הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

שאף אחד לא יספר לנו שאין חיים מעולים אחרי גילוי עריות, שאין אושר עילאי למי שאוכל או שותה בלילות את צער ילדותו. שלא יספרו לנו שהכל אבוד כי עזבו אותנו, בגדו בנו, גזלו את תמימותנו. כי יש ועוד איך אושר כזה, ואפילו בלי קביים… חיים שהם עצמאות, בחירה נקייה וצלולה, אוטונומית. האנטומיה של הכאב היא לא חידה בלתי מפוצחת, לא צל מאיים. היא בסך הכל מה שנפסל ממנה. אם יש משהו להילחם עליו בחיים האלה הלא היא הזכות לבעלות ואחריות בלעדית ומלאה על הכאב, ולכן גם על היכולת הבלתי תלויה לפרק אותו, לייבש, ולנשוף אותו לכל רוח.

26/07/2012

השוואת חיינו למשהו מיטבי, נכסף, שבו חשקה נפשנו, היא משהו טבעי ואנושי כלכך לעשות. אבל, שוב ושוב העסק לא ממש מחזיק מים, בלשון המעטה. כי בעלי הוא לא האיש המושלם ההוא שאני רוצה שיהיה, כי הילדות העשוקה שלי בצל התעללות ורוע היא גם כן לא איזה גליק גדול. איזה סיכוי יש לנו בכלל על סבל? כמה קיבולת יש בלבנו לחוסר צדק, ליגון, לייסורי נפש?
בספר המדוייק והמועיל “לזכות מחדש בילדות מאושרת” של בן פורמן, מסופר הסיפור שאיתו אני הולכת בדרכים את רוב שנות בגרותי.

יש בנו תשוקה ליישר את מה שעקום, לנגב את מה שנשפך, לסדר את מה שמתפזר. את הפרעות האכילה, את גילוי העריות, את הבגידות, את הדיסלקציה, את ההתמכרויות, את הבדידות…
אבל מנסיון חיי האישי והמקצועי אני כבר יכולה להעז ולהגיד – רגע, שניה, לא משם תצמח הגאולה שלנו. לא מהרצון האובססיבי שלנו “להיות כבר בריאים”, נטולי שרידי טראומה ותשוקה למכור במכירת חיסול את סיפור חיינו הדלוח. ולא כי זה לא מתבקש, לרצות חיים טובים יותר. זה מתבקש בהחלט, וגם מגיע לנו לגמרי.
אבל השינוי הזה נובט בעדינות, בהכלה של אמת שהיא שלמה יותר מסך כל מאוויי האגו והתסכול הקדום שלנו. והשינוי הזה מתחיל בהבנה העמוקה שהכלוב פתוח. כל הזמן, תמיד פתוח. כלוב הטראומה הוא מאסר עולם מדומה, אכן אכן.
יש רע פה בעולם, מקיר לקיר. יש פה עוול והתעללות תחת כל עץ רענן. ושם, בדיוק שם, בנבכי האופל – שם המרפא. לא ביישור הקווים, לא בתשוקה לגלח מציאות מעוותת. לא ברצון להתעלות ולהתרומם מעל החלקים הפצועים והמעוותים שלנו.                   המרפא הזמין, האותנטי הזה הוא הטוב שטמון בנו, מעצם היותנו. משהו פשוט, בלתי מתוחכם בעליל, המתמגנט באורח פלא לתשוקה לחיי אהבה שאין בלתם, גם אם החלקנו בבוץ החיים והתלכלכנו עד כלות.

ההתמכרות שלנו לקורבנות, שהיא משהו ששולט בערך בתשעים אחוז מתאי הגוף הפרטי והתרבותי שלנו, היא המסך העומד בדרכנו מלהיות מסוגלים להאמין בטוב שאינו תלוי בדבר. טוב שהוא משהו קיים, נצחי ונועז – יותר מכל זוועה שדרכה חלפנו. הקורבנות היא המקום שבו ההתייפחות על העיוות שממנו צמחנו הופכת לבלם אמונה בכוח המולד שלנו למצוא אושר, כך פתאום, ללא אבל. כי הרי איך יתכן שרע ברור ובוטה כלכך, אכזרי ומעוות כלכך, לא ידבק בי? ואיך יתכן שעם כזאת היסטוריה, יצמח עתיד אחר בתכלית? אז מסתבר שיתכן לגמרי. בדוק.

מי שנמצא עדיין ביחסים סימביוטיים עם עבר מורכב, יתקשה מן הסתם לעכל חלקים מסוימים בספר, כי הם מעמתים את הקורא עם כוח שאינו תלוי בדבר, שאפילו אבא שיכור ואימא מסוממת לא יוכלו למחות. ולפעמים הזמינות והנגישות של הכוח ליצירת אושר הם דווקא משהו מאיים ומרתיע. אבל באמת, אילו לא הייתי עוברת בשביל הזה, לא הייתי ממליצה בחום להתמסר עד תום לתהליך.
זה לא רק מהלך הגמילה מההתמכרות לסבל וקורבנות, זה בראש ובראשונה תהליך ההתמכרות החדש לחמצן. חמצן של אמון בטוב, שאין בו תנאי- כי הוא גולמי ומוטמע בנו מאז ומעולם.

בליווי והתמיכה שלי לאנשים המסיימים את מערכת היחסים העקלקלה שלהם עם הרסנות, דיכאון, בדידות והתמכרות, אני לא מוכרת להם כלום. רק משחררת את החגורה המהודקת הזאת של חיים שאין בהם מקום לרע. לא לרע פנימי ולא לרע חיצוני. אין מקום להיסטוריה מצחינה, ובוודאי אין מקום להווה פוצע. בושה, לצורך העניין, על מי שאני ומה שקרה לי ואיך שאני נראית והפנטזיות המדממות שלי, היא לא באמת מקום לרע. בושה היא המחנק מתחושת ה”אין מקום” שאיתה אנחנו צועדים בסך מאז ומעולם. אבל האמת היא שיש ועוד איך מקום. המון מקום. כי המרחב הפנימי להיות בדיוק מה שאנחנו על כל מכאובינו, הוא אותו מרחב להיות מה שאנחנו על כל נפלאותינו. ובדיוק כשהחגורה נפתחת ואפשר להרגיש את עוצמת האומללות, פורצת פנימה אמת חדשה. כוח מזוקק להאמין ביופי שבנו, באהבה, בחום. כוח ליצור שמחה. ככה בדיוק מתרפאים, לתמיד. זוהי הפרידה מעולם ה”או-או”, לטובת עולם חדש לגמרי – עולם ה”גם-וגם”.

ושאף אחד לא יספר לנו שאין חיים מעולים אחרי גילוי עריות, שאין אושר עילאי למי שאוכל או שותה בלילות את צער ילדותו. שלא יספרו לנו שהכל אבוד כי עזבו אותנו, בגדו בנו, גזלו את תמימותנו. כי יש ועוד איך אושר כזה, ואפילו בלי קביים… חיים שהם עצמאות, בחירה נקייה וצלולה, אוטונומית. האנטומיה של הכאב היא לא חידה בלתי מפוצחת, לא צל מאיים. היא בסך הכל מה שנפסל ממנה. אם יש משהו להילחם עליו בחיים האלה הלא היא הזכות לבעלות ואחריות בלעדית  ומלאה על הכאב, ולכן גם על היכולת הבלתי תלויה לפרק אותו, לייבש, ולנשוף אותו לכל רוח.

וכמו עם דורותי ונעלי הכסף שלה, הם תמיד על הרגליים שלנו. רק להגיד לאן, ומגיעים. ריפוי מתחת לפנס. לרשותכם.

לדף הפייסבוק שלי אתם מוזמנים בחום.

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאמי, תפתחי את הרגליים!

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה...

תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה