוסטים שהם ספק פוסטים, ספר עלילה של פורנו גרוע), מי היא "בחורה יבשה וגרועה" (בעיקרון כל מי שהעזה לחרוג מאותו תסריט...

תגובות

פורסם לפני 6 years

מכורה וכבר לא אנונימית

קוראים לי דאני, נולדתי דניאל, כולם קוראים לי סאלי, אני בת 22. במהלך 22 שנות חיי עברתי מספר דברים, ראיתי אנשים קרובים נופלים, ונפלתי בעצמי. סבלתי מדיכאון, התמודדתי עם הפרעות אכילה, חתכתי ורידים. לחתוך ורידים זאת סוג של...

תגובות

פורסם לפני 6 years

"למה לפמיניסטיות אין חוש הומור?"

"מה את כבדה?! צוחקים איתך". המשפט שמלווה כל מניפסט פמיניסטי באשר הוא, אפילו קבוצות בפייסבוק לקחו על עצמן את השם המחמיא "פמיניסטיות בלי חוש הומור". אז אני פמיניסטית. לא ראדיקלית, עוד לא שרפתי חזיות, משתמשת בלשון זכר ברבים,...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה