הבלוג של רותי שלו

משוחררת

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות... +עוד

מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית. את 40 כבר חציתי, מלאה בשאלות, תובנות והרהורים על החיים שלי והחיים שלנו כאן, בעולם המשותף, ובכל זאת כלכך פרטי. מעסיקה אותי ההתמסרות בין שותפות ובדידות, מגדר וקולקטיב, קהילה ומשפחה, גבולות וחופש, עצמאות והיתמכות, מיקרו ומקרו. בעבודה שלי עם אנשים אני מלווה יד ביד נשים וגברים, אמיצות ואמיצים, שבחרו לצאת לעולם של אותנטיות ושחרור מצלקות ואמונות מעכבות. אם מהכיוון של משבר זוגי או מקצועי, אם מהכיוון של הפרעות אכילה או דיכאון, המפתח לבאר הטובה, נמצא ממש מתחת לפנס. הכוח לריפוי ואיחוי קרעים בנפש הוא כוח בלתי תלוי, שגם אם קולו נדם, הוא פועם בפנים תמיד. המסע להתעוררות והדלקה מחודשת של המדורה הפנימית הוא מסע מורכב ומכונן. המטרה אליה אני מחוייבת בעבודתי היא ליווי מעצים, תומך ומאתגר של המסע אל הריפוי השלם. הספר שלי "בטן", (2000, הוצאת כרמל) הוא ספר אוטוביוגרפי פורץ דרך העוסק בהתמודדות עם טראומה ויצירת חיים חדשים. הספר והסרט הדוקומנטרי "היהלום שבפנים" היוו נקודת מפנה עבור רבים המתמודדים עם חוויות אלימות וקורבנות, או מטפלים בנפגעי טראומה. תהליך הפרידה מחיי קורבנות הוא מעשה אמנות. ולי לא נותר אלא ללמד את מה שמצאתי בעצמי, הרווחתי ביושר במסע הפרטי שלי, כמי שחצתה את הקווים מקורבן נטול אמונה לאישה חופשית וכנה השותה מהבאר הטובה של יוניברס. אני מלווה אימהות צעירות ואבות צעירים בתהליך ההתאקלמות וההנבטה של זהות הורית וזוגית, תפקוד רגשי ופיסי לאחר לידה והתמודדות עם סוגיות משפחתיות רחבות המשפיעות על ההורות והזוגיות. https://www.facebook.com/new.born.parents.and.SoulCoaching אני מנחה ומלווה ארגונים חברתיים וגופי רווחה המבקשים דרך חדשה לשיפור היחסים עם הציבור אותו הם משרתים. מעבירה סדנאות לשיפור מיומנויות אינטימיות, אמפטיה ואותנטיות למטפלים, מורים, עובדים סוציאליים והורים. אני מתגוררת בהולנד מאז 2002 ועובדת עם אנשים פרטיים וארגונים, בהולנד ובישראל, פנים אל פנים ובאמצעות הסקייפ, בעברית, אנגלית והולנדית. בכל שאלה או בקשה אתם מוזמנים בחום לפנות באמצעות המייל [email protected] או בטלפון – למחייגים מישראל – 03-7213482 שלוחה 1 -בית, שלוחה 2-נייד למחייגים מהולנד - 06-13478608 מוזמנים בחום. בברכה ובשמחה רותי שלו

עדכונים:

פוסטים: 17

החל מיוני 2011

אני שולחת לחוטובלי, דומיניסיני, גנץ, עמאר וכל יתר המשתתפים בסאגה את המסר הברור והחד- זה לא יעזור לכם. זה פשוט כבר לא עובד יותר. לא נשים באחורי האוטובוס ולא פנסייה בגיל 70 יעצרו את התהליך העמוק והמבורך הזה. כלום לא יעצור אותו. אנחנו כאן כדי לפרוח במלוא הדרנו, וזה עוד רגע כבר כאן.

06/12/2011

בעודי עומדת במטבח לחתוך סלט לארוחת ערב, הבנתי פתאום משהו נוסף בהקשר החם של התקופה האחרונה – הדרת נשים.     אז קודם כל, בואו נאמר את זה שוב, אבל לא כלכך בנימוס- הדרה זה משהו אלגנטי שכזה, מצלצל טקסי כלכך, עמוק ושקול. שלא נדבר על העברית המשובחת, שרוב המעורבים בעניין, אינם מבינים אפילו. אז אני דווקא מרגישה שזאת לא ההדרה פה שזועקת, כי זהו רק התוצר הסופי. בואו נאמר זאת בפשטות ובגלוי- מאירועי התקופה האחרונה נישאת רוח חזקה ומצחינה של שנאת נשים. כן, פשוט וקל. אז מה פתאום שנאה תאמרו? שנאה תמיד מתחילה בפחד.

יש בשיח המגדרי, המקומי והאוניברסלי כאחד, כוחות חזקים של פחד, תחרות, משיכה, רתיעה, שנאה. מאז ומתמיד היו.  העניין הוא שבאיזושהי נקודה משהו בתוכנו משתומם. הרי התקדמנו כלכך, ונשים וגברים כבר חולקים חופשות לידה וכו’. אבל העובדה היא שזה לא רק השיוויון המגדרי שרחוק מאיתנו כלכך. זה השיח המגדרי כולו שרחוק שנות אור מהתודעה המתפתחת בקרב נשים לגבי עצמן, לגבי החיים, לגבי גברים.

זה כמו לבוא לביקור בחג אצל איזה דודה שכוחה, ופתאום בלי שום אזהרה, להפוך בדיוק למה שהיינו סביב השולחן לפני שלושים שנה. אותה דינמיקה, אותה רכילות, אותה ביקורת מובלעת ואותה שיטת התמודדות עם המצב סביב השולחן. אז לא חשוב שמאז כבר היינו בטיפול עשר שנים ואנחנו כבר שותות רק תה ירוק לפני השינה ועושות מדיטציה טיבטית כל בוקר. כאילו כלום לא קרה. אותם השטיקים, אותם הטריקים. כאילו לא רק שההתפתחות הרגשית, החברתית, הרוחנית שלנו לא נספרת כאן, אלא שזה פשוט חזרה רבתי לדפוסים ישנים, ישר מערבות פולין לשולחן ברמת גן. ככה נראה השיח המגדרי. מתעתע, דלוח ומדדה מאחורי המאניירות שלנו ושל הגברים שמולנו.

הנה מכבד אותנו הרמטכ”ל באימרות שפר ישר מהבולבול הארוך שלו, והנה אנחנו מיד מתחממות עליו, והנה האלופה לענייני מעמד האישה בפרלמנט העיברי הראשון משפריצה עלינו את המוח המושטח שלה וכופה עלינו לחזור שנות אור ישר לחושך. והנה אנחנו יושבות חרוכות מרוב שנאה וזעם על הגבר הנכה שאיתו נתקענו, שעולמו הרגשי צר כעולם נמלה. אז מה נשתנה? כלום!

אבל זה רק למראית עין. כי בעצם השתנה הרבה. מה שפתאום היה לי כלכך ברור ושקוף פתאום זה הפחד העמוק המבעבע בין שורות הבחורים שסביבנו. כמאמר המשורר הידוע ב. נתניהו- הם  מ פ ח ד י ם. הם מאוד מפחדים. מטולטלים עד העומק ממשהו שאנחנו אפילו לא רואות. המקום המעוות שחושש לשפוך קצת זרע לבטלה בתחתונים למשמע זמרת מצוות-הווי חיל-חימוש, הוא משהו קמאי ועמוק הרבה יותר מדיונים על שיוויון והדרת נשים.

כי משהו גדול קורה לנו. ותסלחנה לי על השימוש במונחים מעולם הרוח, אבל זה מה יש, כאן המטמון. ההתרחשות האנרגטית שאנחנו עדות לה ומחוללות אותה היא התרחשות קוסמית עמוקה ורחבת היקף. יש בקידוד הזהותי הנשי כוח קדום שעולה עכשיו חזק למעלה על פני השטח. משהו מושתק וכבוי, חסר אונים וקורבני, מתעורר עכשיו לחיים במלוא הדרו ומתחיל למתוח את הכנפיים שהיו מקופלות באיזה בוידעם שכוח כמה מאות שנים. ממש כמו ההתעוררות של נשים שרוצות ללדת בתנועה במקום על הגב, כמו שהונדסנו על ידי רופאים גברים ללדת, מתעוררת תשוקה לחזור ולשתות שוב מהבאר הטובה של נשיות קדמונית, חזקה, עצמאית ומעוררת השראה.

וזה בדיוק מה שמפחיד עד כדי כך את גיבור ישראל בני גנץ או את הרב הראשי עמאר שהודיע להילרי קלינטון שאצלנו נשים הן מלכות! הנה הסימן הטוב ביותר לדעת שמשהו עמוק אצלנו מתעורר לחיים. מישהו מהעבר השני מתחיל לקלוט את ההתעוררות האנרגטית של הנשים. אם יש משהו משעשע בסוגיית “קול באישה ערווה”, הרי זה שערווה היא מרכז הכוח הנשי, שם באים חיים חדשים לעולם. שם גלום הקשר העמוק שלנו לאדמה. אם למישהו עוברת צמרמורת מהמילה צ’אקרה, לא נורא. הצ’אקרה הראשונה שלנו, האדומה והיפה, היא היושבת שם, עמוק ונמוך ובלעדיה אין חיים.

אז מישהו מתחיל להיבהל מהכוח המתעורר הזה, ואני לא יכולה להסתיר את החיוך שלי. אבל בכל זאת אני רואה פה צורך להאיר עוד נקודה חשובה. השיח המגדרי במתכונת הנוכחית שלו הוא כושל כי הוא מבוסס על מודל של קונפליקט. “או אתה – או אני”. אין מקום לכולם. אבל בעצם, כשכוחה העמוק של אישה ייפרש בכל גודלו ועוצמתו לפנינו, יראו כולם פתאום שאין מה לפחד. כי במהות הנשית העמוקה, לא יהיה צורך בתחרות, אלימות, קורבנות או תוקפנות. כי נשיות היא חיבור לשפע עמוק שאינו תלוי בדבר ואינו ניתן למעיכה או איום. זהו שפע שממנו בא שלום אמיתי. שפע שמסיים את הסכסוך האינסופי לכאורה שבין נשים וגברים. במקום של עוצמה לא יהיה עימות יותר. יהיה איזון. שלום הוא סיום למלחמה עקובה מדם שנמשכת פה משחר הדורות, שלום מקופל בתוכנו. החשש הגברי מהתעצמות הנוכחות הנשית הוא חשש שאין לו בסיס. כי במהות הבריאה של אישה וגבר אין מקום מתעלל ומנצל. יש מקום מכבד, ער ונוכח. מקום המכיל את האיכויות המלאות של שני מינים מבלי להצטרך להתנצח.

ריפוי אמיתי של השיח המגדרי יתאפשר ממקום בטוח בעצמו, רגוע ויציב, שיש בו גם חמלה על הפחד הנורא של גברים מפני איבוד ההגמוניה, איבוד הזהות הנוכחית שלהם ופחד מפני הצורך בעיצוב מחדש של מקומם בעולם. וזה באמת מפחיד. אבל לשם אנחנו צועדות וצועדים. ואין ספק שאנחנו נצא נשכרים ונשכרות כולנו, אבל זה יכאב. כי זאת פרידה, ופרידה תמיד גם כואבת. זאת פרידה מעולם דיכוטומי ומושטח שבו הכל מחולק לרעים וטובים ומבוסס על חוזה ישן ומעליב של קורבן ומקרבן. לא משנה שאיש כבר לו מרוויח מהחוזה הישן הזה וכולם מתחילים להבין שהוא רק מקטין ומסרס את כולם, אבל עדיין, זה כל מה שהיכרנו מאז ומעולם. על הקונספט הזה גדלנו וממנו ינקנו את הציניות שלנו, את הסקפטיות, את חוסר האמון היסודי שלנו בין נשים וגברים.

אבל החדשות הטובות הן שאלו הם פרפורי הגסיסה של הקונספט הישן והנדוש הזה. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה בין עצמנו, לערוותנו, לאהבתנו, לרוחנו הנשית העליונה והקדומה. מכאן תפתח הבשורה. והתיקון העמוק שלו אנחנו נדרשות היום יתחיל אצלנו בבית, בתחתונים, בלב, בעבודה. התיקון מול הבנות שלנו שאותן צריך ללמד בדחיפות לשיר את עצמן בקול גדול. התיקון יתרחש כשניצור את הברית הפנימית שלנו עם הקול הקדום שלנו, אפילו אם הוא עמום או קטוע. שם יתחיל המהפך לצבור תאוצה. ושם יתחיל השיח המגדרי להשתנות. כי אין אפשרות אחרת. תם עידן. החיים שלנו כבר לא יהיו יותר מה שהיו. וגם החיים של גברים כבר לא יהיו יותר מה שהיו. איזה מזל. כי אם יש משהו שהם עוד לא הפנימו הוא את טרגדיית הניכור והניתוק הרגשי שגזר עליהם הקונספט המגדרי הרדוד שעליו חיינו. אז הנה, גם זה עומד להגיע לקיצו.

וזה יהיה האתגר הבא- למצוא ולייצר את החמלה והריפוי עבור מי שכיכבו בסרט בתפקיד המתעללים, ולא ידעו אפילו מה גודל העוול וההתעללות שהם מייצרים כלפי עצמם. לשם אנחנו הולכים כולנו. ותאמינו לי, יהיה שווה כל רגע! חסד אמיתי של ריפוי יביא אותנו למקום המיטבי והעמוק של האיכויות שלנו.

אז אם לחזור ל”הם מפחדים”, אני שולחת לחוטובלי, דומיניסיני, גנץ, עמאר וכל יתר המשתתפים בסאגה את המסר הברור והחד- זה לא יעזור לכם. זה פשוט כבר לא עובד יותר. לא נשים באחורי האוטובוס ולא פנסייה בגיל 70 יעצרו את התהליך העמוק והמבורך הזה. כלום לא יעצור אותו. מול הדיכוי, האפלייה והעיקור של רוחן של נשים נצעק פה בקול רם וברור- לא עוד!  אנחנו כאן כדי לפרוח במלוא הדרנו, וזה עוד רגע כבר כאן.

יש לי חמלה ואמפטיה מלוא הטנא כלפי כל מי שחרד מפני השינוי המתעצם כאן מרגע לרגע. והחמלה והאמפטיה שלי הם כאן, בלי ציניות, כי אני מאמינה בנפשם של אנשים רועדים שעוד לא מאמינים בעולם אחר, בסדר אחר.

ולא נשכח לומר תודה גדולה עבור מי שמחזיקות פה את הלפיד בראש המחנה. יש ארגוני נשים לתפארת, וזה מזל גדול!

פתחו את הלב, את הערווה, את הרחם, את העיניים, את הראש, פתחו את הפה- ותנו ליופי לעשות את שלו. לעשות את שלה.

עוד מהבלוג של רותי שלו

תצוגה מקדימה

ציצי בציבור או האהבה פנים רבות לה

לפני הרבה שנים, כשעוד ישבתי על השטיח למרגלות הכורסא של סבא וסבתא בשישי בערב, אני זוכרת את סבתא שלי המדהימה עליה השלום אוהבת אותי, שומרת עלי מכל רע. אני זוכרת אותה מתחילה להשתעל במרץ בכל פעם שאיזה סקרלט הייתה מתנשקת עם...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאמי, תפתחי את הרגליים!

בעוד שבוע שבועיים, אולי שעה שעתיים, אזכה ללדת את ביתי השנייה. בעזרת השם, בעזרתי, בעזרת המיילדת, אזכה ללידה בטוחה, מרגשת, עם סוף טוב ומשהו יפה לזכור. שלא כמו בפעם הקודמת, אבל זה...

תצוגה מקדימה

חמלה מרפאת אכילה

אז ככה, הפרעות אכילה, אפשר לרפא. לרפא לתמיד. ואיך אני יודעת? כי הייתי שם בעצמי לפני שנים רבות, ואני רואה יום יום איך הריפוי שלי שריר וקיים, וגם מצליח לעבור הלאה אל מי ...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה