הבלוג של רונית קריספין

rkrispin

מנהלת סיכונים. מנהלת משברים. פעילה חברתית.

עדכונים:

פוסטים: 111

החל מיוני 2013

על מי אני עובדת? לא אצליח לעשות דיאטה, אז לפחות אהנה מהאוכל בדרך אל החיים הבריאים יותר שלי

01/11/2019

d62372d0-ca5a-4e51-b505-dacdc6e90491

השבוע הראשון לאימונים עבר בעצימות גבוהה מחוץ לחדר כושר ומנחם ורגוע (יחסית) בתוכו.
השוק הראשון היה לראות את המספר שהופיע על המשקל של הדיאטנית. לא עשיתי מעולם דיאטה (ביץ׳, יודעת) וגם לא שוקלת את עצמי חדשות לבקרים. כשאני מרגישה שבא לי לרדת, אני סותמת את הפה ובדרך כלל אוכלת מהכל אבל קצת. לעומת זאת, המכנסיים שלא נסגרו עלי סיפרו את אותו סיפור של המשקל, רק היו הרבה יותר עדינות. לראות את המספר הזה מרוח על כל הצג במשקל של הדיאטנית, היה דירבון מצויין.
נטלי (דיאטנית נחושה) היתה מאוד עדינה כששמעה את סדר היום הקולינרי שלי וכל שפת הגוף שלה צרח ״מה ניסגר עם הבחורה הזו?״ אבל בעדינות מאוד בנתה לי תפריט, בשיתוף פעולה מלא שלי, שמוציא את בן מהתפריט, וגם את ג׳ריס ומכניס כל מיני דברים שאני בכלל לא יודעת מה הם: כוסמת וחיות אחרות. ״אבל אני צמחונית. 32 שנה״ אני מנסה את כוחי מולה. ״אוקי״ חוזרת נטלי, אז מה עם קינואה? עדשים? כוס פרי לקינוח?
״כוס פרי?״ מי יגיש לי כוס פרי? איך מודדים פירות בכוסות? ״את יודעת, פחות או יותר, כמה פרי שנכנס לתוך כוס״. ביומיים הראשונים ניסיתי ממש. אבל כל היום לחשוב על מה אסור לי לאכול, גורם לי לחשוב כל היום על אוכל וגם עושה אותי ממש לא נחמדה.
ביום השלישי, אמרתי לנטלי שאני משחררת את עניין התזונה. אשתדל לאכול יותר בריא אבל לא מקפידה על תפריט קבוע. וזה פשוט עבד.
קניתי את הלחם הכי נכון שיש (קסטן מ״לחם נכון״) וזה תענוג צרוף. מספיקה לי פרוסה אחת כדי לשבוע. לרוב, אני מוסיפה טחינה גולמית ועלי חסה וגם גבינה בולגרית, טל העמק, המבורגר טבעול או קציצת קינואה.
93cc0522-e30e-4b2f-8d7c-d97fc65b2539
האימון האישי עם מלי היה השוק הבא בתור. לא התאמנתי אלף שנה.ופתאום מלי מאתגרת אותי בבת אחת עם  משקולות, מתיחות, מדרגות, ואני? לא מתנשפת אפילו טיפה. כאילו הגוף נכנס לסוג של שוק.  והיה הרגע הזה שקיבלתי תזכורת שאין לי קורדינציה בשיט. מלי אומרת להוריד יד שמאל ולהרים רגל ימין. עד שעיבדתי את המידע הגיע התרגיל הבא. נזכרתי בעצב שבכיתה יב׳ הכריחו אותי לרקוד ריקוד שהמצאתי כדי שתהיה לי בגרות. כל השנים התאמנתי עם הבנים, אבל לבגרות עצמה הכריחו אותי לרקוד מול שופטים. כתבתי מכתב למשרד החינוך, התחננתי לכל מי שרק אפשר, אבל כלום לא עזר. כל עוד יש לי פות בין הרגליים אני נדרשת לרקוד כדי לקבל בגרות במדינת ישראל. לא איפשרו לי להבחן במבחן בר אור, אפילו ש״לקחתי״ גם את חנוך, שהיה כדורגלן מחונן ומאוד מהיר. הוא נבחן בר אור ואני? רקדתי בעולב מול שופטים כדי לקבל תעודת בגרות.
באימון השני כבר התנשפתי היטב. הוא כלל משקולות, והזכיר לי את כל השברים שאספתי בגוף במהלך השנים. חיכיתי שהגוף יקום תפוס למחרת האימון הראשון, אבל הוא נתן לי חסד יום נוסף. כל האימון כל מה שרציתי, זה לברוח לסאונה היבשה. הגוף רודף אחרי התנועות של המתאמנת לידי והראש? בורח לסאונה. מכירה את עצמי היטב, אני לא מוצלחת בדחיית סיפוקים ולכן, עשיתי עם עצמי הסכם: חצי שעת אימון, עשר דקות הליכון ומותר לי סאונה. ההתנגדות צנחה ורוב האימון החלפתי מבטים מהמדריכה לשעון שעל הקיר. השיעור עבר מהר (חציו) וההתענגות על הסאונה היתה מלאה. הרווחתי אותה ביושר.
ביום שישי החלטתי לרכוב אל חדר הכושר על האופנוע, לאימון ׳בודי בלאנס׳. איזון נשמע לי בדיוק מה שאני צריכה בין השבוע המטורף שהיה לי ולסופ״ש של איש בחו״ל וארבעה ילדים בטיול צופים (יששששש).
לראשונה נעלתי נעלי ספורט על האופנוע. כל הזמן שואלים אותי איך אני מעבירה הילוכים עם העקבים. אני לעומתם, לא מבינה אין אנשים רוכבים עם נעלי ספורט. זה לא נוח להחליף הילוך וממש אוורירי.
נכנסתי אל חדר הכושר עם המון כוונה טובה, מאחר שזה אימון בודי בלאנס הראשון שלי החלטתי להתמקם מול המאמנת ולעקוב אחרי התנועות שלה. לא לקחתי בחשבון שמדובר בקבוצה יחסית מגובשת. המאמנת ידעה את שמות המתאמנים ואני? חצופה ששיניתי את סדר המתעמלים באולם. אבל הדבר הכי משונה  היה כשהיא החלה לדבר בשפה לא ברורה. זו היתה עברית, אבל חיבור המילים לא היו בסדר שאני מכירה. ב״בואו נעבור לעמידת כלב״ הצלחתי עוד לנחש למה היא מתכוונת, אבל כשהיא ביקשה שנאחוז את היד בסגנון ״לוחם שמש״ איבדתי את זה לגמרי. מי הטיפש שילחם בשמש? מה הסיכוי שלו לנצח במלחמה כזו ולמה הוא לא שומר את הכח למלחמה שיש לו בה סיכוי? וגם איך מתרגמים, לכל הרוחות, ״לוחם שמש״ לאחיזת יד?
לא התייאשתי. עברתי אחורה וחיקיתי בדריכות את השכנה החטובה שהתאמנה בשולי החדר, לידי. רבע השעה האחרונה הבטחתי לעצמי סאונה אחרי חמש דקות הליכה בלבד.
כמו שאני מלמדת את הילדים: הצלחות קטנות, מובילות להצלחה אחת גדולה.
כשהגיע זמן ההליכון קרה משהו נפלא. נזכרתי שהבאתי אוזניות לטלפון. ולא רק שעשיתי יותר מעשר דקות, הלכתי הרבה יותר, בשיפוע 11 (מצאתי שהשיפוע מוריד קלוריות מהר יותר ובעיקר עובד על הארבע ראשי הנעלם שלי). בחסות המוסיקה הנפלאה המכשיר שליד, שנראה כמו הליכות לסקי, קרץ לי. ניסיתי גם אותו והארבע ראשי, הסובך וכנראה עוד כמה שרירים כנראה מאוד יכאבו מחר. הרגעתי את הכל בסאונה. בשישי בחמש וחצי בערב היה לה ביקוש הסטרי, לכן התענוג נגמר לאחר שתי דקות בלבד. נראה לי שהדוד (בשורוק, ״בויילר״) של הולמס פלייס שומר שבת, כי לא היו מים חמים, ומקלחת צוננת שלחה אותי חזרה הביתה.  שכחתי שבחמש ארבעים כבר חשוך ממש, ובכבישים הלא מוארים מצאתי את עצמי רוכבת כמו טירונית באימון יוגה: על קצות האצבעות ו׳לוחמת רוח׳.
לא דיברנו עוד על ביגוד לאימונים והגילוי המסעיר שלי ממלתחות הנשים. בנתיים, מחכה לשיעור ריקודי בטן בשבוע הבא :)
IMG_0206 IMG_0223                                            תנוחת: עזבו אותי באמשלכם ותראו איך אני מצליחה להרים רגל ישרה מעלה, אחרי אלף שנה של ישיבה על כסא ארגונומי. קרדיט צילום: עצמי עם טיימר.

עוד מהבלוג של רונית קריספין

הגוף שלי, הוא שלי. גם אחרי שאמות.

גילוי נאות: אני מחבבת את יעל גרמן. אישה מוכשרת, עבר מרשים כראשת העיר הרצליה, מייסדת מוסד חינוכי ואפילו מנהלת מפעל אלקטרוניקה (בלי שעשתה תואר "איכותי" בפיסיקה כמיה...שימי לב הקוראת פסברג...). יעל קיבלה על עצמה את תפקיד שרת...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הידד לחופש הגדול

      אי שם, כשהכרתי את איל, והבנו שאנחנו מתחתנים, החלטנו החלטות. החלטנו שבגיל 40 נפרוש, ניקח את ארבעת הילדים שלנו וניסע לטיול ארוך בעולם.  כשנחזור, נעבור...

תגובות

פורסם לפני 5 years

ברוכה הבאה למשבר גיל ה 40

פעם, מזמן, התאמנתי באתלטיקה קלה. הייתי אפילו מאוד טובה. כל כך טובה, שבנצי שוורץ ז"ל, המאמץ המשובח שהיה לי חשב שעם תוצאות כמו שלי, אני מבוזבזת שלא התחרתי בתחרויות ארציות ובחרתי "לפרוש" לטובת כתיבה עיתונאית במעריב לנוער. אבל...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה