הבלוג של רוני לנגרמן-זיו

הבלוג של רוני

נשואה באושר ואמא לשלושה בנים מדהימים / מדריכת הורים, מנחת קבוצות ומאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר / בעלת טור ב-ynet הורים / כותבת, עורכת, מגיהה ומפרסמת כבר יותר מ-20 שנה / עורכת את הירחון "גליליאו צעיר" לילדים סקרנים / עורכת ספרים... +עוד

נשואה באושר ואמא לשלושה בנים מדהימים / מדריכת הורים, מנחת קבוצות ומאמנת אישית מוסמכת מכון אדלר / בעלת טור ב-ynet הורים / כותבת, עורכת, מגיהה ומפרסמת כבר יותר מ-20 שנה / עורכת את הירחון "גליליאו צעיר" לילדים סקרנים / עורכת ספרים ומלווה כותבים בתהליכי הוצאה לאור / roniziv.co.il / בפייסבוק: רוני לנגרמן-זיו מדריכת הורים ומאמנת אישית

עדכונים:

פוסטים: 27

החל מאפריל 2012

איגוד מקצועי? ועד עובדים? לעיתונאים? זה מה-זה הסתדרותי… לא היינו מאמינים אילו היו אומרים לנו, אבל הנה – גם אנחנו במתאגדים. אז מה, בשנה הבאה נצעד ב-1 במאי?

14/05/2012

אנחנו כאן, עורכים לרגע * עיתונות זה לא מקצוע, זה רק שלב ביניים עד הדבר הבא * להיות עיתונאית נשמע מגניב כזה, אז מה בעצם את עושה?

זה לא נשמע רציני, העבודה שלי. הסביבה מתייחסת בחצי חיוך. כאילו, אז מתי באמת תתחילי את העבודה האמיתית שלך? וזה משפיע עלייך. את בטוחה שעוד רגע, ממש עוד חודש, מקסימום שנה, טוב, נו, שנתיים, את עוזבת את זה ועוברת ל”עבודה אמיתית”, ל”מקצוע של מבוגרים”. כי זו עבודה, זו? אין שכר, אין תנאים. תמיד נראה שעושים לנו טובה שמשלמים לנו על זה שאנחנו כותבים, על זה שבעצם אנחנו עושים מה שאנחנו אוהבים. כאילו אנחנו צריכים עוד להגיד תודה. “עורכים יש כמו זבל ברחוב”, אמר לנו פעם בוס אחד. “לא טוב לכם? הדלת פתוחה!” אמר לנו יותר מבוס אחד. ולמה הזלזול הזה? ככה זה בענף, זה ידוע. אבל למה ככה זה? כי אף אחד לא ניסה לשנות את זה אף פעם (טוב, אולי זה היה ככה ממש פעם, אבל בענפים מאוד ספציפיים, כמו השביתה ההיא של פועלי הדפוס של ידיעות. אבל עיתונאים?).

שאנחנו נתאגד? מה, כמו בהסתדרות? אנחנו הרי בזים לכל הקטע הזה, של לבוא למשרד בשמונה בבוקר, לעשות כלום, להפיל את העט בשלוש ולשכוח מהכל עד מחר. זה הרי נוגד את האג’נדה שלנו – זו של לבוא באחת עשרה וללכת בשלוש (לפנות בוקר). או אחר כך, כשקצת התבגרנו (וכאמור, בכל זאת נשארנו, למרות שהבטחנו שממש עוד רגע אנחנו עוזבים) – אנחנו מגיעים למשרד מתשע עד שלוש כי צריך להוציא את הילדים, וממהרים להתחבר למערכת מהבית – ועובדים (על חשבוננו, אלא מה) לילות, שבתות, וחגים. הסתדרות? אנחנו? הכי לא. להדפיס כרטיס? אנחנו עובדים גלובלי, אין לנו שעון נוכחות בבית… אין גם חופשות מרוכזות בפסח ובסוכות, ואין את האישה הזו, שכל תפקידה הוא לחלק תה לעובדים (בחיי שפגשתי כזאת בחברת חשמל…). אנחנו עיתונאים, הולכים נגד השחיתות הזאת, נגד הגופים הממסדיים הגדולים, נגד האיגודים המקצועיים שגורמים לכך שאי אפשר לפטר גם את אלה שלא עושים כלום, וככה לבזבוז כספי ציבור, ולאבטלה בכלל לא סמויה בתוך מפעלים, שהציבור משלם מכיסו – את כל אלה אנחנו חושפים. שאנחנו נהיה חלק מזה?! שלנו יהיה ועד עובדים?!

אבל גם אנחנו צריכים להביא משכורת הביתה, וגם אנחנו רוצים שמישהו יעמוד לצדנו כשמפטרים אותנו, שיהיה לנו עם מי להתייעץ כשאנחנו בהריון או אחרי לידה ורוצים להעביר אותנו תפקיד, וכשנדע מה לעשות כשפתאום, ביום בהיר אחד, הצ’ק שאנחנו מקבלים כמשכורת – חוזר. והמשכורת הבאה בכלל לא מגיעה. והאדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, ולא ברור לנו מה צריך לעשות – להישאר? ללכת? לשבור את הכלים ולא משחקים? ואולי בכל זאת מחר יהיה יותר טוב? ואולי ממש לא? ואומרים לנו להתאזר בסבלנות ולהמשיך כרגיל כי “העיתון חייב לצאת”, ומנסים להביא מנכ”ל זמני וכונס ומפרק וכל זה. ומי מאיתנו שמחליט ללכת, ומי שמחליט להישאר ולראות אם בכל זאת מישהו יציל את הספינה – כולם נשארים עם חורים עמוקים בכיס, ולא יודעים מה עושים עכשיו. ורגע לפני שהספינה טובעת ונזרק לעברנו גלגל ההצלה, אנחנו מתאגדים בספונטניות ושוכרים עורך דין כדי שיסביר לנו מה עושים במצבים כאלה, שאף אחד לא מכין אותך אליהם.

אז כדי שזה לא יקרה לנו שוב, או כדי שבפעם הבאה שדבר זה או אחר יפגע בזכויותיו של מי מאיתנו – יהיה לנו גיבוי, יהיה לנו את מי לשאול ועם מי להתייעץ, יהיה מי שיעמוד לצדנו – עשינו את הבלתי ייאמן והחלטנו להתאגד. ועד העובדים ה-11 של ארגון העיתונאים החדש הוא שלנו. זה לא נגד אף אחד – אוהבים אתכם שם למעלה, שמחים שאתם מעריכים את העבודה שלנו, משלמים לנו משכורת בזמן, נותנים לנו מתנות לחגים ושומרים לנו על התנאים. זה לא נגדכם. זה בעדנו. כדי שאנחנו נרגיש קצת יותר בטוחים עם המקצוע שבחרנו.

וכן, למרות שאמרנו שעוד רגע אנחנו עוברים למקצוע הבא – אצלי, בכל אופן, כבר חלפו להן חמש עשרה שנה. וכנראה שעוד היד נטויה, כי בשורה התחתונה – אני אוהבת את מה שאני עושה.

ותודה לקרין, לרוית ולאיתי.

http://b.walla.co.il/?w=%2F3050%2F2533019

עוד מהבלוג של רוני לנגרמן-זיו

תצוגה מקדימה

כי בשבילי אתה יכול להיות...

בבוקר זה נשמע כך: "הכנתי לנו ארוחת בוקר," היה זה יום שישי ולא מיהרנו לשום מקום. "חמודי, אני חושבת ש... הגיע הזמן". "אבל מה אני אעשה עם האוכל?!"... "תיסע! לא, תחזור הביתה, כולי רטובה,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ואז פתאום את קולטת שאחרי החגים זה עכשיו

ופתאום זה מגיע. עכשיו זה הזמן לפרוע את השטר. את ההתחייבויות שלי כלפי העולם, ובעיקר כלפי עצמי. את כל הרעיונות שגלגלתי בראש, את כל...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

ג'ננת פסח

"אז מה אתם מתכננים לעשות בחג?!" זו השאלה הבאה מייד אחרי "איפה אתם בסדר?" ששואלים כל המתקשרים לאחל חג-שמח בשבוע שלפני החג, בין הניקיונות לקניות. אז זהו, שאני לא. תקראו לי עוכרת...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה