תחושת אי הנוחות שלי היא מדריך יקר ערך

בחורה עם מחשב נייד

כשאני מרגישה תחושה לא טובה, או אי נוחות במהלך או בהקשר של אינטראקציה כזו או אחרת עם הזולת, אני נוטה (אולי כמו רובנו), להתעלם ממנה ולהמשיך כאילו לא מרגישה כלום, כאילו שום דבר לא קרה, שום דבר לא השתנה, כאילו לא מרגישה מה שמרגישה.

מסתבר שזה לא רק לא עובד, אלא ממש בזבוז של משאב יקר ערך. התחושה הלא נוחה הזו, היא בעדנו, היא לא באה להפריע, אלא לכוון. אני מעדיפה להבין את התחושה הלא נוחה הזו כאמונה לא בדוקה שלי ביחס לעצמי, שכוחה עלי נובע מכך שהיא לא מודעת, ועתה היא מבקשת לצאת לאוויר העולם, שם תוכל להבדק ולהתמוסס כפי שתארתי בפוסט קודם (הרעיון בבסיסו לקוח מקייטי ביירון, שיטת ה"עבודה").

עתה, אחרי שפגשתי פנים אל פנים אמונה לא בדוקה שלי, אני סקרנית מאוד מאוד לקראת הימים הבאים: האם התחושה הלא טובה הזו לא תופיע יותר מאחר והאמונה יצאה לאור? או שזה מוגזם לצפות להעלמות מוחלטת ומה שיקרה לכל היותר זה שבשעה שאתחיל לחוש את התחושה הותיקה, תעלה במודעותי תזכורת: זו רק אמונה לא בדוקה מהעבר ותו לא, ואז תתפוגג התחושה?

לא יודעת מה יקרה, אבל סקרנית. ואם האחיזה של האמונה הזו התרופפה, איך יראו חיי החדשים, או לפחות האינטראקציות החברתיות שלי? האם יהיה שינוי מורגש? שאלה!

בכל מקרה, אם מישהו דואג שבכך תם מאגר האמונות הלא בדוקות שאני אוחזת בהן באופן בלתי מודע, אני יכולה להרגיע, אפשר לנוח: זה לא קורה, לפחות לא כל עוד אני חיה.

הזקנה שלכם
טוב, האמת היא שאני לא באמת יודעת איך זה להיות זקנה, למרות שאני זקנה. נראה די בטוח שאהיה זקנה גם עוד 20 שנה (כמו אימא שלי, שתהיה בריאה) ומה הקשר בין זה לזה? מסתבר שלהיות זקנה זה דינמי כמו להיות לא זקנה.