הבלוג של ronitrubin

בית חלומותיי

זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי, לאחר שינוי בקריירה. בעלת רקע ניהולי בנקאי בארצות הברית. אמא לשלושה מדהימים, שכל אחד בתורו לימדני פרופורציות מהן.... +עוד

זה לא פשוט להגדיר אותי בכמה מילים, שלא אפספס משהו חשוב...אוהבת את המילים. עוסקת בנדל"ן למגורים באופן עצמאי, לאחר שינוי בקריירה. בעלת רקע ניהולי בנקאי בארצות הברית. אמא לשלושה מדהימים, שכל אחד בתורו לימדני פרופורציות מהן. כותבת על "בית", על ילדים, על החיים שבין לבין וכנראה שגם על אהבה לדרך. על הרגעים שמהם עשוי מה שמשמעותי עבורי. כל קשר בין הסיפורים והחוויות המתוארות בבלוג לבין אנשים או מציאות, הוא מקרי בהחלט ופרי דמיוני.

עדכונים:

פוסטים: 140

החל מנובמבר 2010

בחירות בדרך כלל מתסכלות אותי. יש שפע של יצירות ואירועים תרבותיים, שמשאירים עלינו חותם. קשה לבחור משפע ההצגות, המופעים, התערוכות והסרטים שבהם צפיתי במהלך השנה האחרונה את האחד שעשה לי את זה. אבל כשהגיעה הבקשה לבחור באחד, היה לי ברור שאני עם ‘עד קצה הזריחה’ בבימויו של סילבן ביגלאייזן המצוין. ‘עד קצה הזריחה’ הוא סרט שמזקק אהבה ורוך ל67 דקות שנצרבות בתודעה והולכות איתנו הלאה. סרט שהוא התגלמות הטוב והאופטימי. מלבד העניין שנובע מעיסוק בנושא מרכזי בחייו של כל אדם באשר הוא, הסרט מלמד שעור חשוב על המודעות לרגע ועל ההנאה הכרוכה במה שמציע הרגע, גם אם מדובר ברגעים הספורים שלפני הסוף. כי החיים, במלוא משמעותם, יכולים להימשך עד לרגע האחרון.

בשנתה ה95, כשהיא מרותקת למיטה בדירתה הבלגית הצנועה והמוקפת בצמרות העצים הערומים של סתיו-חורף, מעניקה לנו אמו של הבמאי סילבן ביגלאייזן הצצה למחוזות נפשה הצעירה והאופטימית, הממאנת לקבל את העובדה שסוף ימיה קרב.

הכול החל כשהאם חלתה והרופאים מיהרו לקצוב את ימיה. כשהבין סילבן שאמו שורדת בניגוד לדעת הרופאים וממשיכה להיאחז בחיים בחיוניות שניתן למצוא כמותה בגילאים צעירים יותר, הוא מיהר לשלוף את המצלמה ולאפשר לנו הצופים לקחת חלק בשיחותיו האינטימיות והמרגשות עם אמו.

הטיפ הראשון שנותנת האם לבנה על מנת שיוכל למכור את הסרט בהמשך, הוא שלא יציג אותו כסרט על המוות. מוות יש מספיק. אנשים לא מחפשים את המוות. תציג את הסרט כסרט על החיים, היא אומרת לו.

תמונה 1

אכן, זהו סרט על חיים, והרי הציפייה והסקרנות לגבי המוות, כמו גם הדחקת קיומו המתקרב תמיד, היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

השיחות והרגעים המתועדים בסרטו של ביגלאייזן נעים בין צלילות מבריקה של אמו, צלילות שמאפשרת אמירות מחכימות וחינניות בבחינת שיעור לחיים, לבין צלילה שלה לאיזור הדמדומים ועזיבה זמנית של המציאות.

צפיתי בסרט האינטימי והמרגש הזה ב בית מיכל ברחובות. האווירה הנהדרת שוחרת התרבות והבלתי מעונבת של בית מיכל, סיפקה את התפאורה הראויה. תוסיפו לכך את אישיותו הכובשת באמת של הבמאי סילבן ביגלאייזן, שהשלים את חווית הצפייה בשיחה עם הצופים כשהוא מלווה בגיטרה ובקול צלול, והנה לכם חוויה יוצאת דופן באמת.

אין לטעות, לא מדובר בסרט טראגי. הסרט שאורכו  67 דקות שאף אחת מהן לא מבוזבזת או ארוכה מידיי, לא מזמן התייפחות אבל מציע הארה. הזלתי דמעה בקטע אחד מרגש במיוחד, שבו מי שאחז במצלמה ולא הופיע בה באותו רגע, הבן סילבן או שימעל’ה כפי שאמו נהגה לקרוא לו בילדותו, הוא זה שהתייפח. זה קרה בעקבות אחד מרגעי הטשטוש של האם, ששואלת מיהו. je suis ton fils אני הבן שלך, שימעל’ה, הוא עונה. ברגע אחד האם צפה מעל איזור הדמדומים רק כדי להגיד לבנה:  ‘שימעל’ה אני אוהבת אותך’ ולהפריח לו נשיקה באוויר.

תמונה 2

אני צפיתי בסרט שמוקרן בשחור לבן בסינמטקים. בטלוויזיה הוא ישודר בגירסה הצבעונית. מרבית הסצנות מצולמות בחדרה של האם המואר באור השמש, או שמא מופז באורה של אישיותה הנדירה.

מהרגע הראשון ברור שהסרט לא יחייב צריכה מוגברת של ממחטות נייר. הבמאי מיטיב להעביר את הגישה החיובית וההומוריסטית של האם המיוחדת במינה הזאת, ובכך הוא מאפשר לצופה להעריך וליהנות מעוצמת הרגע, דווקא ואולי בגלל מה שממתין מעבר לפינה. גם כאשר רגע שכזה כולל התרחשות פרוזאית שבה הבן שורף את ארוחת הצהרים הצנועה שהכין לה, או שהסופה החשיכה את השמיים האפורים.

התובנות של האם וגישתה החומלת והרכה לחיים, ריתקו אותי למסך. פעמים רבות מצאתי את עצמי תוהה אם מאז ומתמיד היו לסילבן ביגלאייזן יחסים כאלה ותקשורת כזאת עם אמו, או שמא מדובר בהתפתחות שקשורה לקץ הקרב. בסרט, סילבן, שהגיטרה שלו צמודה אליו, שר לאמו שירים של אהבה, במיוחד שירים של ז’אק ברל, והיא שרה איתו ומקשיבה קשר רב לכל מילה שיוצאת מפיו.

הליטוף הוא שפה. מרגש במיוחד לצפות במגע ובליטוף של הידיים המקומטות. הצילומים של הידיים, שהן איבר חושני לפי האם, הם צילומים מרטיטים ומרגשים. בקטע מסוים רוקדים שני זוגות ידיים, של האם ושל בנה.

בשיחה האינטימית עם הבמאי לאחר ההקרנה, מתברר מעט מהקונטקסט ומהעבר של אמו וזה המשותף לו ולה.

אחסוך מכם את המידע הזה כי לפי דעתי הסרט חייב לעמוד בפני עצמו, מבלי שנכיר את אישיות האם מהסרט הקודם ומבלי שנבין את ההיסטוריה המשפחתית והאחרת שהשפיעה השפעה רבה על יחסי האם והבן.

הסרט עומד בפני עצמו שכן ככזה הוא שעור מרתק לחיים. הוא שזור בחמלה ורוך ובתחושה שאף פעם לא מאוחר מידיי לקיים יחסים קרובים ואינטימיים עם אמא ולא משנה מה קדם לכך.

יש לי השגה אחת והיא בקשר לתרגום השם. בצרפתית השם Crepuscule הוא על שקיעה ודמדומים. באנגלית תורגם לTwilight of a life. אך בעברית משום מה נקרא הסרט ‘עד קצה הזריחה’. לדעתי השם המתאים יותר היה צריך להיות בדמדומים של החיים.

וכפי שהבטחתי לסילבן בפגישה פנים מול פנים, אם זה תלוי בי, כל מי שאני אוהבת, יצפה בסרט הזה בהקדם.

במילה אחת Magnific .

https://www.youtube.com/watch?v=ZYiHBBuHWbI

 עורכת: ז’ואל אלקסיס, מעצבי תמונה: אבי לוי, קסביה פיקה, מעצב פס-קול: מיכאל גורביץ’

Save

Save

עוד מהבלוג של ronitrubin

תצוגה מקדימה

האישה שעושה סדר בחיים

ענת דהן, נשואה + שלוש בנות (9, 14, 17) היא בעלת העסק "ענת תסדר" - סידור ארונות וארגון חללים ביתיים. העסק של ענת הוא עסק צעיר, בן שבעה חודשים בסך הכל, אבל הולך וצובר תאוצה ומוכיח...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

נהפוכו - חוויות משיעור אנטי גרוויטי יוגה

כמי שמחזיקה במנוי לחדר הכושר מבלי לפקוד את שעריו (השבוע. השבוע אלך!), וכמי שנקלעה למערבולת של כמה פרויקטים שאפתניים ומאתגרים בתחום המקצועי שתפסו את שרירי הכתפיים עד כדי כך שהמסאג'יסט הקבוע שלי הכריז 'הגוף במצוקה', הרשיתי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

על הבית כמושג יחסי ועל ספר מעורר השראה - רשמים של אישה לא מושלמת במסע משפחתי חד פעמי

 02:00 בלילה שעון ישראל. אני מקשיבה ל88 וקוראת את הספר שקרא לי ממרחקים. לפני כ 14 שנה קראתי את הספר שעורר בי השראה רבה. הייתי עוד בשנות העשרים המאוחרות שלי אבל הרגשתי שהספר מדבר אליי. ספר של אישה בגיל העמידה, שעזבה את בעלה לאחר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה