היקום נגד אלכס וודס

ספר חדש ונפלא של סופר בריטי צעיר להחריד, ומה אפשר ללמוד ממנו על חינוך, הוראה ולמידה.

הסיכוי שמטאוריט יפגע ישירות בראשו של אדם הוא קרוב לאפסי, ובכל זאת – אלכס וודס היה בן 10 כשזה קרה לו. הוא נהיה מפורסם למדי, אבל אי אפשר לומר שזה עלה לו לראש. אלכס הוא החנון האולטימטיבי: הוא אוהב לקרוא, ללמוד ולחשוב. חוץ מצלקת בראש, יש לו גם אפילפסיה וקשיים ביצירת קשרים חברתיים עם בני גילו. אמא שלו לא סתם חד-הורית, אלא מגדת עתידות ומוזרה באופן כללי.

אני חושב שלספר סיפור זאת דרך לנסות להסביר את החיים למרות מורכבותם.
זאת דרך לנסות לחצוץ בין הסדר לכאוס, בין דפוסים קבועים לבין אנדרלמוסיה.
דרכים אחרות יכולות להיות קלפי טארוט או מדע. (אלכס וודס)

היקום נגד אלכס וודס הוא ספר נפלא מהמון בחינות, אבל אני בוחרת למקד את הביקורת שלי במה שהספר הזה יכול ללמד אותנו על התחום החביב עלי: חינוך. כי למרות שזה כלל אינו הנושא המוצהר שלו, הספר הוא כתב אשמה מהדהד כנגד החינוך השמרני: נגד מערכת חינוך שמנותקת מהמציאות היומיומית של התלמידים והמורים, מלאת סיסמאות יפות שאין מאחוריהן שום כיסוי; נגד בתי"ס שמעלימים עין מבריונות; נגד מנהלים שלא מצליחים לראות את התמונה הגדולה, וכשהחנון סוף סוף מעז לעמוד כנגד המתעללים בו – הוא זה שנענש; נגד חברה שנטשה את החריגים שבה להילחם לבדם.

אבל אלכס הוא לא מסכן. להפך. את תאוות הלמידה שלו אף אחד לא יצליח לדכא. מפגש מקרי עם אייזיק פיטרסון – זקן מתבודד שחי בכפר שלו – מוביל לידידות מופלאה בין השניים. אלכס לומד ממנו דברים רבים, בדיוק כמו שהוא לומד ממבוגרים אחרים שנקרים בדרכו – הנוירולוג שלו, חוקרת המטאוריטים, הספרניות בספרייה הציבורית ועוד.

צורת הלמידה של אלכס היא דוגמא ללמידה הטבעית שהיא מנת חלקם של כל הילדים כולם עד גיל 6-5. עד שמערכת החינוך מתחילה להתערב ולהגיד להם מה חשוב ומה לא. למזלו של אלכס, המצב הרפואי שלו גרם לו להפסיד הרבה לימודים פורמליים. כך היה לו זמן לקרוא המון ספרים נהדרים (את רשימת הספרים המומלצים שלו תוכלו למצוא כאן), ולהתמקד במה שעניין אותו והיה רלוונטי ביותר עבורו.

בגיל 17, אלכס יודע על מבנה המוח, על נוירולוגיה ועל חקר החלל כל כך הרבה, שאין לו שום בעיה לנהל שיחה של שווה בין-שווים עם כל רופא או מדען בתחומים אלה. המגוחך הוא, שמערכת החינוך שופטת אותו כמעט באופן בלעדי על פי הדברים אותם הוא אינו יודע, ולא על פי אלו שהוא כן יודע. המורה לספרות שמוזכר פעמים רבות הוא המייצג את הגישה הזו. כי מערכת החינוך השמרנית מעצם טיבה חושבת שתפקידה לתקן ילדים, במקום לעצור לרגע ולראות עד כמה כמעט כל אחד מהם עשוי להיות גאון בתחום שרלוונטי עבורו. כשילד נפגע פגיעה נוירולוגית קשה בגלל מפגש עם מטאוריט, לא מפתיע שהוא מתעניין דווקא בתחומים האלה.

אפשר לראות את זה כל הזמן – ילדים שנעשים מומחים בתחום מסוים שמעניין אותם (והתחום הזה עשוי להשתנות כל כמה חודשים או שנים בהתאם לנסיבות), אבל בורים גמורים בתחומים אחרים. אם יש להם מזל, התחום הזה יהיה משהו מוערך כמו מתמטיקה או כדורגל, ואז המערכת תצא מגדרה מרוב התפעלות. עדיין יספרו להורים שלהם בדאגה, אגב, שהם חלשים בגיאוגרפיה וימליצו על מורה פרטית.

תחשבו כמה אבסורדי המצב: אם הבת שלכם גאונה במדעים או בספרות, לא ימליצו לתת לה שעות תגבור בנושאים שהיא מעולה בהם. לא! ימליצו לכם להשקיע דווקא בכל התחומים שהיא לא טובה בהם. והרי לכם מתכון בטוח לפגיעה בביטחון העצמי. אל הכישרון ואל נקודות החוזק הטבעיות אנחנו מתייחסים בביטול כאל דבר מובן מאליו; הצדדים החלשים הם אלה שבהם צריך להתעמק! לעולם לא אבין את ההיגיון מאחורי זה.

ותמיהה לסיום: הוצאת כנרת זמורה-ביתן לא טרחה לכתוב ולו מילה אחת על הסופר בשום מקום – לא על הכריכה האחורית, לא בתוך הספר – כלום! מי הוא? האם הוא צעיר, מבוגר, זה ספרו הראשון, השלושים? האם הוא בריטי או אמריקאי? קנדי? נאדה. אני במקום המחבר הייתי נעלבת ממש. אז כדי לפצות אותו, אני ממליצה לכם להיכנס לפרופיל הפינטרסט של הספר, או לפחות לצפות בסרטון הקצר הזה, שבו הוא מספר על אלכס ועל עוד כמה דמויות (הוא אנגלי, אגב, וזה ספרו הראשון):

[youtube zSSBv_6kKBE#t nolink]

עוד כמה סיבות טובות לקרוא את הספר: קורט וונגוט, אימהות, המתת חסד, השאלות הגדולות של החיים ובכלל, מריחואנה, מאיץ החלקיקים בשוויץ, מוזיאון הטבע בלונדון. וגם התרגום של דנה אלעזר-הלוי, שעשתה כאן עבודה מעולה בהעברת קולו המיוחד של אלכס לעברית.

alexwoods

היקום נגד אלכס וודס / גאווין אקסטנס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי, 351 עמ'.

מוזמנים לעקוב אחרי גם ב- Pinterest
ובדף הפייסבוק של די לחינוך

ענת שפירא-לביא
כותבת תוכן, סופרת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות. ד"ר לספרות עברית. אמא ל-5. מחברת הספרים: חז"ל עכשיו, אמא מניקה, מדרש עשרת הדיברות ו-להתחיל לרוץ. כותבת כאן בעיקר על חינוך, הורות וספרים. יש לי גם בלוג על כתיבה (anatshapiralavi.com) ובלוג על ריצה (momisrunning.com)