הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

זאת צביעות לטפול את האשמה במצב הציבור על השלטונות. זאת קורבנות ופסיביות מן המעלה הראשונה לומר על אחרים שהם רעים ואטומים וקשי עורף. ולא כי זה לא נכון. הם באמת אטומים להכעיס. אבל לא בגלל האטימות שלהם נראים החיים כפי שהם נראים. החיים נראים נוקשים וצורבים כלכך כי יש משהו פשוט שאיתו אנשים מסרבים ללכת הלאה. ולזה קוראים אחריות. אחריות על אנושיותנו.

15/07/2012

איש מיואש, מוכה, מצית את עצמו. הוא לא סתם מוכה, הוא מוכה עד העצמות. ומי היכה אותו? הרשימה ארוכה. ביטוח לאומי, משרד השיכון, משרד האוצר, עמידר, בית המשפט ועוד ועוד.
אבל שנייה לפני שאני מצטרפת פה למסיבת העלאתם על המוקד של כל המנוולים שבהם מדובר, יש לי רגע משהו חשוב לשאול-
אותם אלה שאטימותם הביאה את משה סילמן לקצה גבול יכולתו, באיזה צבע הם בדיוק? מי הם? איפה הם גרים?
איך זה קורה בדיוק שפקיד מתאכזר לאזרח הפשוט?
אז בואו נהפוך שנייה את התמונה.
האם אנחנו, האנשים האנונימיים מהפייסבוק, שיודעים להעביר תמונות ולמחות ולקלל ולצרוח בזעם את האמת שלנו, אנחנו כן נמצאים שם פתוחים ונוגעים, חומלים ועדינים כלפי מי שסובב אותנו, מי שנמצא לידנו ולא יודע יותר איך להמשיך?
הרי המעשה הקיצוני הזה הוא לא סיפורו של הקוטג, הוא לא סיפורם של מחירי הגנים והריבית על המשכנתאות. הסיפור של משה סילמן הוא סיפור פשוט וחד על אטימות. וסליחה שאני שוב משביתה פה שמחות כהרגלי, אבל זאת לא מחלה שבה לוקים רק עובדי עירייה או פקחי חנייה או אנשי יחידת עוז לגירוש ילדים.
אותם אנשים המכהנים בתפקידים האלה, עושי דברו של המשטר הדמוקרטי בישראל, הם סתם אנשים כמונו, רגילים לגמרי. ולא יעזור לנו כלום, הם עשויים בדיוק מאותם חומרים מהם אנחנו עשויים.
ולמה אני בוחרת לומר את הדברים? כי יש פה לפנינו מקרה ברור ומובהק של צביעות חברים, מהסוג הזה שקל להכשיר ונוח להתאים לתנאי מזג האוויר.
זאת צביעות לטפול את האשמה במצב הציבור על השלטונות. זאת קורבנות ופסיביות מן המעלה הראשונה לומר על אחרים שהם רעים ואטומים וקשי עורף. ולא כי זה לא נכון. הם באמת אטומים להכעיס. אבל לא בגלל האטימות שלהם נראים החיים כפי שהם נראים.
החיים נראים נוקשים וצורבים כלכך כי יש משהו פשוט שאיתו אנשים מסרבים ללכת הלאה. ולזה קוראים אחריות. אחריות על אנושיותנו.
אחריות לא מתחילה ולא נגמרת ביציאה לרחוב והקמת אוהל.
אחריות מתחילה ונגמרת באנושיות, פשוטה, נוגעת, מתמשכת.
אנושיות זה אומר חמלה. לא רחמים בדיעבד על מי שמצית את עצמו. לא צער על ילדי הזרים שנכלאים כחיות אדם.
חמלה ורגישות, אנושיות, היא הדבר שממנו יש היום הכי פחות, ולא רק בישראל.
הצביעות המכעיסה הזאת מקוממת אותי כלכך כי הרי את משה אנחנו פוגשים כל יום, כל היום, בכל מקום. במסדרון, ברחוב, בסופר, בגינה. ולא תמיד הסיפור שלו נראה ונשמע בוטה כלכך. אבל תמיד, בכל סיפור, יש את המקום הקרוע, הנואש, העייף. וגם אם יש לו פנטהאוז וגם אם הוא גר ברחוב, וגם אם הוא עובד בעירייה וגם אם הוא אברך בטלן, וגם אם הוא גר בשכונת האולפנה או מנפץ זגוגיות של בנק, הוא אדם. שלם. ולכאבים שלו מגיע להישמע. אפילו אם הוא לא אומר כלום, אפילו אם הוא צורח וממאיס את עצמו, אפילו אם הוא רברבן שכלום לא נדבק אליו. וזה בדיוק הפח בו נופלים כולם.
במקום שבו סומנו החיים לפי צבעים, לפי צודקים וטועים, רשעים וצדיקים, קורבנות ומתעללים.

מי שמתעלל בנו היום הוא לא נתניהו ועושי דברו. מי שמתעלל בנו היום הוא המקום הקר והמנוכר בלבנו שבאמת מאמין שחמלה זה משהו להתקמצן עליו. משהו שאין ממנו מספיק. משהו שצריך לתת ממנו במשורה, ורק “למסכנים באמת”.
אבל זהו שקר בוטה וגס. צבוע ונפשע.
כי האמת הכואבת היא שגם אם יהיה חינוך חינם לכל ומחירי דירות ירדו, והשירות הצבאי והאזרחי יהיו צודקים ושויוניים להפליא, עדיין תימשך ההתעללות הזאת שבתוכה אנחנו שוחים.
כי המפתח הוא לא שם, לא בתקציבים ולא בתקנים. המפתח הוא בפנים. ביושר הפנימי שלנו, ביושרה.
כי מיהו משה? הוא אני ואת ואתה. משה הוא בסך הכל השתקפות המיקרו על מסך המאקרו הגדול של חיינו. ושם בדיוק היכולת להפוך את המאבק הזה לבר תוקף ומשנה מציאות באמת.

קחו את הלב המכווץ שלכם, תנו לו יד, חלצו אותו מהערפל הזה, המאשים והמתנצח, ותנו לו דרור. שכל אחד יוכל לצאת מסבך חייו היומיומיים ולתת חיוך אמיתי אחד, לזר גמור, שונה ודוחה ככל שיהיה, פעם בשעה, כל יום. שם אולי נראה את עצמנו אחרים. כי ככה עושים צדק חברתי. צדק עם נשמה. אל תפלו לתוך בלבולי המוח טורפי הנפש האלה שלתוכם אנחנו מכווננים מבוקר עד ליל.
פתחו עיניים, אוזניים, ותראו איך שוב ושוב אנחנו מתנהגים אל מי שלידנו כאל אויב. רדופי שנאה וקמצנות. וזה, כשבעצם ממש אין סיבה. הגאולה שלנו כבר כאן. מתחת לפנס.

נולדנו מבורכים בתשוקה לאהבה, נולדנו מלאים ברצון להיות נאהבים.
צו מצפוננו הוא האור בקצה מנהרת הבלע הזאת.
הצדק החברתי כבר כאן. רק להוציא מהעטיפה ולהשתמש. מוכן לאכילה.
בואו נהיה מה שמגיע לנו לקבל. פשוט, אותנטי, אנושי.
זה שלנו, זה בידינו. לא מסובך. מתבקש. ואפשרי להפליא.

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאמי, תפתחי את הרגליים!

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה...

תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה