על עגילים, שואה ותקומה

פעם בעבודתי כמנהלת שיווק, באחת מנסיעותי לחו"ל מצאתי את עצמי בארוחת ערב מספרת למנחת סדנאות הולנדית על השואה והשפעותיה עלי. עלינו.
אז בימים אלו שבין יום השואה ליום הזכרון אני רוצה לספר לכם על עגילים וחורים באוזניים, כפי שסיפרתי גם למדלן, באותה ארוחת ערב במסעדה האיטלקית בבוקרשט.

על עגילים, שואה ותקומה
על עגילים, שואה ותקומה

 

על עגילים, שואה ותקומה - עגילי הפנינה והקליפס של אמא

כשאמא שלי היתה בת 5, אבא שלה שכר עגלון, העמיס על העגלה מזוודה, מעט מצעים ודברים חמים, מעט מזון יבש, אשה ושתי בנות קטנות והחל את המסע לחיים. הוא היה מהבודדים שהבינו את מה שעומד להתרגש, ונס כל עוד נפשו בו. שאר בני המשפחה שנשארו מאחור… לא שרדו.

הוא עזב את ביתו בעיירה הקטנה בפולין, ויחד עם משפחתו הצעירה חצה את הנהר ואת הגבול, את העגלון החליפו מאוחר יותר בקרון רכבת בו שהו חודש ימים ברציפות, ולא נחה דעתם, עד שהגיעו לסיביר הקפואה.

שם העבירו את שנות המלחמה כפליטים.

סבא העדין והרך השתמש בחוכמה, ברגישות ובתושיה כדי להשתלב בחיי הקהילה והפוליטיקה של המחנה, מה שאיפשר לו לאחוז תדיר בפרוסה עבשה להאכיל את בנותיו, ומה שהפך אותו לבעל מעמד של אדם מקובל בהנהגת הקהילה.

הבנות שילדותן נלקחה מהן בכוח ובאחת, נאחזו זו בזו, וחלקו יחד כל פירור של עוגת שבת שקיבלה הגדולה שבהן (אימי) בגן.

שבע שנים מאוחר יותר הגיעו כל הארבעה לתל אביב.

איך נראו בנות הישוב היהודי בישראל של אז?

חולצה לבנה, מכנסי חאקי קצרים, שזופות, שיער ארוך קלוע בצמה, וללא תכשיטים.
העולות החדשות שהגיעו מהגלות היו רזות, חיוורות, עם שיער קצר ו…עגילים, כלומר חורים באוזניים.
כולם רצו להיראות כמו הצברים, וכמה שיותר מהר יותר טוב. מי שהסירה את העגילים שלה לא 'ניצלה' מה'אאוטסיידריות' כי את החורים אי אפשר היה להסתיר…

על עגילים שואה ותקומה - מיכל שרגיל בן סירה - תמונה של אמא עם חברה

1947. אמא נערה צעירה בישראל. עם חברה

.

לאמא שלי לא היו עגילים. מה שהפך אותה לנערה המאושרת בישוב. כל מה שהיתה צריכה לעשות זה להתלבש כמו צברית [ שיער ארוך כמעט אף פעם לא היה לה! ]

כשאנחנו כבר היינו בסביבה, מסתובבות לאמא בין הרגליים, היא היתה אשה מטופחת ואלגנטית, שנהגה ללבוש בגדי מעצבות, ולענוד תכשיטים יפים ומוקפדים.
אבל העגילים תמיד היו עם קליפס.

על עגלים שואה ותקומה - עגילים עם קליפס

ואנחנו למדנו להדביק קליפס סורר שנפל, או להרחיב קפיץ של עגיל שהוא לוחץ מדי, ואח"כ נהגנו להרכיב עבור אמא מן כריות קטנות שריככו את האחיזה של הקליפס, ובפורים היינו 'מתלבשות' לה עם העגילים, המדהימים, הגדולים והצבעוניים ששמרה משנות ה-60 וה-70.

על עגילים, שואה ותקומה - ריפוד לקליפס

חורים באוזניים היו מוקצים מחמת המיאוס
ועלינו נאסר לעשות חורים באוזניים. נקודה.

אחותי היתה צריכה להיות חיילת (או שמא כבר היתה סטודנטית) בשביל לבקש רשות, בקול ענות חלושה ובדחילו ורחימו. הרשות לעשות חורים באוזניים. הורי דנו בעניין בכובד ראש, התווכחו, התייעצו ולבסוף אחרי תחינות רבות אישרו לאשה הצעירה לעשות חורים באוזניים.
לי כבר היה יותר קל. אני הייתי רק צריכה לחכות לבת המצווה שלי.
אח"כ כבר לא שאלתי.
כל שנה מגיל 14 נוסף עוד חור.
חור אחד בכל שנה בדיוק ביומולדת.
מתנה לעצמי.
לא שאלתי אף אחד.

עגילים באזניים - על שואה ותקומה

.

סוף דבר –

רק בערך משנת 2000, מאז שהעגילים הכי שווים שאפשר להשיג בחנויות התכשיטים הם עגילים שמתאימים לחורים, ואין כבר דברים יפים עם קליפסים, אמא התמודדה עם מגוון הרגשות והזכרונות הקשורים להיותה ניצולת שואה, ועולה חדשה בארץ כנערה, ועשתה חורים באוזניים.
אבל אצלנו, גם היום, לא עושים לנכדות חורים באוזניים כשהן קטנות.
שיגדלו ויחליטו לבד מה הן רוצות, ומה מתאים להן.
שתישאר להן הבחירה.
ואני ספק אם הן בכלל מכירות ת'סיפור הזה על סבתא שלהן, שנפטרה רק לפני כמה חודשים, והשאירה לנו במגירות הרבה עגילים עם קליפסים…

.
הפוסט המספר על סופם של חכמי חלם – בקישור כאן
הפוסט שמספר את סיפור הבריחה של אמי ומשפחה מפולין – כאן