הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

כל עוד אנחנו חיות ומאפשרות מציאות בה גברים הם מכונות מלחמה או מכונות להדפסת כסף או לקדיחת חורים בקיר, אנחנו לא חופשיות. מי שלא יכול להיות עד לסבלו שלו לא יוכל להיות עד לסבלך שלך.

12/07/2012

פראיירים, משתמטים, גיוס לכולם, אני חייבת להגיד פה משהו בעניין העזוז שתוקף את כולם למען שירות צבאי.

אני אישית לא ממש בענייני צבא. וזה בלשון המעטה. מרוב הורמונים ותשוקה לגייס את כו-לם, נראה לי שיש זווית שחשוב להרהר בה. בעיני זה לא השוויון שמהותי פה כלכך (למרות שבאמת שחוסר השוויון מעורר בצדק מרמור קשה). עולה בי השאלה, כיצד ייתכן שלהרוג ולהיהרג, לשכב בבוץ, לרוץ בשדות קוצים ומוקשים, זהו הדבר שאליו נשואות עיננו מאז שהלכנו לגן, וכיצד ייתכן שהמציאות ההזויה והמעוותת הזאת נתפסת בעיננו כסבירה ונורמלית לגמרי? ונכון, ארץ קטנה מוקפת אויבים, ובכל זאת נניח לזה רק לרגע. כי הדיון פה הוא לא על רלוונטיות של צבא. הדיון מבחינתי הוא על הטראומה המובלעת הזאת, שהקלות הבלתי נסבלת שלה היא מה שמעורר את הצמרמורת בגבי כשאני רואה אלפי אנשים להוטים לגייס את כל בני ישראל לצבא.

לא משנה לי כרגע כמה רבבות ישרתו וכמה ישתמטו. משנה לי איך יתכן שעבור נער צעיר, שעד אתמול שם צפרדעים למורה בקפה, אמור מבלי משים להפוך למשהו נטול רצונות ותחושות, חף מכל פחד או ספק, ולהיות בין יום לרכוש ציבורי המשעבד את גופו ונפשו לארגון מנוכר, אטום ואלים – “לטובת הכלל” כמובן. הכל טוב ויפה- גיבורים מגנים עלינו מכל עבר, אנחנו בידיים טובות. אבל האם זהו המצב באמת באמת? האם הקלות הבלתי נסבלת הזאת אינה בעצם חרב מתהפכת? בעיני מתהפכת ועוד איך.

בעבודה שלי עם גברים במצוקה רגשית או זוגית, ברור לי שיש משהו שקשור ישירות לחוויית התעללות קולקטיבית, שמעצם היותה מודחקת ומוכחשת, ואפילו מוכשרת ונשגבת, היא הופכת להיות נחלת כולנו – מבלי שנוכל להתמודד איתה התמודדות אמיתית ואמיצה. במונחים של צדק חברתי ומאבקים פמיניסטיים מקובל לומר “לא חופשייה עד שכולן חופשיות”. דהיינו כל עוד סוחרים בנשים או מפלים אותן בשכר, גם אני עצמי לא חופשייה, גם אם חיי שלי הוגנים ושיויוניים לתפארת. אז כאן אני רוצה לחדד – כל עוד אנחנו חיות ומאפשרות מציאות בה גברים הם מכונות מלחמה או מכונות להדפסת כסף או לקדיחת חורים בקיר, אנחנו לא חופשיות.

כי אנחנו חלק ממציאות מתעללת המאפשרת לעין כל ניצול ופגיעה יסודית בגוף ובנפש של גברים שהם לא פחות מאשר קורבנות של שיטה אכזרית לסירוס העצמי, לכיבוי כל אמצעי החישה ובעיקר פגיעה אנושה ביכולת להתנגד ולערער על הכללים. השיטה הזאת, שהיא בדיוק השיטה שעליה אנחנו כובלות כשזה מגיע לחלוקת מטלות לא צודקת בבית או לחוסר מעורבות רגשית בחיי הבית מצידו של אבא, בדיוק אותה שיטה המכשירה גברים להיעדר רגשית מחייהם שלהם היא השיטה המנציחה את אי השוויון והקיפוח של אחת מאיתנו מכירה.

בשיחות עם גברים על שירותם הצבאי הם מתארים מצוקות כמו פחד, בדידות, אימה מפני החיילים האחרים, מועקות פיסיות. אבל, מפתיע כלכך, לזה אין מקום. כי פשוט אין מספיק מקום לכאב ולמצוקה בעולם רווי אלימות ותחרות על סבל וקורבנות. וכמובן שכאשר גבר מתוכנת עוד מאז ששיחק בטרקטורים בגן, להכחיש את סבלו ולהתנכר למכאוביו ומצוקותיו, אין פלא שבנסיבות האלה הוא מצליח לשרוד את החוויות המורכבות של שירות צבאי. אבל זה לא נגמר שם.

העניין המעיק שאותו פוגשות נשים בחיי היומיום בבית ובעבודה שמתגלם בתחושה של פער רגשי צורב בין נשים וגברים, מחסור באמפטיה ובחמלה במערכת היחסים הזוגית, קשיי תקשורת אימתניים בעתות מצוקה, שיתוף פעולה לקוי וחוסר שוויון בסיסי, זהו המחיר שאנחנו משלמות על המשך העיוות המגדרי שאליו נולדנו ואותו חונכנו לקדש ולטפח. אי אפשר להמשיך את הקלות הבלתי נסבלת בה מטפחת חברה את העיקור והניוון של הפרט עד לכדי נזק בלתי הפיך- במטרה להפוך את הפרט יצור כנוע וצייתן המניח בצד את חייו ומשאלותיו. מבלי לצפצף בכלל הוא אמור לצאת בחיוך לדרך, ובין אם יחזור בארון עטוף בדגל או על כסא גלגלים, בין אם יחזור מחורפן או מחופף בשכל או סתם אלים וגס רוח – הוא אמור להלל ולשבח את השיטה ולהתריס בכל המשתמטים לצאת גם הם “כצאן לטבח” בדרך כל בשר. כן, קשה לקריאה וקשה לעיכול.

אבל עשרים שנה אחרי השירות שלו, הוא עומד בחזית אחרת. חזית שבה הוא אמור להיות אציל ורך, לייצר אמון וכבוד, לעבוד בצוות, להירתם במסירות לאהבה ללא תנאי ולשמש חבר בלב ובנפש לבת זוגו ולגדל את ילדיו בביטחון ואהבה. איך זה בדיוק מסתדר? זה באמת לא מסתדר. כמו שאומרים- “משהו כאן לא שייך”…. את נחשול האלימות לא התחלנו בשירות הצבאי, אבל את הזכות לערער על התעללות ולקרוא לה בשם- השירות הצבאי קעקע וריסק תודעתית.

וכאן מתחיל כדור השלג להתגלגל לו. כי אנחנו לא רואות את האלימות הזאת בשלמותה. אנחנו לא רואות את המשחק האכזר הזה שבו אין מקום לכאב, והכל חוקי וכשר. ההכשר הזה מעמיד אותנו במקום הבודד והמרוקן שבו חוויות הניצול מהדהדות לנו חזק חזק – בכל הקשור לנשים. אבל הכנות מחייבת אותנו לחדד מבט. יש בשיטה הזאת רק מפסידות ומפסידים. כי חברות ועדינות ורגישות לסבל זה משהו שצריך ללמוד. ואת זה לא לומדים בשיח המגדרי הזה שאליו נולדנו כולנו. בשיח הזה מלמדים לשנוא, לפחד, להתחרות – ובעיקר להתנכר לכאב ולסבל. הניוון הרגשי הזה המונצח היטב בהתעללות המאורגנת בגברים “בשם הציונות” לדוגמא, הניוון הרגשי הזה הוא עוול מתמשך שאותו חובה לסיים. מי שלא יכול להיות עד ומרפא את סבלו שלו לא יוכל להיות עד ומרפא לסבלך שלך.

לשותפות אמת צריך מרחב מוגן. מרחב של חמלה אמיתית נטולת פניות. חמלה שמנפצת את נוסחת הקסמים עליה גדלנו, המאפשרת הפקעת הזכות לכאב, ולכן גם הפקעת הזכות לריפוי ושינוי. אישה וגבר נולדו לתוך אקווריום שבו רוחצים כולם על פי מקצב מנצל-מנוצל. נשים התעוררו כבר לנקז את המים העכורים האלה ולהתרומם מעפר ולכאוב את הכאב כולו ולסיים את הסירוס. אבל באקווריום המתרוקן נותרו להם הדגים ההם, שלא מדברים ולא מספרים, ולא ממש מדיחים כלים, מפרפרים על היבשה.

מי יושיט יד? מי יבוא חשבון עם האימה הזאת “לסרב פקודה”? מי יאמר די לשעבוד הנפש למען התנכרות והשטחה של כאב? אנחנו! אנחנו שלא רוצות לשמוע יותר על נשים מוכות ועל מילת נערות וסחר בנשים, אנחנו ששבענו מגברים המתנכרים למצוקתנו, אנחנו נושיט יד לשלום. אנחנו נהיה לגשר אמיתי למען מי שעוד אפילו לא יודע עד כמה הוא שבוי, עד כמה הוא קרבן. אנחנו נחצה את המים הקרים והגועשים האלה של הקונפליקט המגדרי וניצור מקום של שותפות אמת, חברות לחיים, שתאבטח, בפעם הראשונה, חשיפה לחולשה, ליגון, לייאוש, לפחד.

כי התיקון הזה שכבר עייפנו מלחכות לו, התיקון הזה הוא הסיבה הטובה ביותר לקום בבוקר. כי שם נהיה כולנו שוב בני אדם. נהיה שוב שוות ושווים, נהיה החומר ביד היוצר. נפיל את המחיצה, את תקרת הזכוכית, ונעשה שיהיה לנו בית. מרחב מוגן, על באמת.

וזה אפשרי, לגמרי!

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאמי, תפתחי את הרגליים!

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה...

תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה