הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

הפרעות אכילה, כמו כל אקט הרסני, פוגעני, הוא תוצר של אלימות. אלימות היא ממש לא רק מה שנספר חברתית כאלימות. דחייה, תחושת חוסר שייכות עמוקה, התהלכות בעולם בתחושת אי זכאות, אלה הן חווית אלימות לכל דבר שביסודן ההצלפה המייסרת של בדידות אין קץ, שנאה, חוסר טעם בחיים. ואז פתאום זה נחת עלי- אלימות אי אפשר להפסיק באלימות.

13/05/2013

אז מהי בעצם “הפרעת אכילה”?

הפרעת אכילה זה משהו שנשמע רע ומר, ודי חסר תקווה. והאמת היא שהתמודדות עם הפרעות אכילה היא לא בדיוק משהו שנזכר בחדרי הטיפולים כאיזה מסלול המראה עם נחיתה רכה בארץ המובטחת. וזה מכיוון שהנושא הוא כלכך טעון שנדמה שמאיפה שלא מחזיקים זה דוקר. וזה אכן דוקר בהחלט. אבל גם כיוון שזווית ההתבוננות המקובלת על טיפול בהפרעות אכילה היא במקרים רבים עדיין חשדנית וסקפטית משהו ולא שיוויונית ומעצימה.

כבוגרת המסלול להפרעות אכילה במשך עשר שנות עבדות מגיל הנעורים ואילך, אני יכולה לומר בשלווה גמורה שיש חיים אחרי. ולא סתם, אלא חיים של שקט. והחיים האלה הם משהו פשוט ונעים לתפעול, כי הם פרי חמלה ואהבה. אבל איך? לאט לאט, כמו חלזון.

בימים הלא עליזים בעליל שבהם גיליתי את עומק הפצע שאני נושאת כמי שגאלה את עצמה משאול תחתיות ההתעללות, חשבתי שאני נדונה למוות כשמנה אוכלת ואוכלת, שלא תזכה לבחור את עצמה, לפסל את חייה, להיות אדם חופשי. וכך חשבתי כיוון שכך חונכתי לחשוב. חונכתי על אמונות חונקות ומסרסות כמו “מה שהיה הוא שיהיה”, “זה מה שיש”, “אין מה לעשות”. וחשבתי שבאמת שאין משהו בעולם שיכול לשנות את הגזירה, כי אחרי הכל, מדובת ב”הפרעה”. חשבתי.

אז מסתבר שהרבה מים זרמו מאז בנהר, ויש בשורה ואליה אני מחוייבת . הפרעות אכילה, כמו כל אקט הרסני, פוגעני, הוא תוצר של אלימות.

ואלימות היא ממש לא רק מה שנספר חברתית ותרבותית כאלימות. דחייה, תחושת חוסר שייכות עמוקה, התהלכות בעולם בתחושת אי זכאות, אלה הן חווית אלימות לכל דבר שביסודן ההצלפה המייסרת של בדידות אין קץ, שנאה, חוסר טעם בחיים. נכון שכל מי שפגשתי בקו הגמר של הפרעות האכילה הגיע ממקום אחר עם סיפור חיים אחר, אבל בסופו של דבר כל הסיפורים התגפפו להם במשך החיים עם חוויה צורבת של אי אהבה. וכן, גם זאת אלימות. לקום בוקר בוקר עם שנאה בלב- זאת אלימות.

אז כשעוד אכלתי מה שנפל על הרצפה, כשאכלתי עד שכאב לי ונחנקתי, חשבתי לי לתומי, שאם ארביץ חזק זה יפסק, אני אצליח להשתלט על ה”שד”. כי ככה הרי למדנו שעושים עם שדים. משתלטים. וכמו איזה כוח קומנדו שכזה, ניסיתי לחפש מה עוד אפשר לעשות כדי שזה יפסק. ואז פתאום זה נחת עלי- אלימות אי אפשר להפסיק באלימות. פשוט וצלול.

ראיתי בבת אחת שמה שאני הכי רוצה והכי מכירה זה למלא אותי, להאביס אותי, לסתום כל חור של בדידות ומחסור בוופלה ופירה ולחם ועוגה וגם גבינה וסלט ואז מרק עם שקדים צהובים. ופתאום ידעתי שאין לי על מי לכעוס, אפילו לא טיפה. ידעתי בבת אחת שכל מה שאני רוצה לעשות זה לתת מקום לצער ולפצע שלי להצטער את עצמם. ואני חייבת להפסיק לשפוך עוד אקונומיקה על הכאב שלי. כי די, אומרים די לכיבוש. אני חייבת לאפשר את זה. לתת סופסוף מקום ליצור הדחוי והכבוי שחי שם במרתף. ולא להסכים יותר לקחת חלק בדחייה ובסירוס שלה. שלי.

ואז נתתי את האות- הכל אפשרי, אוכלים מה וכמה שרוצים בתנאים ברורים- זה יהיה רק בכבוד ובאהבה. רק. אבל מה עושים כשהכל בפנים חרוך משנאה, ואהבה זה משהו ששייך למדבקות ורודות של ילדות בנות חמש?  פשוט קובעים כללים.

היום בעבודה עם מי שרוצה לסיים את הרומן האלים עם האכילה אני מלמדת איך מפסיקים את האלימות, קודם כל ולפני הכל. כי כשכבר יש חמלה אפשר להתקדם למקום שקט יותר, בלי צעקות. ושם:  להפסיק מיד להישקל, לאכול אך ורק בישיבה, אך ורק במזלג וסכין, להניח את הסכו”ם כשהאוכל בפה, ולא להרשות בשום פנים אוכל שהיה על הרצפה, בפח, מקולקל, או מכיל חומרים רעילים במיוחד, כמו נקניק למשל.

אז נכון, תגידו שזה לא חדש ולא דיאטטי ושסבתא אמרה את זה מזמן, “וזה לא יעזור לי להפסיק לאכול”. אין ספק שלא. כי להפסיק לאכול לא מפסיקים כי מישהו שם “החליט”. מפסיקים לאכול כשהאלימות מסתיימת. כשנשארים עם כאב ומוכנים להיות יכולים לו, בלי אלימות. עד אז זה לא ייפסק, באמת שלא. הסיבה לוותר על “הרצון” להפסיק לאכול היא פשוט כיוון שבמסווה של “כוונה טובה” אנחנו שוב משרבבים פנימה את הסוס הטרויאני הזקן של הדה-לגיטימציה, ההוא שרוצה שלא נהיה יותר. ההוא. וכשהוא נכנס פנימה הכל כשר. ושוב פעם דם על הקירות ושוב פעם “את מגעילה” ו”תפסיקי כבר בהמה”. אז די. את זה כבר ניסינו, שם כבר היינו, וזה לא עבר. כי נכון שטובתי הנעלה תהיה להפסיק לאכול את עצמי לדעת, אבל זה לא מעודף רצון טוב שנפשי חפצה בדיאטה. זאת התשוקה העמוקה להכחיד את עצמי. נכון? התשוקה המרה הזאת מתחבאת שם, באלגנטיות. אבל לא עוד. רואים אותך, רואים את הצוואר שלך, ומיץ פטל יראה ולא ייצא מהבית… אז זהו. עכשיו ברור וגלוי מה קורה פה. ולכן בשלב הראשון במסע- משקל לא יהווה שיקול או מניע. אפילו לא קצת.

הפעם יהיה חדש, אחר. יהיה ריפוי של ממש. ריפוי שיתחיל בסיום הכיבוש האכזרי של הלב. כשאין חסד בפנים אין בשביל מי לצאת לקרב על החיים. אין בשביל מי להשתדל. אבל כשיושבים לשולחן בשקט, מתחיל לו לאט לאט שיח נקי, שקט. שיח עם עצמי. ואותו אנחנו רוצים להגביר. להגביר את הקול האנושי, הנוגע, המפרק שנאה והתנגדות. וזה אפשרי, וזה מגיע לכל אחד. כי תקווה אמיתית לשינוי, יוצרים במקום חם, אינטימי. ואת האינטימיות הזאת, החסד הזה צריך ללמוד. כי האמת היא שאת זה לא לימדו אותנו, בשום מקום. אבל שם המרפא, והגיע הזמן. ולשם, יד ביד אנחנו הולכות. יחד.

אז כך נראה הצעד המעשי הראשון. נפגש בצעד הבא.

באמונה גדולה בכוחה המכונן של אהבה,

רותי שלו

באוקטובר יתקיימו הרצאות, מפגשים אישיים וימים מרוכזים בנושא טיפול בהפרעות אכילה.

לפרטים: 03-7213482 שלוחה 2

[email protected]

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאמי, תפתחי את הרגליים!

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה...

תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה