Saloona

חמש וחצי שנים אני רצה. התחלתי בקטן, ריצה הליכה, ומשם בניתי עצמי למרוצים- מחמישה קילומטרים ועד לשני מרתונים, האחרון באפריל בפריז. שלושה אימוני ריצה כמינימום שבועי, המצטברים לארבעים ק"מ בתקופות "רגילות", ועד לחמישה אימונים המגיעים לסך כיותר מ-80 ק"מ בשבוע לקראת מרתון. אימוני הריצה שלי נערכים על משטחים שונים: על כביש, בשדות פתוחים, על משטחי

אני אוהבת דינמיות. מוכנה לנסות ולהתנסות. שינויים זה דבר מרענן, במידה ונעשים עם מחשבה. התנסיתי לא מעט בשינויי קריירה, שינויי מקום (ארץ) מגורים. אני אוהבת אנשים ותמיד שמחה להכיר. אני אוהבת לבדוק מסלולי ריצה חדשים. נופים חדשים, ספירת קילומטרים לא ידועים מראש. זה "ממהר" לי את הדרך. משהו בלא-ידוע מרגש אותי, גם אם מלחיץ ומפחיד

Zen and the Art of Running: MAKING PEACE WITH YOUR PACE הוא שמו של ספר חדש מאת Larry Shapiro, שקיבלתי לאחרונה במתנה. מאז שהתחלתי לרוץ לפני חמש שנים, קל מאוד לקנות לי מתנות. פשוט מאוד, כל מה שקשור לריצה גורם לי אושר גדול. אבל הספר הזה, בשונה מעשרות הספרים האחרים שקראתי ואספתי בנושא, מדבר על משהו

אני בחופשה. החופשה השנתית בחוף נחשולים. כבר 18 שנה. הרבה לפני שהתחלתי לרוץ. מה מופלא בחופשה השנתית? כל מה שאני צריכה לעשות הוא ללכת לים. לאכול. לישון. לקרוא. ללכת לים. לאכול. לישון. לקרוא. וחוזר חלילה. אז מדוע מזה חמש שנים, גם במהלך החופשה השנתית אני קמה בין 5-6 בבוקר כדי לרוץ? האם באמת "אפגע" ביכולות

לאחרונה נפצעתי בריצה. פגיעה בשוק שמאל ממאמץ יתר. ידעתי שזה עומד להגיע. הכאב העמום, המסתתר, מגיח ונעלם. הניסיון להתעלם מהכאב. לרוץ עם הכאב בתקווה שייעלם מעצמו. תמיד התקווה שכאב ייעלם מעצמו. בגוף כמו גם בלב, בנפש. בריצה, כשלא מטפלים בכאב, וממשיכים כרגיל, הוא בד"כ מתעצם. עד לכדי פציעה. עד לכדי צורך להפסיק לרוץ. בנפש, בחיים,

כל אחת מאיתנו רצה בדרכה. דרך הריצה שלי היא בקילומטרים. ביום בו ההתחלתי לרוץ, לפני חמש שנים, הקשבתי לנשימותיי, להלמות הלב, למוסיקה הפנימית שבגופי. המאמץ הוא שלי ובשבילי, האתגר הוא שלי ובשבילי. כל ריצה אני מתחילה מחדש, מזיעה, נשברת, בונה, ממשיכה ומתגאה לגלות שאני כן יכולה. בריצה אין זיופים. בריצה אני נלחמת ובריצה אני משלימה.