הבלוג של ronitrubin

בית חלומותיי

זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי, לאחר שינוי בקריירה. בעלת רקע ניהולי בנקאי בארצות הברית. אמא לשלושה מדהימים, שכל אחד בתורו לימדני פרופורציות מהן.... +עוד

זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי, לאחר שינוי בקריירה. בעלת רקע ניהולי בנקאי בארצות הברית. אמא לשלושה מדהימים, שכל אחד בתורו לימדני פרופורציות מהן. כותבת על "בית", על ילדים, על החיים שבין לבין וכנראה שגם על אהבה לדרך. על הרגעים שמהם עשוי מה שמשמעותי עבורי. כל קשר בין הסיפורים והחוויות המתוארות בבלוג לבין אנשים או מציאות, הוא מקרי בהחלט ופרי דמיוני.

עדכונים:

פוסטים: 131

עוקבים: 27

החל מנובמבר 2010

הסרט התיעודי ‘גן ילדים’ מאת ערה לפיד וחיים לפיד מטלטל, חזק ומעורר שאלות קשות על אנשים מן היישוב ועל הקלות הבלתי נסבלת של הרס של מפעל חיים ושל חיים בכלל

20/11/2016

ביום גשום וקר, אי שם בדצמבר 1992, אני סטודנטית בירושלים, מקבלת שיחת טלפון שהותירה אותי המומה. התבשרתי ש “עצרו את עליזה”. את עליזה, דודתי האהובה. אותה דודה, שהדי. אנ. איי. שלה הכתיב אהבת ילדים רכים. אותה דודה שגן הילדים שלה היה שם דבר ברמת השרון והיא נודעה כגננת המיתולוגית של היישוב.

באותו יום, במקום ילדים קטנטנים צוהלים, הגיעו אל הגן שוטרים. עליזה נעצרה בחשד להתעללות קשה ואלימות כלפי ילדים.

ביום שלישי שעבר צפיתי בהקרנת הבכורה של ‘גן ילדים’ בבימוים של ערה לפיד וחיים לפיד, בימאים של סרטי תעודה ובני זוג בחיים. הסרט עשוי היטב וממחיש באופן הנאמן ביותר למציאות את שעבר על דודה עליזה ועל ילדיה דורון, עידית ועמליה. הסרט ממחיש את שעדיין עובר על עליזה וילדיה.

קרדיט הפקה

קרדיט הפקה

האשמת הגננת במריחת צואה על פניו של ילד הייתה גולת הכותרת של התלונות, והיו עיתונאים שעטו על הסצנה הזאת כמוצאים שלל רב. בראשית שנות התשעים תהליך ההצהבה של התקשורת בישראל כבר היה בעיצומו והקשר בין כותרות צווחניות לבין רייטינג כבר היה מוכר וידוע. כמובן שלא היה הורה שיכול היה להישאר אדיש לסיפור הזה, שזעזע את אמות הסיפים של כולנו, הורים לילדים קטנים ואנשים ‘מהיישוב’. תמונותיה של דודה עליזה ושמה המלא התנוססו על כל דף ראשי בעיתונים היומיים ובכל תוכנית אקטואליה וחדשות שניתן להעלות על הדעת.

אני זוכרת ימים קרירים מאד, שעות לא שעות של עבודה בשדה התעופה בביטחון. אני זוכרת את עצמי נכנסת למועדון הסלקטורים ושומעת אנשים מתבדחים על “הגננת שמרחה צואה”. כמובן שלא יכלו לתאר לעצמם שהיא עשויה להיות קשורה אליי, ואני זוכרת שהרגשתי כאילו הדם קופא בעורקיי לשמע השיחות האלה. אני זוכרת שלא נמצאו בי הכוחות ללכת ולהתעמת איתם, לנסות להסביר שלא היה ולא נברא. באותם רגעים לא היה טעם לנסות להסביר שיש פה עלילת דם, שעוד יוכח שלא היו דברים מעולם. אנשים רקדו על הדם ונערך משפט שדה שחור על גבי לבן, הרבה לפני שהעובדות התבררו לאשורן. ואני רק רציתי להיעלם ממועדון הסלקטורים, לגמור את ההפסקה ולהמשיך לתשאל נוסעים היוצאים את הארץ.

עליזה היא דודה מהסרטים. בכל קיץ בימי ילדותנו, אנחנו, האחיינים שלה (לדעתי היינו לפחות עשרה), זכינו להתארח בביתה החמים הצמוד לגן לקייטנה מאולתרת והרבה פינוקים בלתי נשכחים. בעלה, אריה ז”ל שנפטר בדמי ימיו והותיר אותה אלמנה צעירה, היה מסיע אותנו בפורד קורטינה חבוטה לחוף הים. ריח החביתות והסלט שהכינה לנו כל ערב עוד חרוט בזכרוני. היינו מחכים לקייטנה אצל עליזה ואריה עם חיוך מרוח על הפנים כל השבוע. עליזה היא דודה שמתקשרת ביום ההולדת ושרה שירי ילדות אופטימיים, שהעברית השגורה בפיה היא ללא רבב, ושמודעת תמיד לאחריות הרובצת על אשת חינוך כשהיא במחיצת ילדים, גם כשהיא לא בתפקיד. זוהי עליזה. או שמא הייתה. עד ה’מקרה’.

הגן של עליזה הצמוד לבית

ואיך זה התחיל? ובכן זה לא התחיל כמאמר השיר משני הורים עליזים וצעירים. לא. זה התחיל משני גורמים, שהסרט מספק הצצה מרומזת בלבד להסבר על מעשיהם. המתלונן הראשי ומי שחבר לסייעת בגן, מלי שמואל, הוא עורך דין עמוס מיימון, שבתו פקדה את הגן. עורך הדין מיימון שהוביל את התביעה לא התקשה לסחוף אחריו את הורי הילדים הרכים, אבל הוא מספק דווקא את הרגעים הקומיים הבודדים שיש בסרט. אין הורים לילדים שלא ירעשו ויצטרפו להמון המתלהם כשמופיע חשד כי ילדיהם נתונים להתעללות ואלימות בגן.

כך זה התחיל. כך מתחיל גם הסרט התיעודי “גן ילדים- הסרט”. הסרט מורכב מראיונות מצולמים ומוקלטים עם הנוגעים בפרשה ועם ילדיה של עליזה : דורון, עידית ועמליה. כמעט כל מי שהושפע מהפרשה והוא במעגל הקרוב ביותר, מרואיין בסרט.

הסרט עשוי היטב ומותח מאד. הוא מציג את התפתחות הפרשה, על ה’שיימינג’ הנורא שנעשה לגננת המיתולוגית של רמת השרון, שגידלה דורות של ילדים מאושרים. הסרט מנסה להתחקות אחר ההורים של הילדים, עדי התביעה, שנסחפו לתוך מערבולת שהמיטה הרס של מפעל חיים מבלי לעצור לרגע קל אחד ולשאול את עצמם האם הם פועלים באופן רציונלי.

עוצמתו של הסרט הוא בתחושת אי הנוחות שמתעוררת בקרב הצופה, שאמור לשאול את עצמו “איך אני הייתי נוהג במקרה כזה?” אחד העיתונאים שצפו בסרט ולא הכיר את המקרה העיד שהיה במתח אדיר מתחילת הסרט המרתק הזה. המתח הולך ומתפוגג ככל שמתקדם סיפור הדרמה האנושית הזאת, ואיתו גדל הכעס על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להרוס את שמו הטוב והמוניטין המקצועי של אדם מן היישוב. כעס על עוול נורא.

כשמדברים על “אנשים מן היישוב”, כולם רואים בעיני רוחם אנשים נורמטיביים, הורים. “אנשים מן היישוב” הם אזרחים טובים ושומרי חוק. מעל 20 שנה אחרי המקרה, כשמתחקים אחר עדי התביעה המרכזיים, אנשים מן היישוב, המצלמה פוגשת שערים נעולים על בתי פאר. כשבמאי הסרט, חיים לפיד, מתקשר לראיין אותם על המקרה, הוא שומע מהקו השני בטלפון אנשים עסוקים מאד ובעיקר מוטרדים מאד מהעיסוק החוזר בפרשה שהיו מעדיפים להשאיר הרחק מאחור. לא נוח להם מכל העניין הזה והם ומעוניינים יותר מכל, להשאיר את תרומתם לעוול נעולה מאחורי שער ברזל. חלקם אפילו תוהים בקול “מה עם עליזה באמת? היא עוד בחיים?”. משפט מצמרר, כשחושבים על זה.

כאן גרים אנשים מן היישוב

הפרשה הסתיימה בזיכוי מוחלט לאחר עשרה חודשים של גהינום. בפסק הדין תיאר השופט טלגם את חקירת המשטרה כ”מגמתית” וגם התייחס ל”הרשעה הציבורית שנחתה עליה (על עליזה, ר”ר) כרעם ביום בהיר”.

הסרט מיטיב להבהיר שפרשות מסוג זה לעולם לא מסתיימות עבור אלה שנופלים קורבן לתשוקה של ההמון לדם וסנסציה ולאיוולתם או רשעותם של “הורים מודאגים”. האם אותם אנשים לא תהו מה קרה לעליזה? איך היא יצאה מכל העניין? האם עשו חשבון נפש?

אבל בכל סדום יש צדיקים. בתוך ההמולה והרעש, היה איש צדיק אחד. בתוך הכאוס הנורא שאליו מצאו עצמם עליזה ומשפחתה נסחפים, היה אב אחד נדיר, שסירב להצטרף אל העדר, שהחליט לעצור רגע ולחקור, לשאול שאלות. שמו של האיש עדי יעקובוביץ. העיתונות דאז, בכל ערוציה, לא היססה לפרסם את שמה המלא של עליזה עם פירוט נורא של העבירות החמורות שיוחסו לה ללא בדיקה וללא רגישות. מקסימום יצאו ידי חובה בהוספת מילת הקוד המשפטית “לכאורה” שנועדה להעניק לעיתונאי חסינות מפני תביעות לשון הרע.

הסרט “גן ילדים” נוגע לכולנו. הוא תמרור אזהרה שמציב בפנינו את המחיר הבלתי נתפס שמשלם היחיד ומשפחתו על רדיפה שאין מאחוריה דבר מלבד רשע צרוף. הוא מזכיר לנו שכל אחד עלול ליפול קורבן לעלילת שווא. מאידך, כל אחד עלול למצוא את עצמו ניצב מול ההחלטה אם להצטרף לחיקו החמים של העדר או להותיר את בירור העובדות לגוף היחיד שמחזיק בכלים ובסמכות לעשות כן, בית המשפט. התכוונתי לכתוב פוסט בעיקר על הסרט, אבל יצא שהפוסט אישי. האמינו לי שזה אחד הסרטים החזקים שראיתי ויעידו על כך אנשים שלא קשורים במשפחה וצפו בו. זה יכול לקרות לדודה של כל אחד.

יוצרים : ערה לפיד, חיים לפיד

הפקה: דוק. סרטים לוי זיני, אבישי פרץ

הקרנות נוספות :

סינמטק חיפה :

שני 28.11 ב-17:00

סינמטק תל אביב :

שלישי 22.11 ב- 13:00
שבת 26.11 ב- 15:00
שני 28.11 ב- 18:00

עמוד הפייסבוק של הסרט

 

עוד מהבלוג של ronitrubin

תצוגה מקדימה

האישה שעושה סדר בחיים

ענת דהן, נשואה + שלוש בנות (9, 14, 17) היא בעלת העסק "ענת תסדר" - סידור ארונות וארגון חללים ביתיים. העסק של ענת הוא עסק צעיר, בן שבעה חודשים בסך הכל, אבל הולך וצובר תאוצה ומוכיח...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

נהפוכו - חוויות משיעור אנטי גרוויטי יוגה

כמי שמחזיקה במנוי לחדר הכושר מבלי לפקוד את שעריו (השבוע. השבוע אלך!), וכמי שנקלעה למערבולת של כמה פרויקטים שאפתניים ומאתגרים בתחום המקצועי שתפסו את שרירי הכתפיים עד כדי כך שהמסאג'יסט הקבוע שלי הכריז 'הגוף במצוקה', הרשיתי...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

על הבית כמושג יחסי ועל ספר מעורר השראה - רשמים של אישה לא מושלמת במסע משפחתי חד פעמי

 02:00 בלילה שעון ישראל. אני מקשיבה ל88 וקוראת את הספר שקרא לי ממרחקים. לפני כ 14 שנה קראתי את הספר שעורר בי השראה רבה. הייתי עוד בשנות העשרים המאוחרות שלי אבל הרגשתי שהספר מדבר אליי. ספר של אישה בגיל העמידה, שעזבה את בעלה לאחר...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה