הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

הגוף שלי ברשותי, וגם הלידה שלי! זה לא רק החופש ללדת על פי צו לבך, זה המקום בו תמו כל ההסברים והתירוצים מדוע להמשיך ולהפקיד את חיינו בידי אחרים. זהו רגע גדול ומכונן עבור כולנו. כי הכלוב פתוח.

02/12/2012

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה לפוסט נפרד.

והנה, לא במקרה, אני קוראת את המאמר האדיב והנעים של אליס מילר בהארץ, שנכתב כתגובה למאמר אחר שפורסם שם בשבוע שעבר בנושא לידות בבית חולים ואחריות הממסד הרפואי לשלום היולדת ותינוקה, אותו כתבה דרורית הוכנר-צלניקר, מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית החולים הדסה. ללא ספק גברת נכבדה ורבת ניסיון.

אבל משום מה, לא חיוך של שלווה וביטחון אפף אותי למקרא הדברים המלומדים של הרופאה, אלא דווקא ההיפך. חשבתי לעצמי, האם למישהו כדוגמת אהוד ברק נאמר, הייתי נותנת לפשק את רגליי ביום הדין ולשלוף את התינוקת שלי? לא ממש. אבל משום מה, הדברים שכתבה הרופאה הנכבדה במאמרה, מצלצלים לא ממש אחרת מטון הדיבור השחצני והמתנשא של “גדולי עולם” כאלה ואחרים שיודעים הכל ומתגאים בתארים וניסיון מקצועי עשיר, ומחזיקים באמת האחת, שמילא הייתה אמת נוצצת עבורם בלבד, אבל לא חברות, הם יודעים מה לנו טוב. כן, כן לכוולם. אז נכון, מסתבר שוב שמגלומניה וצדק עליון במסווה של “אחריות מקצועית” לא שמורים אך ורק ליוצאי סיירת וראשי ממשלות, אלא גם, הפלא ופלא, לאנשי הממסד הרפואי, האמונים על הצלת חיינו. אבל האם ידעתן שביום הדין, כשתשכבו שם בבית החולים, תחליט אותה אצבע אלוהים בכבודה ובעצמה כיצד לנהוג בכן, ולכן לא יהיה אלא לומר אמן? האם ידעתן שזהו לא רק דיון פילוסופי, אלא ממש דיני נפשות שבהן פוסק אחד ותו לא? לא התייעצות, לא בחירה, כלום. ואני עוד חשבתי בתמימותי הרבה, שהרעיונות הטובים שיוצגו בעת הצורך כשרגליי פשוקות לצדדים, יהיו פרי של שיח מכבד ומכיל, כזה מהסוג שמקשיבים בו, אפילו לנשים גדושות הורמונים, לא מבינות דבר וחצי דבר, אפילו לכאלה שרוצות לעשות את זה “אחרת”, להקשיב לאינטואיציה וכאלה. אבל לא. התבלבלתי קלות. אחד אלוהינו, ואין לו זקן. יש לה חלוק במקרה זה.

ולמה זה מכעיס אותי כלכך? כי במאמר שקראתי אין אפילו טיפת התנצלות. לא עכבות של נימוס או שפת פוליטיקלי קורקט. כלום. כי לא צריך בעצם. נכון, הדוקטורית המלומדת מעירה שם כבדרך אגב, שלפעמים רופאים עייפים אינם נוהגים באנושיות מספקת או בעדינות וחום כלפי המטופלות אבל זה רק כי שר האוצר קמצן ואין מספיק משאבים, אז איתך הסליחה יולדת יקרה. זו לא שחצנות חלילה, וגם לא התנשאות או בוז למה ששונה ואחר ממה שלמדו במרומי שבתם באוניברסיטה, המניעים את הניכור בין המטופלת לצוות הרפואי. סתם פשוט מתפלקת להם ההתנשאות והיומרנות מרוב עייפות. אבל נראה לי שאת המאמר הזה כתבה הרופאה כשלא היתה עייפה כלל וכלל, ובכל זאת הוא נשמע רע ומעליב. אז יפה עשתה אליס מילר בדבריה המחושבים והמנומסים כלפי הרופאה. אבל לי לא מתאים להיות אדיבה ומנומסת. בדרך כלל כן, אבל היום ברשותכן לא. כי יש פה משהו עקרוני מדי מכדי להתנחמד כהרגלנו בפני בעלי סמכות, ולצורך העניין לובשות ולובשי החלוק הלבן.

כל עוד שואבים ברי סמכא את זכות הדיבור שלהם על ידי הקטנה והשטחה של צרכים, רגשות ודעות של מי שעומדת מולם, לא מתקדמים פה לשלב הבא. האחות בטיפת חלב שיודעת מה נכון, המורה בבית הספר שכבר ראתה הכל בחיים, הקצין בטירונות שמתזז את חייליו כי ככה זה בצבא, ועד לכבוד השר שיודע ומחליט איך מצילים את עם ישראל משואה גרעינית. הכל עובד באותה שיטה- פחיסה ומסמוס של כוחו של הפרט לחיות את חייו בדרך שבאמת משקפת את האמונה, הצרכים, התובנות והמשאלות היסודיות ביותר. ולזה אנחנו כלכך רגילות, רגילות עד כאב. והדוקטורית על צוותה הרפואי הנכבד, יודעים זאת היטב. ולכן הם ימשיכו לנהל מעל ראשינו את ההחלטות המקצועיות שלהם, כאילו היינו איזה צל חולף בסיפור, גלגל חמישי. זה הרי הכל לטובתך, אז תגידי תודה…

ובכל זאת כבר הוכח שיש דרכים אחרות להגשת עזרה רפואית, לחינוך, לניהול. והאנשים המובילים את התפיסות המכבדות, השיויוניות והקשובות הללו אינם איזה סרח עודף של היפים חסרי ידע וניסיון. נוכל לציין רק את הרופאה האמריקאית פורצת הדרך ד”ר כריסטיאן נורת’רופ שהפכה את הגניקולוגיה על פיה ולימדה את העולם הרפואי איזה שיעור או שניים על צניעות וכבוד לאדם שממול. עובדה. וזה מבלי להיות איזו חסרת אחריות המבטיחה למטופלות שלה הבטחות שווא על חוויות לידה מעצימות, טפו טפו טפו. אז אולי בגלל שאנחנו רגילות, כשאנחנו רואות את התואר דוקטור החתומה על המאמר, נדמה ולו לרגע שמדובר באמת צרופה אחת שמי יוכל להעז ולסתור אותה, בוודאי שלא אישה לפני לידה… ובכן מסתבר שגם חלוק לבן לא מספיק כדי לשלוט באמת.

אני אלד את ביתי בהולנד. כאן לא מסתכלים עלייך כעל יצור הזוי אם את בוחרת בלידת בית, כיוון שהדבר הוא נורמטיבי לחלוטין, והתוצאות בהתאם, וכמחצית הלידות מתנהלות בבית, ללא רופא ובנוכחות מיילדת בלבד. ולא, תינוקות לא מתים פה לאלפים ויולדות קמות ממשכב לידתן בשלום. מי יודע לאן תתקדם הלידה שלי ומה יוליד יום, אבל אני סמוכה ובטוחה שכללי הנימוס הבסיסי והכבוד לבחירתי ישמשו קווים מנחים לתהליך כולו. ואין צורך להיכנס לדיון על לידות בית לעומת לידות בבית חולים, כיון שכאמור, אין אמת אחת. אבל יש מקום לומר שכיבוש הדעת הוא עניין של בחירה. היד המאכילה, זאת המנהלת את חיינו והמושלת בתודעתנו ומעלה שוב ושוב את הטיעון לצדק עליון שאין בלתו, היא פיקציה מרושעת וחסרת בשר. מאחוריה בורות ותאוות שליטה חסרת רסן. אז בידי מי הכוח לשנות? בידינו. לא נחכה שגברות מלומדות כל יודעות “שכבר יילדו אלפי נשים”, ישנו סגנון ויכירו בשונות בין בני אדם, בזכותן הבלעדית על חייהן. לא נמתין יותר. וגם לא נשתומם יותר. פשוט נביט נכוחה ונראה עם מי יש לנו עסק. גמרנו עם לבקש רשות על חיינו. הרשות כבר מזמן נתונה. אז מי שרוצה ומאמינה בחלום או משאלה, נברך אותה בדרך צלחה ונחזק אותה שהיא ורק היא תהיה מחוללת המציאות בחייה. כי כאן זה מתחיל, בהכרה של כל אחת בערך של ההחלטה שלה, לא רק בזכותה להחליט.

שאו ברכה וחזקו אמונה במה שלבכן אומר לכן. ככה עושים שלום, פנימה, בנאמנות, באהבה למה שיקר לך. זה לא רק החופש ללדת על פי צו לבך, זה המקום בו תמו כל ההסברים והתירוצים מדוע להמשיך ולהפקיד את חיינו בידי אחרים. זהו רגע גדול ומכונן עבור כולנו. כי הכלוב פתוח, ומותר וגם כדאי פשוט לתת לחיינו להתנהל כמו שבאמת באמת רצינו. לאף אחד אין ערבות מפני טעויות, אין בטחונות על כלום, ובכל זאת, זהו המקום והזמן לבחור להאמין בלב שלם שאמת פנימית היא כל מה שצריך כדי לחיות חיים ששווה לחיותם במלואם. וכל היתר יסתדר בהתאם…

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אהבה זאת עבודה

כששואלים אותי מה אני עושה בעבודתי עם אנשים אני אומרת את האמת, אני מספרת שהדבר שאני עושה הוא פשוט אוהבת. אני עובדת בלאהוב. גם אצל מי...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה