הבלוג של רומי מיקולינסקי

רומי מיקולינסקי במונדיאל

מציירת חלומות בימים, צובעת בלילות (אבל לא יוצאת מהקווים). מנכ"לית מכון שפילמן לצילום. מעדיפה לרוב לעשות ספורט מאשר לראות כדורגל. אוהבת אדום, אוהדת הפועל. דוקטור לספרות אנגלית

עדכונים:

פוסטים: 4

החל ממאי 2010

רומי מיקולינסקי מביאה את התמונות שמייצגות עבורה, ועבור הקרובים אליה ביותר, את המונדיאל במיטבו

06/06/2010

“איזה תמונה עולה לכם בראש כשאתם חושבים על המונדיאל?”, הקשיתי על החברים שלי שבועיים לפני שהמשחקים נפתחים. אצלי זה ברור, יד האלוהים של מראדונה, אולי הפולמוס הכי גדול בתולדות המונדיאל. מיותר כמעט לציין את העובדות – רבע הגמר בין אנגליה לארגנטינה, מקסיקו 1986. מרדונה מכניס גול ראשון ולא חוקי באמצעות היד.  זה כדורגל?

זה כדוריד? זה מראדונה? זה אלוהים? זה ספורט? זה גול? זה כוח טבע? זה בטוח נגד חוקי המשחק. רק לאחר מעשה ובזכות המצלמות והשידור החוזר והמואט שהן אפשרו ניתן היה להבין מה הלך שם. יש כאלה שיגידו שזה כדורגל במיטבו – לשחק, להיסחף וללכת עד הסוף ולא משנה מה החוקים, יש כאלה שיגידו שהרגע האיקוני הזה הוא בכלל לא כדורגל.


מרדונה ויד האלוהים

אחותי שמעבר לים (שתחיה) בהתחלה הגיבה בתמיהה לבקשה שלי: ” סיסטה, אי לאב יו אבל למה שיהיה לי איזה שהוא דימוי בראש כשמדובר בכדורגל? והוורלד קאפ באופן ספציפי? אולי משהו לגבי מגרש ירוק ושחקנים עומדים עליו? אני יכולה לתת לך המלצות על יצירות אמנות שעוסקות בכדורגל”. לאחר סנכרון עמדות עם האוצרת (החברה הטובה המשותפת) שתיהן זרקו לחלל עוד אירוע סנסציוני, שגם הוא לא בדיוק רגע כדורגל “טבעי” או מייצג – אולי בדיוק ההיפך, רגע “אנטי-כדורגל”: זינאדין זידאן נוגח במרקו מטראצי בגמר 2006. שתי עבודות אמנות נחשבות נעשו בעקבות האירוע העגום הזה – סרט וידאו בשם “זידאן” של אמן העל הצרפתי פייר וויג, וגם העבודה שהוצגה בדוקומנטה בקאסל 2007 של פארוקי שנקראת “דיפ פליי” (ראו דגימה למטה)

embedded by Embedded Video

האח הקטן שלי יותר משקיען. הוא שלח לי תמונה של פלה מהמונדיאל הראשון שלו, ב-1958, וכתב (באנגלית! אל תשאלו אותי למה) את הטקסט הבא: “זה פלה ב-1958. הוא היה בן 17 במונדיאל הראשון שלו עם ברזיל. הוא הבקיע שני גולים בגמר, וברזיל נצחו. אני מתאר לעצמי שהתצלום הזה עולה לי לראש כי זה המונדיאל עבורי, אירוע גרנדיוזי בו ההיסטוריה של הכדורגל נעשית. סיפורים מדהימים ואנשים שכותבים עצמם אל תוך דפי ספרי ההיסטוריה”. לא ברור מאיפה זה בא לו. אני עוקבת אחר הסטטוסים שלו בפייסבוק בשקיקה ומגלה דרכם צדדים הרבה פחות ממלכתיים של אחי בן ה-17. אולי הוא למד לבגרות בהיסטוריה או משהו. אולי הוא מתרגש מהמעמד שהוא הולך להיות מצוטט בטור שלי (לול ואורי אתה מוזמן להגיב).


אל תוך דפי היסטוריה. פלה מרחף (מימין)

כששאלתי את האסטרטג, הוא מייד בירר מה אחרים בחרו. ככה זה עם אנשי שיווק ומיתוג – קודם כל בודקים את השוק. הוא הביע את הסתייגותו מבחירת הנגיחה של זידאן והיד של מרדונה (או של אלוהים), ואמר שזה בכלל לא מהלכים ספורטיביים. התצלום שהוא בחר הוא של “פול גסקוין בוכה אחרי שקיבל צהוב בחצי הגמר, ומבין שיחמיץ את הגמר ב-1990 במונדיאל באיטליה. כך או כך, גרמניה העיפה את אנגליה וחילצה מגארי לינקר את המשפט הקלאסי הבא: ‘כדורגל הוא משחק שמשחקים 90 דקות, ובסופו גרמניה מנצחת’”.


גם גברים בוכים. פול גסקוין

עוד בחורה שאת הבחירה שלה האסטרטג כנראה לא היה מאשר היא האחת שאין עליה. היא שלחה לי תמונה של עצמה, וכתבה:  “צילום שמתקשר לי למונדיאל זה תמונה שלי ושל אמא שלי קוראות ספרים מול המונדיאל שהיה במלחמת לבנון, כשכל הגברים במלחמת לבנון ואילו אותנו תקעו מול המונדיאל והיה רק ערוץ אחד וזה היה ממש ממש חרא. מצורף בזה”. מבינים למה אין עליה?


עם הספר מול הערוץ הראשון. אין עליה

בחירה מפתיעה היתה של האוהדים המתמידים שנוסעים לכל המונדיאלים, שהצטלבה עם זו של אחי השני, זה שחזר לפני שניה מארבעה חודשים בפיליפינים ומקפיד “לחיות את החיים”, או במילים אחרות – להינות מהם. גם האוהדים הכבדים וגם אחי השורד בחרו בקהל: אח שלי אמר שזו בשבילו החוויה האמיתית של הכדורגל, מה שקורה מחוץ למגרש, מסביב לדשא, באיצטדיון, ברחובות, במסביב. לראות את כל האנשים מכל המדינות שמגיעים מכל העולם למשחקים, ליהנות, להתלהב, לנשום כדורגל ולראות את “ההיסטוריה” (כמו שאמר אחי התיכוניסט) זה הדבר הגדול מהחיים שהמונדיאל מציע לו. בהמשך לדבריו כותב אוהד א’: “האמת היא שאין לי תמונה אחת שעולה לי בראש. עבור מי שרואה את המשחקים מהבית, זה רק כדורגל, אבל מי שנמצא שם, נמצא רוב הזמן באווירת הפסטיבל שמסביב. בשבילי החוויות היו חזקות יותר בגרמניה 2006. אוהדי נבחרות שונים מאוהדי קבוצות: הם פחות אלימים וצבעוניים יותר. רק במשחקי נבחרות תמצאי גברים ספרדיים לבושים בשמלת פלמנקו, בריונים שוודיים בתחפושות בילבי ואוהדי ליוורפול שמעודדים את רוני.” יאללה רוני.

קבלו תמונה מקוריאה 2002 של אוהד אירי


גו אירלנד!

גם עבור האדריכל וגם עבור האמן המיוסר הגביע הוא העיקר. האמן מגדיר אותו בתור ה”פאלוס המושלם” – יד שמחזיקה יד שמחזיק כדור. “הגביע הוא מוזהב ונוטף, יש לו טקסטורה רטובה כזאת וממותג כפנטזיה של כל ילד”. האדריכל בחיים לא היה מדבר ככה, רטוב ונוטף זה לא מילים שהוא ייחס בכלל לגביע. הוא אוהב את הגביע בגלל “שהוא פסגת השאיפות, רגע השיא של המשחקים זה השחקן שאוחז בגביע”. הגביע הוא הדבר שכולם משתוקקים אליו בסופו של דבר, הוא הגביע הקדוש. הוא דפי ההיסטוריה, התהילה, הסיבה בגללה הכל קורה. עוד שבוע זה קורה והמשחקים מתחילים, יאללה. אני כבר לא יכולה לחכות.

עוד מהבלוג של רומי מיקולינסקי

הכל אישי/ הכל פוליטי

מונדיאל טוב הוא מונדיאל אכזר. מונדיאל בו כאוס ואנטרופיה גוברים על צדק טבעי. רק מונדיאל כזה משקף את המציאות ולכן רק כך נוכל להגיע להזדככות" (משורר הטוויטר @אלוןאיתן, בעקבות המשחק...

מדריך למתלבטים - איך לבחור נבחרת לאהוד?

להתחייב זה דבר לא פשוט. גם אם זה רק לחודש. אחת התופעות המוכרות של זמננו היא "פרדוקס הבחירה" – מרוב אפשרויות לא יודעים במה לבחור. במקרה שלנו הבחירה היא פשוטה יותר. נבחרת אחת מתוך 32. בעוד בשנים עברו בחרתי נבחרות לפי החבר...

תצוגה מקדימה

טרופיקליה - פוסט מוזיקלי

אתמול בבוקר קמתי והבנתי מה הנבחרת שלי. נראה לי שבטח כל הלילה חלמתי בפורטוגזית כי הדבר הראשון שעלה לי לראש הבוקר היה גרסת הכיסוי היפהפיה שעשה סאו ג'ורג' לקלאסיקה של רוי איירס מאחר ואני בחורה שמדליקה את המחשב עוד לפני...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה