הבלוג של איי לאב יו טרמינל

לא הייתי בכל מקום אבל זה ברשימה שלי (סוזן זונטאג). רוני ערן, עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התיירות (גם פזמונאית, אבל זה סיפור אחר) . אוהבת טרמינלים ועוד יותר את מה שהם מובילים אליו - מקומות, אנשים וסיבות טובות לארוז מזוודה. Roni... +עוד

לא הייתי בכל מקום אבל זה ברשימה שלי (סוזן זונטאג). רוני ערן, עיתונאית ועורכת תוכן בתחום התיירות (גם פזמונאית, אבל זה סיפור אחר) . אוהבת טרמינלים ועוד יותר את מה שהם מובילים אליו - מקומות, אנשים וסיבות טובות לארוז מזוודה. Roni Eran, travel blogger & journalist, content editor. Loves terminals and everything they lead you to – places, people, every good reason to pack a suitcase and hit the road.

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מיוני 2018

נסיעה אחרונה עם אמי לגרמניה, מולדתה, לפני שנפרדה מאיתנו, הובילה אותי לדכאו. קונסנטריישן קמפ, בבקשה!

הטיפולים הכימותרפיים הסתיימו. שנת העינויים של אמי תמה ועמה נחשפו ניצניה של הכרה חדשה בסוף המתקרב, הזוועה בידיעה שהכל היה לשווא. ואז באה הנסיעה לגרמניה.  יותר מכל דבר אהבה אמא שלי לטייל. בחלוף שנות המצוקה הכלכלית החלו ההורים שלי בנסיעות בעולם, כשהם מותחים את החוויה למקסימום – חצי שנה של בחירת היעד והתכנון, שבועיים של טיול, ועוד חצי שנה של חלוקת המתנות, תליה וסידור של המזכרות, הדפסת הצילומים, סידורם באלבום, וסיפורים על איך היה באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע. בתום הטיפולים ניסינו לשכנע אותה שניסע כולנו לחופשה, איפשהו באירופה. מתוך הכורסה בסלון, בה היתה שוקעת יותר ויותר, אמרה יום אחד: “ניסע לגרמניה”. שבועיים אחרי – ללא תכנון מענג, בלי חוברות מסע והרכבת מסלולים, לראשונה אמא, אבא וילדיהם הגדולים, כשהרוח דוחקת בגבנו למהר לפני שיהיה מאוחר מידי – הידקנו חגורות לקראת הנחיתה במינכן. אבא, מתכחש עדיין, אמא, כואבת ומשלימה, אחי, מכמיר לב, שומר על פאסון, מנסה להצחיק אותה, ואני, מנסה בכל יום מחדש לאחות את השברים של עצמי, שלהם.

three generations

רוזל רבר-שיפלדרים, קרלסרוהה; לני שיפלדרים-ערן, תל אביב; רוני ערן, תל אביב

 

ארוחת בוקר בפנסיון “אריקה”, שם נטה ללון מחננו המותש. גודרון, בעלת הפנסיון, נמרצת ועניינית, נוטעת את הביצים הקשות בתוך הגביעים על השולחן במרפסת, ומצרפת אליהן קופסאות ממרחים עם ציור של חזרזיר מחייך.

מזג האוויר מושלם. כל הקשישות נראות ומדברות כמו סבתא שלי. Herrlich (מרהיב), Wunderbar (נפלא). ערבוביה של זרות עם משהו חם ומוכר. אבא חדור עליצות כפויה. אמא נראית יפה וצעירה בשיערה האפור-לבן שצמח יפה וכבר מכסה את כל הראש, לבושה בבגדי מסע ספורטיביים השמורים לטיולי חוצלארץ. כמעט חזקה. כאילו התעשתה למקצה האחרון ופקדה על גופה להתנהג יפה. בחירתה בנסיעה לגרמניה לא הפתיעה אותי. אמי, הוריה ואחיה הספיקו לברוח מגרמניה. סבה, דודים ובני משפחה אחרים שאיחרו לעזוב נספו בשואה. כמה מהם במיידאנק. היו לאמי רגשות מעורבים כלפי גרמניה. “תראי איזה יופי, ימח שמם”, היתה מצביעה על אדניות הגרניום שדיממו באדום וורוד בוערים על רקע הירוק השופע של מדרונות מיוערים לאורך הדרך מחוץ למינכן. אולי הרגישה צורך לחזור עוד פעם אחת אל כור המחצבת, אל ראשית היותה, בטרם תיפרד.

על כל העמוד הראשון של העיתונים היומיים מרוחה תמונתו של זקן צפוד מת. רודולף הס התאבד בשיבה טובה בכלא בברלין בגיל 94. אשתו ועורך הדין שלו טוענים שסימנים על הגופה מעוררים חשד שלא היתה זו התאבדות.

כשאמא הרגישה לא טוב ונכנסה בצהריים למיטה למה שהתעקשנו עדיין לקרוא שלאפשטונדה (שנת צהריים), עליתי על הרכבת לדכאו. הרכבת היתה עמוסה בתיירים. צעירים עם תרמילי מסע גדולים, יפנים עם מצלמות ועדשות ענק, נשות רופאים מישראל, שבאו לכנס אורטופדים במינכן. הנשים מנצלות את הזמן הפנוי לשופינג ולביקור בדכאו. ב’ג’ין מאשין’, חנות הבגדים במרכז המסחרי הקטן מול תחנת הרכבת של דכאו – הצעקה האחרונה. ג’ינס סטונוו’ש – השנה כולם ילבשו את זה. מהמרכז המסחרי נמתח הרחוב הראשי, ארוך וישר, ובקצהו ארובה גבוהה של מפעל כלשהו שעשן אפור מסתלסל ממנה. מסביב לתחנה, באדניות המקשטות כל מרפסת וגינה, מגיעה פריחת הגרניום לשיא מנקר עיניים. אוטובוס ארוך, שמורכב משני קרונות מחוברים בקונצרטינה ונראה כמו זחל גדול, בולע את הצעירים ונשות הרופאים. נוסעים למחנה. “בעלי”, אומרת מישהי, “קיבל כל כך הרבה מחמאות על המאמר שלו. היום הוא מרצה על זה בכנס”. “את בעלי”, אומרת אחרת, “הזמינו להרצות על פטנט שהוא המציא לפיקת הברך. הוא עובד המון עם נכי צה”ל”. הן עוברות לדבר על הקניות המוצלחות שהספיקו לעשות ומגיעות למסקנה משותפת ש”הרטי” הוא כל-בו שלא כדאי להחמיץ. אחרי חמש דקות של נסיעה על פני בתים נאים עטורים בגינות מושלמות, האוטובוס עוצר והנהג מודיע: “קונסנטריישן קאמפ, ביטה”. כולם יורדים בעליצות תיירית.

grandma's porcelain

מהוויטרינה של רוזל רבר-שיפלדרים

הדבר הראשון שאני רואה במחנה הריכוז דכאו הוא גנן. הוא נראה כמו אייקון שראוי לעטר את המושג גנן במילון המקצועות העולמי. הוא לבוש בסרבל, עליו סינר ירוק ארוך ובידיו מזמרה גדולה, והוא גוזם בתנועות נאות וקצובות גדר חיה צפופה. שמש נעימה, לא חמה מידי, מאירה רחבה עצומה של חצץ לבן מבהיק. לא דם, לא עצמות, לא מוות, לא אבדון. שלושה צריפים ניצבים בו – שריד משופץ של צריפי האסירים. באחד מהם מוצגת תערוכת צילומים על החיים במחנה. אנחנו מזדחלים בטור על פני הצילומים. בשולי הרחבה הלבנה גשרון עץ קטן מתגבה בקשת מעל פלג מים. שיחים ועצים ניצבים על גדותיו ומטילים צל על אדוות המים. אני חוצה אותו ויורדת אל תוך גינה מטופחת ובליבה בית לבנים אדומות. יש ספסלים לשבת. אני נכנסת עם קבוצה של יפנים ומצלמות מתקתקות ומגלה שהבית הזה הוא המשרפות.

הכל במקום הזה נקי ומטוהר, מסודר ומצוחצח כמו ויטרינת כלי הפורצלן בסלון של סבתא שלי. מול תחנת האוטובוס שיקח אותנו חזרה אל תחנת הרכבת עומד קרון לבן לממכר נקניקיות, שמצוייר עליו איש שמן עם כובע טבחים וחיוך רחב. המוכר הצעיר הוא סמל של אדיבות. מילים בגרמנית צפות ממגירות ילדותי ומבקשות נקניקיה בלחמניה עם חרדל וזאוארקראוט ופחית מיץ תפוחים, ביטה.

הוויטרינה ההיא היא מכאן. העונג שסבתא שלי מפיקה משלוש הקומות האלה של מהגוני מבהיק עם תבליטי מלאכים תפוחי-לחיים, הוא מכאן. שורשים משתרגים מרגליו של החפץ הזה, מכל הבל פה של סבתא, של אמא, אל הגרניומים, אל שעון הגלוקנשפיל היפהפה במדרחוב של מינכן, אל מרק הפפאנקוכן עם איטריות הפנקייק שאין בלתו, אל הביטויים שיש רק בשפה הזאת, אל הפאסון היקי שמאפיין את משפחתה של אמי, שעשתה את כל הדרך מקרלסרוהה עד יפו, שאימצה מולדת חדשה ונטמעה בה בעמל, יזע, דם, דמעות ואהבה, והקריבה שני בנים וארוס אחד על מזבח עצמאות ישראל. מינכן, 26 באפריל 1987. כל מה שהיה ונשאר חלק מאמא שלי וחילחל גם אלי, מסרב לעזוב.    

 A Tourist in Dachau

 Last trip with my mother to her birthplace – Germany – before her final exite, took me to Dachau. Last stop: concentration camp!

  The chemo treatments were finished. My mother’s year of torture came to an end, and with it the acceptance of the approaching end, the awfulness of realizing that it was all in vain. Then came the trip to Germany. Munich, April 26, 1987.

 My mother loved traveling more than anything. After years of economic hardship, my parents began traveling the world, stretching the pleasure to the max: a few months of choosing the destination and planning the route, then traveling for two weeks, and then a few months of handing out the presents, arranging the photos in albums, and sharing their experiences with anyone who would listen.

 After her treatments, we tried to convince my mother to take a vacation with the whole family, somewhere in Europe. We knew this will be her last trip. From the armchair in the living room, where she was spending more more time, she said one day: “I want to go to Germany.”

 Two weeks later landed in Munich. Without the enjoyable planning of going through travel books, for the first time all of us – a mother, a father and their two adult children, all knowing full well that we are running out of time. Dad, still in denial, mom, hurting and accepting her fate, my brother, trying to keep his composure, so touching with his attempts to make mom laugh, and I – trying every day to stitch together the broken pieces. Theirs and my own.

 Exhausted and heartbroken we settled in “Pension Erika”, a modest bed-and-breakfast in the heart of Munich. Gudrun, the energetic and businesslike owner, plants the hard boiled eggs in the cups on the balcony table, together with small cans of spreads with a picture of a smiling piglet.

 The weather is perfect. All the elderly local women around us look and sound just like my grandmother: “Herrlich” [glorious], “Wunderbar” [marvelous]. It is a jumble of foreignness mixed with something warm and familiar.

 My mother, dressed in sports clothes reserved for trips abroad, looks beautiful, almost strong, and younger with her gray hair that grew nicely and is already covering her head. As if she has commanded her body to behave. My father is faking cheerfulness.

Her choice of traveling to Germany did not surprise me. She, her parents and her brother fled Germany just in time. Her grandfather, uncles and other family members who were late to leave all perished in the Holocaust, some in Majdanek concentration camp. She had mixed feelings about Germany. “Look how beautiful everything is, damn them,” she said, pointing out the red and pink geraniums against the lush green of wooded slopes along the road outside Munich. Perhaps she felt the need to go back once more to her roots, to where it all began, before she leaves.

 On the front page of the daily papers is a picture of a dead old withered man: Rudolf Hess committed suicide at the ripe old age of 94 in a Berlin prison. His wife and lawyer claim that some signs on his body raise suspicion that it was not suicide.

 When Mom didn’t feel well and went to bed at noon for what we still insisted on calling Schlafstunde [afternoon nap] I boarded the train to Dachau. The train was packed with tourists. Youth with backpacks, Japanese tourists with their cameras and huge lenses, doctors’ wives from Israel, who accompanied their husbands to an orthopedists conference in Munich. The women spent their free time shopping and visiting Dachau concentration camp. Boutique Jean Machin in the small shopping center opposite the Dachau train station displays the latest in fashion: stone washed jeans. Everyone is going to wear it this year.

 The long and straight main street of the town stretches from the shopping center to a tall chimney of some factory. Gray smoke is coiling out of it. Around the station, in flower boxes that adorn every balcony and garden, geranium flowers are in full bloom in amazing colors. A very long bus, made up of two carriages linked together by bellows and looks like a big caterpillar, swallows me along with the young traveler and the doctors’ wives.

 ”My husband,” says one of the wives, “got so many compliments on his article, and today he lectures on it at the conference.” “My husband,” says another, “has been invited to lecture on his patented invention for kneecaps. He works a lot with IDF disabled veterans.” They went on and on, talking about the great shopping they have done and agreed unanimously that Hertie department store is not to be missed. After five minutes of driving past handsome houses surrounded by perfect gardens, the bus stops and the driver announces: “Concentration camp, Bitte”. Everybody gets off with a typical tourist cheerfulness.

 The first thing I see at Dachau concentration camp is a gardener. He looks like the image of a gardener, that deserves to represent the term in the world dictionary of occupations. He is dressed in overalls with a long green apron, trimming a thick hedge with a large pair of shears in neat, rhythmic movements.

 It is a sunny day, but not too hot. The sun shines on a vast yard covered with bright white gravel. No blood, no bones, no death, no horror. There are three structures – a restored and preserved remnant of the prisoners’ barracks. In one of them there is an exhibition of photographs of the life in the camp. We are slowly moving in a single file through the photographs.

 Outside, at the edge of the white yard, a small wooden bridge over a stream. Bushes and trees on its banks cast shade over the ripples of the water. I cross the bridge into a small well-kept garden, with a few benches, surrounding a red brick house. I go inside the house with a group of Japanese and clicking cameras to discover that this building is the crematoria.

Everything in this place looks clean, almost sanitized, neat and polished like the glass china cabinet in my grandmother’s living room. Opposite the bus stop that will take us back to the train station is a white hot-dog cart, displaying a smiling fat man wearing a chef’s hat. The young vendor is a mark of politeness and good service. German words come back to me from my childhood and I order a hot dog with mustard and Sauerkraut and a can of apple juice, Bitte.  My grandmother’s china cabinet was made not very far from here. The pleasure she drew from the three shelves of shiny mahogany with the lovely carved angels – that pleasure is also from here. My roots spring from the legs of that cabinet, from every breath of grandma and mom, to the geraniums, to the beautiful Glockenspiel clock on the Munich pedestrian promenade, to the Pfannkuchensuppe [pancake noodle soup], to the expressions that exist only in this language, to the attitude of the Germen-Jewish-Israelis that characterized my mother’s family, who traveled all the way from Karlsruhe to Jaffa, adopted a new homeland, and gave everything they had – hard work, sweat, blood, tears and love, and lost two sons and a fiancée in the cause of Israel’s independence .

 Munich, April 26, 1987. Everything that was and remained part of my mother, of her loved ones, my family, and from them flowed into me, is refusing to go away.

עוד מהבלוג של איי לאב יו טרמינל

תצוגה מקדימה

וינטג' ואמונה בלונדון

לונדון היתה מאז ומתמיד העיר שלנו. במשך שנים היינו, רייכמן-האספן ואני, מקפידים לפקוד אותה לפחות פעם בשנה. היא היתה מולדתנו השנייה ומלכתם היתה לגמרי גם קצת מלכתנו. התפריט הקבוע כלל לינה וארוחת בוקר במלון צנוע במרכז העיר...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

המדריך לפולניה החופשת בפולין

אני פולניה, וכמו שאומרים אצלנו בעדה, אתם עוד תודו לי. חזרתי מפולין, ומה אגיד לך זושה, יותר טוב תתחילי לרשום. בעצם אם בודקים בציציות אני רק חצי פולניה. אבי מפולין, אמי מגרמניה, ויש לי חיבור מאוד מסויים לשתי הארצות האלה,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה