רק הירח קירח / סיפור שיכול היה להיות עצוב, אבל בחר להיות אחר.

ישראל סימן לי עם הגבות שלו שאשים לב, שחיים נכנס.
סימנתי לו שהבנתי, שהכל בסדר.

סיפור קצר על חיים ארוכים

בחורה עם מחשב נייד

רק הירח קירח / סיפור שיכול היה להיות עצוב, אבל בחר להיות אחר.

אי שם בשנות השמונים, מצאתי את עצמי מטאטא שערות של אחרים במספרה שהייתה בקצה הרחוב שלנו. רחוב קיבוץ גלויות. כן, בעיירה ההיא. בקצה של הקצה.

עיירה שאף אחד לא טרח לקצור את קצוותיה השרופים והשאירם להתארך עוד ועוד ולהתלפף סביבנו כמו אטד, שלא הבטיח לאף אחד מאיתנו, מלוכה.

ישראל הספר ידע לטאטא בעצמו את השערות במספרה הדי-קטנה שלו. אבל בחופש הגדול, היה מעסיק את אחד מילדי השכונה כדי שיזכה למנת צל, משכורת יומית בגובה מנת פלאפל ולשלל סיפורי חיים ש"אף בית ספר, יהיה הכי ריאלי שיהיה, לא יתן לך ילד!" כן, זה היה ציטוט של ישראל.

בדרך כלל היה מדבר כשמסרק תקוע בקצה פיו. זה די מגעיל כשאני חושב על זה היום, אבל די פרקטי לישראל, שהיה הספר הכי זריז בשכונה.

היית מתיישב על הכסא, לקטנים היה מוסיף קרש מגביה ואז היה חג סביב הקורבן שלו במהירות עד שהיה עוצר, מקרב את המספריים בזהירות לשערה האחרונה שפספס, קוצר אותה באחת. פולט: "יאללה, ישתבח שמך, הבא בתור!"

ואז היה מחטיף, היום קוראים לזה כאפה, אבל אז זה היה פליק, בעורף של הקורבן הצעיר (זה היה טקס לצעירים בלבד).
עננת טלק הייתה עולה באוויר ותחת חסותה התחלף הקורבן הקצוץ בקורבן חדש.

הייתי מטאטא בעיקר שיער שחור, לא היו אצלנו בלונדינים. היו בלונדיניות, הכוונה בלונדיניות שההורים שלהן היו עם שיער שחור.

אבל הן הסתפרו אצל מרסל, אישתו של ישראל שסיפרה במספרה הפרטית שלה, דלת ליד המספרה של ישראל. אצלה היו המון תמונות של בנות יפות עם שיער של חוץ לארץ ואצל ישראל היו תמונות של מכוניות סוסיתא.

בבוקר היו מגיעים המבוגרים שכבר לא עבדו, בצהריים הילדים שסיימו קייטנה, בדרך כלל עם אמא שלהם ואחר הצהריים הגברים שחזרו מהעבודה עם בגדי העבודה מהמפעל או מהבניין.

בחמש לפנות ערב המספרה הייתה נסגרת. ישראל היה אומר, כן, עם המסרק בפה, שכמו שאישה אוספת בערב את השיער שלה לתוך גומייה, ככה הבן אדם, אפילו אם הוא גבר, צריך לאסוף את העבודה והעיסוקים אחרת "תהיה בעצמך קוקו ילד, קוקו! ערב זה לבית חבוב, לא לעבודה".

היה סוגר את המספרה, נכנס למספרה של מרסל אשתו, עוזר לה לסגור את הדלת ואז היו הולכים יחד הביתה. לפעמים קנה לה 'קינלי' לדרך כשהייתה מספרת לו את כל הסיפורים שזה עתה שמעה ולו, לו הספיקו הסיפורים שלו, אז העדיף שתשתה קינלי, יותר שקט. גם אם נפלט לה גרעפס קטן.

יום אחד נכנס חיים למספרה.

חיים התיישב, ישראל עטף אותו בגלימת המגן, זו שמגינה משערות והידק אותה מאחור, בעורף, עם אטב כביסה אדום.

"אז מה תבחר חיים?"

"נו, ישראל", חיים צחק, "כרגיל, אני כבר לא ילד שכל יום מחליף תסרוקת. ספר אותי ישראל, ספר אותי כאילו יש מחר!" זה היה המשפט הקבוע של חיים..

וישראל החל לספר. קצב המספריים שלו היה תמיד שתיים שתיים, הפסקה, שתיים. וחוזר חלילה.

טק טק, טק טק, הפסקה, טק טק.

ישראל סבב סביבו, וסיפר וסיפר וחיים היה מביט במראה עם משקפי השמש שמעולם לא הסיר והמספריים נקשו.

"ילד, בוא עם המטאטא, תעשה פה ויש".

ניגשתי. ביד האחת מטאטא והיד השנייה בכיס. התקרבתי אל אזור התספורת והתחלתי, בלי שחיים ישים לב, לפזר שיערות שאספתי אל הכיס, אחרי שהבנתי את הגבות המדברות של ישראל. פיזרתי סביב הכיסא של חיים שערות של אחרים. פיזרתי קצת מכל כיוון, ישראל סימן לי שאפזר עוד קצת, אז פיזרתי..

"נו ילד, יש פה מלא לטאטא, לא להתמהמה.."

אחזתי במטאטא וגרפתי את השיער שכבר גרפתי היום ושמרתי בצד, לרגע שחיים יגיע.

"ישראל, תזדרז קצת", חיים רטן קלות, "הטקסי תכף מגיע, יש לי זה.. נו.. אתה יודע.. הקרנה.. הקרנה יומית.. בקולנוע אוריון".

הקרנות אני מכיר, חשבתי לי בשקט, מסבתא.. אבל הבנתי את חיים, הוא לא רצה לקלקל לי את הילדות בסיפורי מחלות. ראשו הקרח בהק כמו בכל יום, השיער על הרצפה השביע את רצונו.

הוא שילם לישראל, נתן לי כיף ומסטיק בזוקה. אגב, כל המסטיקים שקיבלתי ממנו, ניבאו שעד גיל 21 אגיע לירח.

חיים התכופף אליי מעט, קרץ ואמר לי: "תודה ילד, אתה עושה מצווה".

חיים המשיך לבוא עד סוף החופש הגדול ואז ישראל אמר לי, שכבר לא צריך לשמור שערות בצד.

הבנתי מיד שמשהו קרה, אבל לא הבנתי מה.

חיים נכנס למספרה. הגבות של ישראל חייכו ובירכו אותו לשלום.

חיים ניגש אליי ואמר לי: "היום אתה לא מטאטא כלום. שמעת? אתה יושב בצד ואחר כך תקבל שני מסטיקים ילד, שניים".

"אז מה חיים?, מה תבחר? איך לספר אותך" שאל ישראל
"ישראל, כמו תמיד, אבל קצת יותר ארוך. ספר אותי ישראל, ספר אותי, יש מחר!" חיים חייך.

למרות שהיה עם מסרק בפה, ישראל לא אמר מילה. אבל אני יכול להישבע שהגבות שלו, הזילו דמעה.

חיים המשיך לבוא להסתפר פעם בחודש כאילו יש מחר וכשהגעתי לגיל 21, הוא זה שפרש בשיבה טובה אל הירח.

על קברו הנחתי במקום אבן, קווצת שיער שגזרתי מהמחלפות של אחרי הצבא.

הרוח העיפה אותה מיד.
מי יודע? אולי לארץ רחוקה, אולי אל הירח.