הבלוג של רוני גלבפיש

מילה טובה

סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, עורכת ומלווה תהליכי כתיבה. מרצה על כתיבה וקריאה. מנסה להתרכז, רוב הזמן מצליחה לא להתרגז. ידידותית למשתמש.

עדכונים:

פוסטים: 6

החל מפברואר 2014

לסבא אריה וסבתא שרה היתה מכולת ברחוב הרצל בחיפה. הם היו היו אנשים מסודרים וקפדנים, ידעו בדיוק כמה נכנס וכמה יצא, מה צריך להזמין ומה אף אחד לא קונה, וחבל להזמין סתם.

בכל יום, כשאני מסיימת את שעות הכתיבה ורושמת בקובץ אקסל את מספר המילים שכתבתי, ולפעמים, בסוגריים, גם כמה מחקתי, אני נזכרת בהם וקצת נבוכה.

כי בעלי מכולת סופרים כסף בסוף היום. סופרים אמורים לחשוב על האמנות, ואמנות עושים עם השראה ומוזות וקסם, לא עם קובץ אקסל ותפוקות יומיות, נכון?
אולי. אבל לא בשבילי. אני צריכה איקסים, וקובץ אקסל, ותפוקות יומיות. כי בלעדיהם אני לא אסיים כלום לעולם.

 ויש לי הוכחות.

עד גיל שלושים בערך כתבתי רק התחלות של סיפורים. מאות התחלות. חלקן בנות פסקה אחת, או אפילו משפט (יפה) אחד. אחרות הגיעו לאלף מילים, שלושת אלפים, ופעמיים לעשרת אלפים מילים. ואז הפסקתי.
אחרי המון שנים כאלה, רגע לפני שארים ידיים ואחליט שאשה בלי שום משמעת עצמית פשוט לא יכולה לכתוב ספרים, החלטתי לעשות ניסוי פשוט:
אני אקום כל בוקר בארבע בדיוק, ואכתוב עד שהמשפחה תקום. אשתדל לכתוב 1000 מילים כל בוקר. ואני לא אפסיק עד שאסיים.

זה לא עבד בדיוק כמתוכנן.
היו ימים שבהם התעוררתי רק בחמש וחצי. היו ימים שבהם זינקתי מהמיטה בשלוש וחצי. בימים מסוימים כתבתי רק מאה מילים, ובאחרים כתבתי 4000. לפני שמונה בבוקר.
אבל אחרי חודש וחצי היה לי ספר. “הדמעות המתוקות של אאורו”. דמויות, עלילה ראשית, עלילות משנה, התפתחות, שיאים עלילתיים, נקודות מפנה. היה שם הכל. סלט גדול ומבולגן של הכל, אבל הכל. טיוטא ראשונה.
והכי חשוב: היו שם התחלה, אמצע וסוף.

the end

 

הספר ההוא לא יראה אור לעולם, אבל תחושת ההישג והשמחה העצומה גרמו לי להיות נחושה בהרבה להביא סיפורים לכדי סיום. כתבתי מאז חמישה סיפורים קצרים שפורסמו במגזינים ואנתולוגיות, שלושה רומנים, שאחד מהם פורסם, השני נגנז והשלישי, “אגם הצללים”, יצא בקרוב.
וזה תמיד קשה. בכל פעם מחדש. אין לי בוס. לאף אחד לא אכפת אם אסיים לכתוב את הספר הזה. לאף אחד לא אכפת מהספר הזה. רק לי. ואני, יש לי מצבי רוח, ותקופות. לפעמים בא לי, ולרוב לא בא לי. עדיין לא כדאי להסתמך על המשמעת העצמית שלי.

אז אני יוצרת לעצמי מסגרות. השתיים שעובדות לי כרגע הן:
1. שיטת השרשרת.
2. ספירת מילים.

חודש ינואר המופלא

את שיטת השרשרת המציא ג’רי סיינפלד. בכל שנה בינואר הוא תולה מעל שולחן העבודה שלו לוח שנה על עמוד אחד. בכל יום שבו הוא כותב, הוא מסמן איקס. מאוד מאוד כיף לסמן איקס בסוף היום. אחרי כמה ימים, יש לך שרשרת של איקסים.
מאותו רגע, הרעיון הוא שאסור לך לשבור את השרשרת. כמו למשל בחודש ינואר המופלא שלי:

Jan

ב-15 לחודש סיימתי לערוך את הגרסה הכמעט-לגמרי-סביר-להניח-אני-משוכנעת-שסופית של “אגם הצללים”. ב-16 לחודש התחלתי לעבוד על “ספריית הרפאים”.
למה? כי אני חייבת לתרגל באופן רציף. כי הרבה יותר קל להמשיך מאשר להתחיל, שזה המשפט הכי חשוב שלמדתי בחיים שלי, ואני כל כך מתקשה ליישם אותו תמיד.
נכון להיות, 8.2, עדיין לא שברתי את השרשרת.

ועוד לפני שאתם שואלים, התשובות:
1. אתם מחליטים מה נחשב ומה לא נחשב.
2. אצלי נחשבת רק עבודה על הספרים. לא כתיבה יומנית, לא בלוג, לא חומרים לאתר האינטרנט של הספר. רק פרוזה.

ספירת מילים

לפני כמה שנים לא היה שום דבר כתוב בעברית על ספירת מילים, ואז תורגם “על הכתיבה”, הספר החמוד מאוד של סטיבן קינג, והאלפיים-מילה ביום התחיל להבהב בשמיהם של כותבים צעירים.
גם בשלי. אלפיים מילה ביום זה הרבה, אבל זה אפשרי. היו פעמים שעשיתי את זה. היו פעמים שעברתי את זה. ביום אחד, מפוצץ מהשראה ויצירתיות, כתבתי פעם 7000 מילים. אז אלפיים?
אלפיים זה המון. ברוב הימים אני לא מצליחה להתקרב לשם אפילו. זה קשור גם למשמעת עצמית, וגם לחיים, לעבודה שממנה אני מתפרנסת, למשפחה, לבלת”מים.

ואז נתקלתי בספירות המילים של הולי בלאק.
בלאק היא סופרת פנטזיה אמריקאית. סופרי מד”ב ופנטזיה נוטים להיות ידידותיים יותר למשתמש, לפזר מידע בנדיבות ולא להיות מסתוריים מדי  בקשר לתהליכים שלהם. יש להם מספיק קסם בספרים, כנראה.
בלאק מפרסמת בסוף כל ספר את ספירת המילים היומית שלה. אני אוהבת להראות אותן לתלמידים איטיים, כי היא מוכיחה שגם אם נכתוב פחות מאלף מילים ביום רוב הזמן, ורק נמשיך, בתוך זמן לא ארוך אפשר להשלים טיוטא ראשונה של ספר.

ועכשיו קופצת לי הסופרת המכובדת ואומרת, אבל מי אמר שזה יהיה ספר טוב? איזו טכניקה נחותה!

ובכן, אלה הסופרים שעליהם ידוע שספרו את תפוקת המילים שלהם: ג’ק לונדון (1500 ביום, לפני ארוחת הבוקר), המינגווי (500 ביום), נורמן מיילר (3000 ביום), ארתור קונאן דויל (3000 ביום, שייחנקו הפוריים האלה), גרהם גרין (500, ואף לא מילה אחת יותר, גם אם היה באמצע המשפט), ג’יימס ג’ויס (2 משפטים ביום). אנתוני טרולופ היה קפדן אמיתי. הוא כתב עם שעון. 500 מילה בכל 30 דקות, במשך שלוש שעות. סך הכל 3000 מילה בדיוק כל יום. וויליאם סרויאן השלים כמה ספרים כל שנה.

בואו נסכם שפוריות היא לא מילה גסה, בסדר?

אז הנה השיטה שלי עכשיו: אני מסמנת איקס כל יום. אם אין לי איקס, אני לא הולכת לישון.

ואני כותבת כמה מילים כתבתי. המינימום שלי הוא 300, אבל מהחודש השני לעבודה על הספר הוא יהיה 500.

בינואר רוב הטקסט היה חומר רקע, מחשבות, 37 פתיחות שונות לספר. תהליך חיפוש. עוד לא התחלתי את ספירת המילים של “ספריית הרפאים”. בסך הכל כתבתי בינואר 15000 מילים בערך. אני מעריכה שכ-2000 מהן יופיעו בספר.

אבל 13000 האחרות הן מה שאני כבר יודעת על הדמויות, העלילה, המבנה והמקום. בזכות המילים האבודות האלה, והאלפים שעוד ייכתבו ויימחקו, הקוראים ידעו שהעולם הזה אמיתי. כי בשבילי הוא אכן כזה.

כי בחודש ינואר המופלא בראתי עולם, וכמה דמויות, ובשנה הקרובה אבלה איתן יותר שעות מכפי שאבלה עם כל אדם אחר, כולל בעלי וילדיי. בזכות לוח השנה וקובץ האקסל אני אחזור. וזה מה שהכי חשוב שתזכרו מכאן: הטכניקות האלה קיימות כדי לעזור לנו להמשיך לעבוד, ולהביא פרויקטים לסיום. אם הן עובדות, יופי. אם לא, חפשו משהו אחר.

כל השאר הוא קסם.

 

 

*סבא אריה וסבתא שרה היו הסבא והסבתא של בעלי, אבל אהבתי אותם מספיק כדי לקרוא להם סבא וסבתא.

עוד מהבלוג של רוני גלבפיש

תצוגה מקדימה

500 מילים ביום - הזמנה לכתיבה

בשנה האחרונה אני משכתבת. אני לא באמת מתלוננת. לשכתב ספר שכתבתי באהבה ובהתכוונות זה חלק גדול וחשוב מהעבודה, אבל אני כל כך מתגעגעת לכתוב. פשוט לכתוב. כתיבה יומיומית, שנעשית בפשטות וברציפות. כתיבה שהופכת לחלק מהגוף ואז חלק...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כמה זמן מכאן ועד החלום?

מה, שוב התחלה חדשה? עוד מסע? בגילי המופלג? מה, עוד חלומות? אבל הרי אני כבר יודעת הכל. יש לי אהבה ומשפחה, עבודה וייעוד. אני יודעת כבר מי אני, מאין באתי ולאן אני הולכת. ובכל זאת, תראו אותי. משהו חדש. ואבוי לבושה, אני גם קצת...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

בלוז, וואשי טייפ - וסוף

  בתחילת השנה פתחתי לראשונה סדנת כתיבה לילדים בספריה הציבורית בזכרון יעקב. הם ישבו במעגל, ילדים זרים. סודות וסתרים. נעמה, איילה, מעיין, איליי, גל, אלון, נועה, איה ואוריה. תשעה ילדים בורקי עיניים ומחודדי עפרונות. הם באו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה